פרץ ליטמן-Peretz Litman
הילדות במונקץ
פרץ (פאולי) ליטמן נולד בשנת 1926 במונקץ שבצ'כוסלובקיה. בן בכור למשפחה יהודית אמידה, ממוצא פולני. אחיו הצעיר טיבי (פייבל) נולד בשנת 1930. אביו, זישא, נולד אף הוא במונקץ בשנת 1900 ואמו, מלי, נולדה בשנת 1899 במזרח סלובקיה.
בבית הוריו דיברו שפות רבות, הונגרית, צ'כית, סלובקית, ברוטינית (ניב רוסי) ובגרמנית. בבית הספר למד עברית. סבו וסבתו דיברו פולנית. עניין השפות הי המבלבל היות ובאזור חיו מיעוטים שונים והשלטון התחלף לעיתים תכופות (הסלובקים, ההונגרים, הרוטינים, האוסטרים, האוקראינים).
רוב יהודי מונקץ היו דתיים וסירבו לאמץ לעצמם תרבות זרה, למרות זאת הם הושפעו מהתרבות הגרמנית, בעיקר היהודים ההונגרים שהיו רוב וראו עצמם מתקדמים מהיהודים הגליציאנים (חבל ארץ במזרח ומרכז אירופה הנחלק כיום בין אוקראינה לפולין) שהיו נחותים בעיניהם. השנים הרבות לא טשטשו את הבדלי המוצא וסבו של פרץ נחשב ל"מהגר מפולין" גם אחרי שהפך לאיש עשיר מאד והיה בין עשרת "הגבירים" בעיר וכך פרץ דור שלישי נחשב לפולני והליטמנים כונו "פולק ממזר" (כינוי מעליב).
סבו של פרץ היה אדם דתי מאד בעל זקן ופיאות ושמר אל כל המצוות, אביו לעומת זאת היה "חופשי" ושמר על המצוות כמו כשרות ושבת.
במונקץ היתה השבת קודש. בערב שישי הדליקה האם נרות ובארוחת ערב נכחו כל בני הבית והאב קידש על היין. בשבת בבוקר הלכו להתפלל בבית הכנסת ובחזרם עשו קידוש וסעדו את ארוחת הצהריים. בערב הלכו שוב לבית הכנסת וכל החסידים אכלו דג מלוח וזימרו זמירות והסעודה האחרונה הנקראת "מלווה מלכה" נסתיימה עם צאת השבת. הכל היה סגור ומי שהתהלך בבוקר ברחובותיה השקטים של העיירה היה בדרכו לבית הכנסת. המראה היה מלבב- הגברים חבשו שטריימלים וטליטותיהם על כתפיהם ובלכתם פזמו ניגונים שונים. הנשים התהדרו בשמלות מהודרות והילדים הולבשו בבגדי שבת. האוירה היתה נינוחה וחגיגית ומהבתים יצאו ריחות משכרים של תבשילי דגים וטשולנט.
בבתי העשירים היתה משרתת גויה (שיקסה) וכך גם בבית משפחת ליטמן. בשבתות היה מנהג נפוץ בו משפחה עשירה הזמינה לשבת עניים מרודים מבין היהודים וכך גם נהגו לגבי עוברי אורח יהודים שנקלעו לעיירה. מתן צדקה היתה מצווה חשובה וכל מי שהיה בידו לתת ראה חובה לעצמו לזכות בה. העזרה ההדדית במונקץ היתה רבה יותר מאשר במקומות אחרים ואם משהו נקלע לצרות, עמדו היהודים לימינו. בכלל, היהודים ריחמו על המסכנים, אולם לא "פרגנו" לעשירים.
מתוך כשלושים אלף התושבים, שש עשרה אלף היו יהודים ורובם עסקו במסחר, כך גם משפחת ליטמן. היו גם בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים ועורכי דין וגם בעלי מלאכה קטנים ורוכלים. הגויים לעומת זאת, היו בדרך כלל בבחינת שואבי מים וחוטבי עמים – עובדי שירותים עירוניים וממלכתיים, שוטרים וחיילים.
בגיל שלוש וחצי נכנס פרץ ל"חדר" ולמד עם עוד כארבעים ילדים. הלימודים אצל הרבי מומנו ע"י ההורים. הרבי לא היה עשיר גדול, הוא חי בצמצום רב ובחסכנות קיצונית. בתחילה למד פרץ את האלף בית ובגיל ארבע כבר ידע לקרוא את התפילות מה"סידור". לאחר מכן למד לכתוב ובגיל שש כבר ידע "חומש" עם פירושי רש"י ובכל כיום דיקלם פסוקים בע"פ, כולל התרגום מעברית ליידיש. בחדר החדירו בילדים את התודעה שהיהודים שונים מהגויים ונעלים מהם. את זה החדירו לראשם עם כל פסוק ופסוק ובדרך זו עיצבו את אישיותם. השינון עמד במרכז הלימוד. היום היה ארוך והתחלק בין תפילה, לימוד והפסקות לסעודה. חשמל לא היה והקריאה התבצעה לאור נרות. הרבי נהג לבחון את הילדים הקטנים בימי חמישי ולהעניש בעונשים כגון מכות בסרגל, כיפוף אצבעות, צביטות ומשיכות באוזן ובעוד עונשים קשים ומשפילים.
פרץ שנא את ה"חדר" ולא אהב את הלימודים בו. עניין נוסף שהטריד אותו היה שלא היו לו פאות כלשאר הילדים והתבייש בכך מאד. אולם למרות זאת, הוא מציין כי שיטת הלימודים עזרה לו בהמשך דרכו.
בגיל שש רשמה אותו אימו לבית הספר הממשלתי הצ'כי. היא ציינה כי בשל היותם יהודים לא יוכל לבוא ללמוד בשבת. המנהל השיב בכעס "לא נחוצים לי יהודי שבת". הפגיעה מדבריו חדרה לנשמתו של פרץ והוא השיב "אני לא אשאר פה אפילו דקה! אני רוצה ללמוד רק בבית ספר עברי!". כך נכנס לבית הספר העברי בעל המוניטין שבמונקץ, שהיה שנוא כל כך על הרבי וחסידיו הנאמנים. סבו של פרץ התנגד אולם פרץ והוריו לצידו עמדו על דעתם, למרות שבמציאות של מונקץ העניין לא היה פשוט וכשנודע הדבר לרבי הוא הכריז חרם על סבו של פרץ בגלל ש"יצאתי לתרבות רעה". זו היתה התוצאה של דעת הקהל שהחרימה כל אדם שהיה חופשי וציוני.
בית הספר העברי זכה להכרה רשמית והעניק תעודות בגרות ממשלתיות. היתה משמעת חזקה ובכיתות למדו בנים ובנות בשני טורים נפרדים. היו עונשים פיזיים. האורטודוקסים סערו וגעשו נוכח מה כנראה בעיניהם יציאה לתרבות רעה ופרסמו כרוזים בגנות ההורים ששלחו את ילדיהם לבית הספר העברי.
למרות המריבות וההבדלים המהותיים בהשקפת העולם הדתית, לאומית, ציונית וסוציאלית נחשבה מונקץ כנכס בלב כולם. לאחר המלחמה התגעגעו כולם למה שהיה פעם ומי ששרד מהקהילה המפוארת הזו, לא הפסיק להלל ולהשבח את העיר שגדל בה. אנשי הקהילה היו קשורים זה בזה ושמרו אמונים זה לזה גם שנים לאחר שהסתיימה המלחמה והשרידים לקהילה התפזרו בתפוצות.
מספר פרץ כי שנים לאחר שהסתיימה המלחמה והוא הגיע לארץ וחפש עבודה, בין היתר במפעל "אתא". כששמעה רעייתו של מולר, שהיה בעל המפעל, כי פרץ בא ממונקץ שאלה למשם משפחתו (שכן גם משפחתה הגיעה משם). למרות שלא זיהתה את השם קיבלה אותו לעבודה ולו בשל העובדה שהוא ממונקץ.
1924 : זישא ומלי הוריו של פרץ ביום חתונתם
משפחת ליטמן 1936: זישא , פרץ, טיבי ומלי
בעידן אי הוודאות 1938-1944
ביום 29.9.1938, ערב פרוץ מלחמת העולם השניה נחתם הסכם מינכן הידוע לשימצה, בין אנגליה לבין גרמניה של היטלר. ההנהגות הפוליטיות של אנגליה וצרפת פעלו מתוך מדיניות של פיוס במטרה למנוע מלחמה עם גרמניה הנאצית. במסגרת הסכם זה נענו מעצמות המערב לדרישת גרמניה לקבל חלקים מצ'כיה באמתלה שבחלק זה יש רוב גרמני. בעקבות ההסכם חולקה צ'כוסלובקיה.
בהתאם להסכם ביום 9.11.1938 נכנס הצבא ההונגרי למונקץ. רבים מהיהודים יצאו מגדרם לקדם את פני הכובשים המשחררים, כשסברו כי כהונגרים פטריוטים ייטב להם תחת השלטון ההונגרי. אך עד מהרה התבדו. ראשית היה עליהם להוכיח הונגריותם ע"י המצאת הוכחות רשמיות שמוצאם מהונגריה מלפני כשתשעים שנה. הג'נדרמים (שוטרים) ההונגרים היו סדיסטיים והציקו ליהודים ובמשך הזמן הם השליטו את חוקי הגזע הנאציים, תחילה ע"י אריזציה (נישול בעלי עסקים יהודים מעסקיהם) בהמשך הלך והדרדר מצב היהודים, תחת השלטון ההונגרי, שהזדהה עם האידיאולוגיה הגרמנית. הדברים הלכו והחריפו ככל שיוקרתה של גרמניה גברה עם ניצחונותיה המדהימים במלחמה.
מצבה של משפחת ליטמן, שהיתה ממוצא פולני הדרדר אף הוא. ברוב צביעותם הכריזו ההונגרים שהם מחזירים את הזרים לארץ מוצאם והעמידו פנים שצעד זה מכוון לטובת היהודים הזרים שכן הם ישובו למולדתם ומצבם ישתפר. מובן שהכוונה האמיתית היתה להפטר מכמה שיותר יהודים וכך הם ערכו מצוד אחר יהודים שלא היתה להם נתינות הונגרית, העמיסו אותם על משאיות והסיעו אותם ליעד בלתי ידוע, ואת חלקם הגדול רצחו.
ביולי 1941 קיבלו הליטמנים התראה שעומדים לאסור ולגרש אותם. הם נטשו במהירות את ביתם. האב והדוד מצאו דירת מסתור ואילו האם והבנים הסתתרו אצל מכרים בסמוך למונקץ. הסב והסבתא הוכנסו לבית החולים במסווה של חולים עבור כסף רב. באותו היום שברחו נעצרו יהודים רבים וביניהם מנהיגי הקהילה. כשסברו כי הסכנה חלפה חזרו האם והבנים לבקר את האב. כשהגיע למקום נתקל פרץ בז'נדרמים והם שאלו אותו אם הוא מכיר מישהו בשם ליטמן? פרץ שהבין במה מדובר ענה בשלילה ורץ להזהיר את אביו, אולם בדרך פגש שוב את השוטרים ולפי צעדיהם הנמרצים הבין כי הם קיבלו מידע והיו בדרכם ללכוד את אביו ודודו. הם שאלו לשמו ולא נתנו ממש אמון בשם הבדוי שהמציא אולם הוא כבר הבין את המתרחש ורץ לבשר את הבשורה המרה לאמו.
אביו עוד הצליח להשתחרר ממקום הריכוז בעזרת שוחד ולבוא לבקר את אשתו והילדים ביקור חטוף ועצוב. אף אחד לא חשב שירצח אלא חשבו כי הוא ישלח למחנה עבודה ויאלץ לחיות בתנאים קשים ואכזריים לכל היותר. לפני הפרידה ניחם האב את האם באומרו שלא תדאג כי יש לו נעליים טובות לעבודה ובכלל הוא מצוייד כהלכה. יותר לא ראו אותו. לאחר זמן נודע להם מפי ניצול כי כל העצורים רוכזו במחנה בפרוורי העיר עד שמבצע הלכידה הושלם וכל "האלמנטים הלא רצויים" (היהודים) הובהלו לעבר הנהר שם פקדו עליהם להסיר בגדיהם ולשחות. רובם טבעו והמעטים שידעו לשחות נורו ע"י הג'נדרמים. ניצולים מעטים חזרו למונקץ ומפיהם נודע על מות האב.
לאחר שנפרדו מהאב ברחו האם והבנים לאושהורוד, שם מצאו דירת מסתור תמורת כסף רב שם שהו כשבעה שבועות. היתרון במקום זה היה בכך שהיו זרים ולא הכירו אותם, אך התחושה היתה של חרדה לגורלם, בדידות ונתק. באותה התקופה, מתאר פרץ, היה כבן 15 והמצאותם באושהורוד כפליטים היתה בעיניו כמעין הרפתקה ואלמלא הדאגה לאביו (שעדין לא ידע מה עלה בגורלו בשלב זה) ולאמו לא היה הענין כה טרגי בעיניו. המשפחה לא ידעה מה צפוי לה ולא העלתה על דעתה שמשהו נורא עומד להתרחש. המחשבה היתה שמדובר רק בגל עכור וסופו יחלוף והכל יבוא על מקומו בשלום.
כשחזרו למונקץ השתנתה האוירה, היה מחסור באוכל. בעלי האמצעים קנו בשוק השחור ומי שלא היה לו כסף רעב ללחם. הפחד ואי הבטחון לא נתנו מנוח, במיוחד לליטמנים שהיו "על הכוונת". החיים התנהלו מרגע לרגע בלי יכולת לתכנן דבר.
פרץ חזר לביה"ס וזכה להבנה מהמורים ומחבריו ללימודים. כולם ידעו מה שעבר עליהם ועל גורל המגורשים והם בעצמם לא שיערו שגורל זה עתיד להיות גם בסופם. בשלושת השנים שעברו מאז חזרו מאושהורוד למונקץ חיו בפחד מתמיד. האב נעלם והסב ניהל את כל העניינים ללא עזרת בניו. דודו של פרץ (אחי האב) השאיר את אשתו ובנו איתם והחיים התנהלו בצפיה שהאבות יחזרו והמלחמה תיגמר. בהזדמנויות שונות נעזרו בבנותיו של הסנדלר השכונתי, ששתי בנותיו היפות היו זונות ששירתו את חיל הכיבוש ההונגרי. הליטמנים שלמו להן כדי שיזהירו אותם מבעוד מועד באם נשקפת להם סכנה. בלכתם לישון התפשטו חלקית והמזוודה הארוזה היתה מוכנה למקרה הצורך.
באותה התקופה הסב המשיך על אף המצב להפעיל את העסק על אש קטנה ופרץ הפך, בהעדר האב והדוד לשותפו הבכיר. הסב היה בתקופה זו הדמות הדומיננטית בחיו, הוא חינך אותו ודרש ממנו בתקיפות לשפר ידיעותיו במסחר, לטפל ברכוש המשפחה ולהיות זהיר ואחראי אל מול השלטונות, כי רק פרץ ידע הונגרית. נעוריו של פרץ הוקרבו למען המשפחה ולמרות זאת לא הרגיש מקופח וידע כי הוא בוגר ומנוסה יותר מחבריו ללימודים ועובדה זו נתנה לו כוח. בדיעבד, אומר פרץ, הדרישות של סבו וקשיחותו כלפיו, חישלו אותו בזמנים קשים במלחמה ואחריה.
שנה מהחיים – מרץ 1944- מאי 1945
ביום 20 במרץ 1944 נכנסו הגרמנים לעיר. זה היה יום עצוב ומתוח. העיר היתה משותקת, כולם הסתגרו בבתים ורק הילדים עמדו בפינת הרחוב והשקיפו על הנעשה. החיילים הגרמנים נכנסו לבתים וערכו חיפוש על מנת למצוא כסף ודברי ערך ועשו הכל כדי להציק ליהודים. הם ציוו להביא יהודים דתיים בעלי זקן ופאות לבית הכנסת ואילצו אותם לעמוד לפני ארון הקודש לשיר ולרקוד ולרמוס ברגליהם את ספרי התורה בליווי השיר "שישו ושמחו" ואלה שסרבו וניסו להמלט נורו למוות.
בתחילת חודש מאי הובלו היהודים לאתר בית החרושת ללבנים שהיה בפרוורי העיר, בשעות הערב המאוחרות ואולצו להתיישב על האדמה החשופה. כנער צעיר הרגיש פרץ כי יוכל להתגבר על התלאות אולם היה חשש בליבו לבני משפחתו. האנשים היו מיואשים בכו וזעקו זעקות שבר. בני הנוער היו מבודדים וככל הנראה לא קלטו את חומרת המצב. הנוער התיישב ביחד הפנה מבטו לשמיים והתחבק בחוזקה וכך הרגישו מתעודדים ומתנחמים. באותם ימים של צפיה, כשהם מרוכזים בבית החרושת, הכיר פרץ את אהבתו הראשונה, נערה יפיפיה שגם במדי האסירות וכשראשה מגולח בלטה ביופיה. גם ראשי האס אס לא הורידו מבטיהם ממנה. באותם הימים הוטרדו הצעירים ע"י הגרמנים והוכרחו לעשות "ספורט" יומי. כל צעיר חוייב לקחת לבנים לרוץ לעבר ביצה שמימיה היו עכורים ומזוהמים מפסולת בית החרושת וכולה מלאה צפרדעים. פקדו עליהם להכנס ולטבול ראשם ולאחר מכן לצאת כשהלבנים בידם. היה קשה לצאת והכל החליק ונפל. חייל אס אס עמד עם משרוקית והנערים חוייבו לרוץ. מי שלא התקדם בקצב ראוי הוכה מכות נמרצות.
לאחר כשבוע של המתנה הועלו היהודים על רכבות שנועדו להעברת בהמות ואת הנערה שאהב לא ראה פרץ, היא הועלתה על קרון אחר. (לאחר שנים איתר אותה וביקש להפגש. היא הגיעה אל ביתו שבחיפה ולא פגשה אותו. בהעדרו השאירה פתק. כשצלצל וביקש להפגש היא השיבה כי חשבה פעם נוספת והגיעה למסקנה שמוטב להשאיר את הדברים כפי שהיו, כשהוא זוכר אותה צעירה ויפה ולא אישה זקנה כפי שהיא כיום והרי למה לקלקל זכרונות נעימים?).
הדלתות נסגרו וננעלו מבחוץ. חלונות לא היו בקרונות רק אשנבים צרים, דרכם חדר אור חיוור. היה צפוף מאד ושרר קור עז. כך חלפו ימים ולילות מבלי שחשו בהבדל. הזקנים התעטפו בטליטותיהם ומבטם הופנה כלפי מעלה בתחינה לאל הרחום והחנון שיעזור. הילדים והתינוקות בכו וכך גם הנשים ההרות והחולים שזעקו זעקות שבר ואנו, מתאר פרץ, שאלנו עצמינו האם אלוהים רואה את כל זה?
רק פעם אחת במשך כל המסע קיבלו קצת מים. כל אחד הביא עימו מזוודה קטנה או תרמיל והכניס בו מעט בגדים ומצרכי מזון. מי שהביא היה לו ומי שלא קיבל מעט מזון משכנו.
כשנשאל פרץ האם לא חשבו לברוח, השיב כי כשהיו בבית החרושת היתה הזמדנות שכן לא היו חיילים רבים ששמרו עליהם אז, אולם בשלב זה אף אחד לא תפס את חומרת המצב והצורך לשמור על בני המשפחה המבוגרים והחולים והמצפון לא נתן לנטוש אותם. אילו ידעו מה גודל הסכנה יתכן והיו פועלים אחרת. באותה העת חשבו שהייעוד שמייעדים להם הוא עבודה למען המאמץ המלחמתי של הגרמנים במזרח.
המסע ברכבות הסתיים בבירקנאו, שם הורדו. החיילים הגרמנים האיצו בהם כמו בעדר בקר בין גדרות התיל, קיללו ונתנו מכות חזקות. הלילה היה גשום וקר ואלומות אור סינוורו אותם. הם היו חלשים מאד אחרי הנסיעה הארוכה, מורעבים, צמאים , מבולבלים מהצעקות והגסות שאין לתאר במילים. התחושה היתה מוזרה שנעשים דברים גרועים, אבל עדין לא שיערו עד כמה.
בתוך כל ההמון וההלם החליטו בני המשפחה להשתדל להשאר ביחד עד כמה שניתן ושאם ישאלו על מקצועם יאמרו טכנאים במכניקה עדינה, כי ידעו שזה המקצוע המועדף על הגרמנים. הם עמדו בטור ארוך בשעות הלילה כשגשם חזק ניתז ומרטיב אותם לשד עצמותיהם וכך התקדמו באיטיות לקראת קצין האס אס. שמיין את האנשים וקבע מי יפנה לאיזה צד. מאוחר יותר נודע להם כי את הסלקציה עשה ד"ר מנגלה הידוע לשימצה והוא זה שחרץ את גורלם. פרץ מתאר את מנגלה כאדם יפה תואר עם חיוך רחב שמראהו לא העיד על אופיו הסדיסטי. בשלב זה החליט פרץ להפטר מדברי הערך שהביא על גופו (בהפצרת סבו) כי פחד שהגרמנים יגלו את המטמון ויהרגו אותו מיד. השקית נזרקה לתוך הבוץ וכך נפטר מהאוצר המסוכן. המעשה אפשר לו להרגיש הקלה עצומה.
סבו של פרץ וסבתו הופנו לשמאל וטיבי אחיו הקטן גם הוא. פרץ הופנה לימין. לא היה לו כל מושג בשלב זה מה פירוש החלוקה והוא חשב כי מדובר בחלוקה אדמיניסטרטיבית בלבד. אולם אחיו טיבי פנה לקצין הגרמני , שלא ידע באיזו מפלצת מדובר, ואמר לו בגרמנית כי הם אחים והוא רוצה להיות עם פרץ. מנגלה שאל אותו בן כמה הוא וטיבי שיקר ואמר בתושיה רבה כי הוא בן שש עשרה. מנגלה רמז לטיבי ללכת לצד ימין. את השניות הללו חווה פרץ עוד פעמים רבות בחייו בשאלה, מה הוא היה עושה במקום אחיו וכיצד במזל ניצלו חייו.
המשפחה התפצלה, סבו וסבתו של פרץ הושמדו מיד בתאי הגזים. האם הופרדה וסופחה ל"קומנדו" של העובדים וכך ניצלו חייה. את פרץ ואחיו הכניסו למקלחות והלבישו בבגדי אסירים, חולצה דקה, מכנסיים ונעלים שהביאו מהבית. הם עמדו בחוץ במשך שעות, עייפותם והרעב גברו. הם עוד הספיקו לראות את אימם שהתקלחה ולבשה אף היא מדי אסיר, לרגע קט. היא חייכה אל פרץ מרחוק חיוך טוב ואופטימי שחימם את ליבו ונתן הרגשה כאלו הם הולכים לעתיד ורוד ולא לזוועות שעוד חיכו להם.
אחרי המתנה אין סופית הם צעדו ברגל לאושוויץ, מרחק קילומטרים אחדים. ההליכה היתה מתישה בשל מצבם הפיזי העלוב. הכניסה היתה דרך השער הראשי כשהם עייפים ורצוצים מהמסע הארוך ומעל ראשם התנוססה הסיסמה "העבודה משחררת", בליווי צלילי מוזיקה. לרגע חשב שהגאולה הגיעה, מוזיקה, בתים יפים ושלט על העבודה המשחררת. אך כשמיקמו אותם בבלוק 6 , מיד עברה השמועה מפה לאוזן כי קרוביהם עולים באש ובמשך הזמן גם הריחו את ריח הבשר השרוף. נודע להם כי הם נחנקו למוות בתאי הגזים לפני שריפתם. פרץ מספר כי תמיד חשב על אלה שנחנקו ותמונתו של בן דודו היפה בן הארבע , עם החיוך שכה אהב לא משה מזכרונו- אחד מבין מליון ילדים. לפעמים, הוא סיפר לאחר שנים, כשהיה מביט בנכדו, ראה אל מול עיניו את בן דודו הקטן וליבו נצבט.
לאט לאט התבהרה התמונה הנוראה אך לא ניתן היה לעשות דבר מלבד להסתדר ולשרוד בכל מחיר. לאחר הטראומה הקשה התאושש פרץ והחליט לתכנן צעדיו הראשונים ולדאוג לאוכל. הוא החליט לפרוץ למחסן הלחם שהיה נעול בחישוקי ברזל ולהוציא שלושה כיכרות. הוא לא ידע בשלב זה כי אם יתפס יכו אותו למוות. טיבי אחיו סבל מגניבת נעליו ומיד דאג פרץ לנעליים אחרות. המזל שיחק להם ותמורת חתיכת לחם קיבל נעליים מעץ.
לכל אסיר ואסיר היה סימן בצורת תלאי על חזית הבגד. ליהודים היה מגן דוד, לאסירים הפליליים סימן ירוק בצורת משולש, להומוסקסואלים משולש ורוד, לחבלנים שחור ולאסירים הפוליטיים משולש אדום.
לאחר כשלושה שבועות ערכו מיון נוסף ושיבצו את האסירים לעבודה בהתאם לכישוריהם. הגרמנים היו זקוקים לכ- 100 עובדים והבחירה נעשתה בחפזון מתוך מגמה להפריד בין קרובים שבד"כ עמדו סמוכים. בהזמדנות זו גם חרטו את המספרים על הזרועות וזה עודד את האסירים כיוון שהמשמעות היתה שעדין לא נועדו להשלח למשרפות, אלא לעבודה. בעוד פרץ ממתין לתורו הוא הבין את שיטת הפרדה ואמר לטיבי אחיו שלא יעמוד לצידו אלא במרחק מתאים על מנת להיות הרביעי , שכן כך יהיה סיכוי כי יהיו יחד. ואכן כך היה ושניהם מויינו לאותו מחנה עבודה.
הם הועברו למחנה גלייביץ ששימש כסניף לאוושויץ. המחנה נבנה ע"י יהודי הולנד בטרם נחלשו ונשלחו לתאי הגזים. במרחק כמה קילומטרים מגלייביץ היה בית מלאכה לתיקון קטרי רכבת. האסירים נבחנו אם הם יודעים את העבודה. פרץ שיקר ואמר בבטחון כי הוא מכיר את כלי העבודה ואת העבודה עצמה, שכן שיבוץ לעבודה האריך את הסיכוי לשרוד במחנה. אולם, משהחלה העבודה בפועל הבינו מיד הפועלים סביב כי הוא אינו יודע את העבודה והלשינו. בסיום יום העבודה נודע לו כי הוא עובר ל"שטראפקומנדו" – פלוגת הענישה. בפלוגה זו עבדו אסירים תשושים ולא מקצועיים. הם חפרו בתעלת המים והביוב ולאחר חודש נחלשו וגססו למוות ואלה שנותרו, הובלו למשרפות.
בערב עם שובו למחנה זיהה פרץ את קציני האס אס עומדים במגרש המסדרים, מנפנפים בשוט ומכים במגפיהם, מראה מצמרר. למזלו נודע לו כי חיילי האס אס חיפשו טבחים למטבח נוכח הגידול באסירים ובאנשי הסגל במחנה. איש האס אס ניצב מול האסירים וצרח אם יש ביניהם טבח מקצועי. בכל התנדבות היה הימור, ולעיתים רחוקות ההימור השתלם אך לפרץ לא היה מה להפסיד שכן הסיכוי שלו לשרוד בפלוגת הענישה היה קטן והוא התנדב. הוא היה היחיד שכן כולם חששו ממלכודת. פרץ הכריז כי הוא טבח ונשאל מה הוא יודע לבשל. הוא השיב כי בצבא ההונגרי היה טבח וכי הוא יודע להכין גולש ופפריקש ואז הקצין חייך בסיפוק ואמר "ברבו". לאחר מכן הסתכל על טיבי וגרר אותו החוצה. היתה זו יד הגורל. פרץ הכריז כי זה אחיו והקצין היה מרוצה מעצמו על כך שהצליח לשלוף מהקבוצה שני אחים ועל כך שגילה טבח מומחה לגולש הונגרי.
התנאים כטבח היו משופרים יחסית לאסיר במחנה. סוף סוף זכה פרץ למקלחת וקיבל כותונת לבנה וצחה. תוך עשרים וארבע שעות השתנה מצבו. מפחד נוראי ומחוסר אונים מוחלט, באה הישועה והוא נבחר לשמש כטבח מתוך מאתיים אסירים.
את המקצוע כטבח למד תוך כדי עבודה. מנהל המטבח שאיתו התיידד, היה איש אס אס , בעל מלון בברטיסלאבה ושמו דאקס. הוא התגייס לאס אס מיד עם עליית הנאצים לשלטון, כפי שעשו גרמנים רבים שהסתנוורו מנאומי היטלר בתחילת שלטונו, אך הוא כלל לא שנא יהודים. הוא הצליח לשכנע את פרץ בכך לאחר שעזר לו וליהודים אחרים.
במטבח היו פרץ ואחיו במצב שאפשר לו לעזור לחבריו שבמחנה על ידי גניבת מזון ולחלוקתו. הממונה דאקס היה לפרץ כעין ידיד והיה בניהם הסכם שבשתיקה על כך שהוא גונב מזון ודאקס עושה עצמו כאילו אינו יודע. פרץ זכה לתנאי חיים "משופרים" על אף שהעבודה היתה קשה ונמשכה ללא הפסקה. בעוד שכל האסירים קיבלו בין 300-400 קלוריות זכו פרץ ואחיו לכמות גדולה יותר של אוכל להם ולמקורביהם.
לקראת סוף אוגוסט 1944 הגיע למחנה מפקד חדש ששמו הלך לפניו כאחד האכזריים שבאנשי אס אס. שמו היה מול. לפני הגיעו לגלייביץ הוא היה האחראי על הקרמטוריום (תנורי המשרפות) באושוויץ. הוא התנשא לגובה של 1.90 מ' ומשקלו הגיע ל- 120 ק"ג. שערו היה אדמוני ועיניו קטנות ואכזריות ולכל מקום נלוותה אליו כלבת זאב בשם דיטה שהיתה מסוגלת להתנפל על אדם להפילו ולהרגו. מול נהג להסתובב במחנה ואסיר שעבר ולא שם לב לנוכחותו ולא הספיק להסיר כובעו מבעוד מועד, נהג מול לשסות בפראות את כלבתו באסיר עד שנפצע אנושות ונשלח לקרמטוריום. אכזריותו היתה קשה לתאר. יום אחד הגיע למטבח וראה כי מיכל גדול היה מלוכלך. הוא לקח את האחראי לניקוי והכניס אותו אל תוך סיר מרק רותח שהכיל 300 ליטר. המחזה היה מחריד ופרץ היה עד לכך. כשמול עזב הם הוציאו את המסכן מהסיר כשגופו מלא כוויות נוראיות.
בסוף המלחמה סיפרו שמול נתפס ע"י האסירים המשוחררים והוא נזרק לכבשן.
צעדת המוות
חורף ארוך וקשה עבר על האסירים במחנה והתקווה היחידה עבורם היתה כניסת הרוסים. הם "זכו" פעם להתקפת אויר ע"י המטוסים האמריקאים. ההרגשה היתה שהסוף קרב והיה פחד מפני העתיד. האסירים היו בטוחים כי הגרמנים יוציאו אותם להורג. הגרמנים פחדו שלקראת סוף המלחמה האסירים היהודים יתנקמו בהם ומבחינתם זו היתה סיבה טובה לחסלם.
לילה אחד התעוררו האסירים לקול צעקות מחרישות אזניים והתבשרו כי הם עוזבים את המחנה. הם התרוצצו ממקום למקום והיו מבולבלים לא הבינו לאן עוזבים. החולים והתשושים נשארו בצריפים כי לא נותר להם כוח ללכת. לא ידוע מה עלה בגורלם ויש אומרים שהגרמנים הציתו את הצריפים ושרפו אותם למוות.
ב- 17 לינואר הוחלט לפרק את המחנה והשכם בבוקר פקדו עליהם להתכונן לצעידה. ההתרגשות היתה גדולה ובמהומה שהתחוללה ניצל פרץ את הרגע ובעזרת שלושה אנשים הוציא מהמחסן כיכרות לחם וזרק לאסירים הרעבים לפני שיצאו לדרך. הוחלט שכל המונקצ'אים (ממונקץ) יצעדו יחד.
היו שם כ- 200 אסירים רובם צעירים ובכושר סביר, שהרי אם לא כן היו מחסלים אותם במחנה. הם צעדו וצעדו והרגליים נעו אוטומטית, כמעט ולא הורגשו. כל מי שפיגר נורה והושלך בצידי הדרכים. כשהערב ירד עשו חניות לילה והסכנה היתה שיקפאו. ואכן רבים קפאו ונורו למוות. האצבע של הגרמנים היתה קלה על ההדק. המנקצ'אים השתדלו להצטופף ולהיות יחד סמוכים איש לרעהו עד כמה שניתן, לבל יקפאו ויחוסלו ותמיד להיות בראש הצועדים. חיילי האס אס מצאו בדרך עגלות סוסים נטושות והחליטו להשתמש בהן לנשיאת חפציהם וציודם והאסירים שימשו כסוסים וסחבו את העגלות. בעודם צועדים שמעו ממרחקים את קולותיהם העמומים של התותחים והיה זה סימן שהרוסים מתקרבים. מצב רוחם של החיילים הגרמנים היה שפוף. הם היו עצבניים ורצוצים והשתמשו בנשקם לעיתים תכופות.
שורת הצועדים הלכה ופחתה מרגע לרגע בשל התנאים הקשים ומצבו של טיבי אחיו הדאיג את פרץ מאד. הוא סבל מנפיחות בפה ולא יכל לבלוע דבר, הוא סבל מתת תזונה ומחוסר ויטמינים ופרץ ידע כי אם לא ישיג לו אוכל הוא ימות תוך יום יומיים. הסימנים היו ברורים ומדי יום מתו אנשים בייסורים. פרץ החליט לעשות מעשה. הוא ניסה להתקרב לחייל אס אס מגמגם שגימגומו הקשה עליו והיה ללעג מצד חבריו. פרץ צעד לצידו ותוך כדי שיחה רכש את אמונו וסיפר לו שחבריו צוחקים עליו ועושים לו עוול. בחניה הציע לו פרץ לשתות "שנאפס". כיצד? שאל ופרץ הציע ללכת לכפר סמוך ולשדוד מכל הבא ליד. הוא הסס ולבסוף הסכים. הם צעדו לכפר ערכו חיפוש בבית אישה בודדה ומצאו קצת לחם תפוחים גזר ו"שנאפס". החייל קיבל את המשקה ופרץ הביא את התפוחים והגזר לטיבי אחיו. את הלחם חילקו בין החברים. המזון העניק ויטמינים לגופו המדולדל של טיבי.
מגלייביץ הלכו עד בלכהמר ביער משם לקרייזקוסל, לראטיבור, הנרסדורף, אולברטסדורף, נויסטרדט וגרוס רוזן. מלחמת הקיום האכזרית גרמה למחזות איומים. אדם שנחלש או גסס, נגזל ע"י חבריו ולעיתים, גם ידידיו ובני משפחתו, לא היססו ולקחו לו את בגדיו ונעליו.
כשהגיעו לגרוס רוזן, הועלו המעטים שנשארו על הרכבת. הם התיישבו צפופים על הרצפה ובכך התחממו. מהחבורה יוצאי מונקץ נותרו חמישה, מספר גבוה יחסית, לא מעט בזכות העזרה ההדדית. לאחר חמישה ימים הגיעו לבוכנוואלד והיו במצב נוראי, חלשים קפואים ומורעבים. כשירדו מהקרון לחלץ עצמותיהם וגופם הכואב הופיעו חיילי האס אס עם כלביהם הרצחניים והכריחו אותם לעלות חזרה. טיבי, בשל חולשתו, לא הספיק לעלות ואחד מהכלבים תפס אותו ונשך את עקבו. כשפרץ ראה זאת מבלי לחשוב פעמים קפץ חזרה, הרים את טיבי והאנשים בקרון עזרו לו להעלות את טיבי.
כשהגיעו למחנה בבוכנוואלד צורפו לאסירים מכל רחבי אירופה, אוייבי המשטר מכל הסוגים והלאומים, פליליים, הומוסקסואלים יהודים. היהודים כרגיל היו תחתית הסולם.
באחד הימים בסוף חודש אפריל , אספו את היהודים "המבוגרים" והוציאו אותם מחוץ למחנה, אל היער. פרץ היה בתוכם אולם את טיבי השאירו כי היה צעיר. שם נפרדו דרכיהם.
באחד הימים ניצלו פרץ וחברו את ההזדמנות, ובאמצעות הבטחות שווא לקאפו, שהיה אסיר פלילי, ברחו והצטרפו לקבוצת אסירים אוקראינים. באפריל החלו לדלל את בוכנוואלד והעמיסו אסירים פולנים ואוקראינים ובתוכם פרץ וחברו, אל רכבת שקרונותיה פתוחים ששימשו להעברת בקר. הנסיעה נמשכה כשבועיים דרך ערים הרוסות כשהסכנה שיגלו כי פרץ וחברו הם יהודים מרחפת מעל ראשם. בתחנות שעצרו נהגו לאסוף שאריות אוכל מפחי אשפה ומהקרונות בהם נסעו עקרו חתיכות עץ ומהם עשו מדורה להתחמם. כך המשיכו בנסיעה וחניה לסירוגין. באחת התחנות קיבלו פקודה להוציא את הגוויות מהקרונות ולהניח בערמה. הערימה היתה ענקית והמתים היו לפחות חמישים אחוז.
בתחנה אחרת, הביאו להם אזרחים גרמניים סירים עם דייסה והם התנפלו על המזון כחיות פרא. לרגע איבדו חיילי האס אס את השליטה ומיד התאוששו והפליאו באסירים מכותיהם בקתות הרובים. פרץ ספג מכות קשות ולמרות הכאבים לא הרפה מהמאבק על הדייסה בידיים חשופות. פניו התנפחו והוא סבל כאבי תופת מראהו היה מזעזע ואזרח גרמני שראה אותו מחלון הרכבת כיסה עיניו בידיו למראהו של פרץ.
ב- 2 למאי הגיעו לעיירה על גבול צ'כיה וגרמניה. האסירים הצ'כים שוחררו ופרץ שהציג עצמו עוד קודם כצ'כי, הסתלק מהתור לשחרור כשהתבקש להוריד את המכנסיים. החיפוש אחר יהודים גרם לו לעשות מעשה. הוא ניגש לאחד הקרונות , עשה מדורה , לקח סכין חדש חיממם אותה וחתך מבשרו את האות "A" שהיתה חקוקה על זרועו והיתה מסימני ההיכר להיותו אסיר יהודי. היד התנפחה והפצע טישטש את האות. הכאב היה בלתי נסבל ודם רב כיסה את גופו. פרץ חבש את הפצע בסמרטוט מזוהם והרגיש שהוא עומד להתעלף אבל התגבר, בכוח הרצון.
פרץ חזר לרכבת והצטרף לקבוצה הפולנית. הוא העמיד פנים שהוא גרמני מהסודטים והתיידד עם אדם שהציג עצמו פולני. את כברת הדרך האחרונה לטרזיינשטט עשה פרץ על אלונקה כשהוא תשוש ושוקל פחות מארבעים ק"ג.
ב- 9 למאי 1945 נכנסו הרוסים והשחרור הגיע סופית.
אחרי המלחמה
למחרת השחרור הלכו האסירים המשוחררים למקלחות כי היו מטונפים ומלאי כינים ואחיות גילחו אותם. בימים הראשונים לאחר השחרור גר פרץ בצריף עם הפולנים. הם נהגו לחטוף נשים גרמניות, להרביץ להן ולגזוז את שערותיהן ובכך התנקמו בגרמנים. פרץ לא יכל לשאת ולראות את הזוועות האלו ובתוך ליבו ריחם על אותן הנשים.
לבסוף, הצטרף אל קבוצת הצ'כים, כי באמת היה כזה, וזכה לטיפול מיוחד. פרץ קיבל זוג מכנסיים רחבים, חבילות מזון של הצלב האדום ודברי מאכל שונים. בשלושת הימים הראשונים זלל שוקולד ואת יתר המצרכים החליף בשוקולד נוסף. בימים אלו התהלך עם שמחה בלב כי ידע שהוא חופשי, אך עדין לא הבין את מלוא עוצמת החופש והשחרור.
לאחר זמן מה החליט לנסוע לפראג. הוא קיווה למצוא שם את טיבי אחיו וחלם למצוא את אימו. בדרכו לפראג ידע שהוא חופשי ואדון לעצמו- אם ירצה יקום וירד מהרכבת ואם לא ימשיך ויסע, ללא מורא ופחד אך עדין בהיסוס ובזהירות. לא היו לפרץ תוכניות ממשיות אך היה לו ברור כי זו תחנה אחת מיני רבות. הוא היה שמח ועצוב וחשב על מה שעבר עליו, במיוחד באותם הרגעים שהיה בין חיים למוות, במשך ארבעה עשר חודשים. זו היתה השנה הארוכה בחייו.
כשהגיע לפראג טייל ברחובות והרגיש בודד ואכול געגועים לטיבי ולאמו. הוא הגיע לבניין גדול ובו יהודים רבים יוצאי מחנות ההשמדה. כולם דיברו על יקיריהם בקולי קולות, אולי משהו שמע, או ראה... המפגשים היו מרגשים וכולם סיפרו על התלאות שעברו, שאלו על קרוביהם וקיוו למצוא את יקיריהם. השארותו של טיבי בבוכנוואלד, בתחנתם האחרונה ב"צעדת המוות" , העיקה על פרץ מאד וכאח בוגר, ראה עצמו במידה רבה, אחראי לגורלו והרגיש רגשי אשמה על שהוא נשאר שם.
לפתע נקטעו מחשבותיו ובתוך הקהל ראה אישה קטנה וצנומה והיה נדמה לו שהיא מביטה בו. היא נראתה מוכרת כל כך ופתאום נדהם ועברה בו צמרמורת, זו היתה אימו. היא היתה רזה מאד ועיניה מיוסרות ובוהות וכשהתקרב אליה לחש "אמא". היא הפנתה אליו מבטה ולא האמינה למראה עיניה. היא אפילו לא בכתה ולא התרגשה, היא פשוט לא הבינה כי זו המציאות. מיד נשק לה וחיבק אותה ורק אז זלגו הדמעות מעיניה בבכי חרישי ושפתיה רעדו. פרץ לחש שוב ושוב "אמא"...."אמא".....ובידיה הרועדות נגעה בלחיו וקראה בשמו "פאולי, פאולי, אתה חי?!..." היא לא העזה לשאול על טיבי הילד הקטן שלה. פרץ הרגיש בכאבה ובכדי לעודד אותה מילמל שהוא יחזור בקרוב. היא חזרה פעם אחר פעם על המשפט "חזרת מהגיהנום, לפחות אחד מבני ניצל". פרץ הרגיש כלפיה חמלה וצער. שוב ושוב חיבק ונישק וכל הלילה לא ישנו, דיברו וסיפרו זה לזו כל מה שעבר עליהם.
האם סיפרה לו כי בסלקציה שובצה לקומנדו בבירקנאו ומתפקידיה היה לערוך חיפוש בבגדי האסירים ולמצוא דברי ערך. יהודים רבים תפרו בבגדיהם מקומות מסתור להסתרת תכשיטי זהב שישמשו אותם בעת מצוקה. באחד החיפושים שעשו, מצאו את תמונתו של פרץ ונתנו אותה לאימו והיא שמרה אותה אצלה. היא סיפרה לו שהבחורות ממונקץ, וביניהן אותה בחורה שאהב מבית החרושת ללבנים, עודדו אותה מאוד. לאחר נדודים ומסעות היא שוחררה בברוונסבורק. היא סיפרה כי היתה עדה לפיצוץ הקרמטוריום ע"י קומץ אנשים שעבדו בו וכי את חומר הנפץ הגניבו בעזרת אסירים שעבדו בבית חרושת לתחמושת. הגרמנים רצו לטשטש את המעשים המחרידים שעשו והחליטו להרוג את כל אלו שהפעילו את הקרמטוריום וכשאנשי האס אס חיסלו אותם ביריות, היא שמעה אותם שרים את התקוה....
באביב 1945 החלו את דרכם החדשה, כשהם חושבים כל הזמן על מר גורלם של יקיריהם. למרות זאת הרגישו בחופש המשכר והבלתי נתפס. הם היו ללא תקוה, למי ולאן הולכים? דבר לא נשאר. המשפחה איננה ושום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה וזו היתה הרגשה של אבדון. הם ידעו כי את מה שעזבו שוב לא ימצאו.
הם החליטו לנסוע לבודפשט. בדרך התעכבו בברטיסלאבה ופרץ חיפש את דאקס (הגרמני שהיה אחראי על המטבח במחנה גלייביץ ועזר לו). הוא זכר את סיפורו של דאקס על בית מלון שהיה בבעלותו, אך כנראה שהוא נהרס ומשפחתו של דאקס הוגלתה והוא עצמו נהרג בקרב. פרץ רצה לעזור לו ולהעיד שכאיש אס אס הוא שמר על צלם אנוש ובזכותו עזר פרץ לאנשים רבים.
כשהגיעו לבודפשט חיפשו, כמו רבים אחרים, את קרוביהם. הם מצאו את דודו של פרץ, אח אביו שברח, לפני הכיבוש ההונגרי, ממונקץ לסלובקיה ומשם לבודפשט וחי בזהות בדויה. דוד זה התעשר מעסקים שעשה עם הרוסים ומעמדו היה איתן. הוא קנה להם בגדים ותכשיטים והסיע אותם במכוניות פאר. הם הרגישו בתוך חלום....
לאחר כחודש אצל הדוד החליטו לחזור למונקץ ששוחררה ע"י הצבא הרוסי ולמצוא את הכסף שהחביאו בביתם טרם עזיבתם. כשהגיעו לביתם מצאו שם קצין רוסי. אמו של פרץ הציגה עצמה כבעלת הבית והקצין פרץ בצחוק גדול והבהיר לה כי הבית הזה שלו עכשיו.
פרץ נזכר כי רגע לפני שנלקחו לבית החרושת החביאה אמו כסף בעליית הגג וכי בחודשים הספורים לפני הפינוי נתן לו סבו חבילה ובה אלפי דולרים, דברי ערך וזהב שאותם הטמין במרתף מתחת לערימת עצים.
פרץ ואמו היו אובדי עצות ולא ידעו איך להגיע לאוצר שהחביאו. הם עזבו את הבית ושבו אליו חזרה עם גולדי, נערה שהכירו בעבר, שהיתה יפה מאד ומושכת כשבידה של האם בקבוק וודקה. היא נכנסה שוב אל הבית וכשהקצין ראה את גולדי ואת הבקבוק מצב רוחו השתפר והוא היה נינוח ועליז. פרץ ואמו ניצלו את הרגע. פרץ עלה לעליית הגג ומצא שם את החבילה שאמו החביאה ואחר כך חפר באדמת מחסן העצים עד שמצא את המטמון שנתן לו סבו. הם יצאו מהבית כשהאוצר בידיהם, עלו ברכבת שהחזירה אותם לבודפשט וכך עזבו לתמיד את מולדתם הישנה.
כששבו לבודפשט סיפרה להם אחת הניצולות שראתה את טיבי ולמרות שהתייחסו לידיעה כאל שמועה בלבד היא נתנה להם תקווה. הסתבר שהוא היה באחד ממחנות העקורים בסביבות מינכן וכשנודע לו שאחיו ואמו בבודפשט הוא הגיע אליהם. ברגע שנפגשו חגגו בשמחה והתרגשות שאין לתאר במילים. "הילד הקטן" שהם חזר והוא בריא ושלם.
1945 : פרץ וטיבי בבודפשט לאחר השחרור
לאחר זמן החליט פרץ, לאחר התייעצות עם אמו, לחזור לצ'כיה ולבדוק את המצב. הוא הגיע לברטיסלאבה החליט להשאר שם ונסע להביא את אמו ואחיו. מצוידים בתשע מזוודות ובהון שנחשב עצום (40,000 $) ניסו לחצות את הגבול מהונגריה לצ'כיה, מחזה שהיה לא שגרתי בימי המחסור והעוני שלאחר המלחמה. בדרך נעצרו ונחשדו כמבריחים. מזוודותיהם של היהודים החלו להבדק. מפקד התחנה ששמע על תפיסת המבריחים הגיע מיד. האיש הביט באם בריכוז רב והדבר לא מצא חן בעיני פרץ, שמא הוא חושק בה. לבסוף פנה אל האם ושאל מהיכן היא? "מצ'בלובצה" ענתה. לפתע הוא חיבק ונישק את האם ושאל אם היא זוכרת אותו, הוא בן הכפר שלה. שוב שיחק להם המזל. הוא נתן פקודה לחדול מחיפוש והעלה עם האם זכרונות מהעבר.
כשהגיעו לברטיסלאבה חיפשו דירה בעזרת הדוד שבנתיים עבר לשם. הם התמקמו בדירה יפה ומרווחת ופרץ מצא עבודה כמזכיר "תנועת דרור" ועסק בארגון העליה לארץ.
פרץ השלים את בחינות הבגרות ולשם כך למד סלובקית. הוא למד וקיבל תעודת הצטיינות ועבר את הבחינות. בסופו של יום עשה את הבגרות שלוש פעמים, בגימנסיה העברית במונקץ, בגרות נוספת בהונגרית ועוד אחת בסלובקית.
בשנת 1946 השלים את לימודיו, שימש כמזכיר "אחדות העבודה" ומטעמה נבחר להיות נציג "ברית ארגונים חלוצים" שעסקה בארגון והברחת היהודים לארץ. העיר ברטיסלבה שימשה כמרכז לפליטים שהגיעו ממזרח אירופה והיתה אחת מהתחנות בדרך לוינה, משם הוברחו לאיטליה ומשם דרך אחד מנמלי היציאה של אניות המעפילים לא"י.
בתקופה זו הכיר פרץ את אנני, נערה יפה וחטובה בעלת עינים כחולות. אנני ואמה התכוננו לעלות לישראל והחליטו לעבור כתחנת ביניים לוינה.
פרץ עלה עם אמו ואחיו לא"י והקשר נותק עם אנני נותק, אך לא לזמן רב.
למרות שהיה ציוני נלהב התייאש מהקיץ החם, מהשרב, מהלכלוך והאוכל, מהעבודה הקשה בבניין וסלילת כבישים. דבר לא הסתדר ופרץ החליט לחזור לוינה. את הכסף שהיה ברשות המשפחה מהמטמון השאיר לאמו ונפרד ממנה ומטיבי.
כשחזר לוינה עבד עם שניים מחבריו הותיקים ועשה "עסקים". באותה תקופה יצר קשר מחודש עם אנני. פרץ סיפר לה על קורותיו בארץ והתנאים הקשים השוררים שם. הקשרים עם אנני התהדקו אבל מצבו הכספי של פרץ הלך והדרדר. הוא ביקש להגשים את התוכנית להגיע לאמריקה. בשלב ראשון נסע למינכן שם אמור היה לקבל את מסמכי ההגירה לארה"ב.
פרץ נסע לגרמניה ובגבול ערכו עליו שוטרי המכס בדיקה גופנית קפדנית ומביכה. היתה זו פגישתו הראשונה עם הגרמנים אחרי המלחמה והמפגש היה קשה. מינכן היתה הרוסה והיהודים שהתאספו בה, כולל מכריו ממונקץ, התפרנסו מעסקי השוק השחור. בהיותו לבד, הגיע למסקנה כי המפגש עם הגרמנים העיק עליו וכי הפרנסה המוצעת אינה מוצאת חן בעיניו. פרץ החליט לפתוח דף חדש.
הוא החליט לחזור לוינה ולאנני ומשם לעלות לארץ ולשרת בצבא כמו כל הבחורים. הוא רצה להתנתק ולנטוש את עסקי האויר. ואכן כך היה.
פרץ ואנני הפליגו לארץ באניה "גלילה" ובמרץ 1950 הגיעו לחיפה. מאז לא נפרדו.
1950: אנני – בוינה 1949: פרץ - בוינה
ההתחלה בארץ היתה קשר וכך גם ההסתגלות למציאות החדשה. חוסר השליטה בעברית גרמה לקשיים, החיפוש אחר העבודה והדאגה לאמא ולטיבי גרמו אף הם לקושי. על כולם התגבר. פרץ התגייס לחיל האויר ובשנת 1951 נישא לאנני ולמרות כל הקשיים הצליח בחייו החדשים.
1951: פרץ ואנני ביום חתונתם
לאחר השחרור עבד כעצמאי ואנני פתחה מכון ליופי בחיפה. לשניים נולדו שתי בנות.
פרץ סיים לימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת חיפה והמשיך אח"כ בתל אביב. הוא עבד במחסני ערובה, כמנהל אדמיניסטרטיבי במלון בנהריה, כמורה לחשבונאות בבית ספר ערב, כעצמאי בשתי חברות לאשראי ולניהול חשבונות ויעוץ מס ולבסוף עבד שנים ארוכות בחברת "גב ים"- חברה גדולה וחשובה בה עבד בתחילה כמנהל חשבונות ראשי ובסוף כמנכ"ל החברה. אחיו טיבי שירת בצבא קבע והגיע לדרגת סגן- אלוף.
לאחר שנים רבות כשהוא מכהן בתפקיד בכיר החליט לפרוש לאחר שעבר ניתוח מעקפים. לאחר הפרישה העיד פרץ כי מימש את כל מאוויו. לצד שאיפותיו העסקיות, זכה לבית משלו וגינה בה יוכל לשבת בצל העצים ולהשקיף על הנוף המרהיב כפי שחלם ובעיקר זכה לבנות משפחה לתפארת, שתי בנות מקסימות וארבעה נכדים.
פרץ נפטר ביום 5.4.2006 והשאיר אחריו את סיפור חייו המרתק והאמיץ.
לשאלה מדוע סיפר את סיפורו השיב:
" אני רוצה לספר את סיפור ילדותי והתבגרותי בקרב קהילה יהודית גדולה ומפוארת שנכחדה. אני רוצה לשתף אתכם באהבותי כנער מתבגר בצל המלחמה, על אב שנלקח ולא חזר יותר, על אמי שהופרדה ממני בכוח ופגשתיה באקראי לאחר המלחמה, על עיסוקי בעלייה הבלתי ליגאלית ועוד אירועים כדי שאתם נכדי, תדעו שאתם קרובים ונוגעים ב"חתיכת היסטוריה", גם אישית וגם לאומית וכדי שהקורות אותי בדורי, יתן לכם כוח בדורכם".
את סיפורו של פרץ למדתי מפי הכתובים (הספר "פרץ ליטמן הנער ממונקץ סיפורו של ניצול") ומפיה של בתו דנה ליטמן, חברה של דודתי.
ינואר 2015
מגישה : דנה ברעם יא'3
