שם מלא: יוסף יהודה פיליפ (ליפי)
הקרבה לדמות: סבא רבא מצד אבא
תאריך לידה: 9.5.1923
תאריך פטירה: 28.5.1999
מקום הלידה: אונגוובר, הונגריה
עיסוק: בעל מכבסה- בארץ
בחול היה סטודנט
מקום המגורים במהלך המלחמה: בתחילת המלחמה התגורר באונגוור ולאחר מכן במחנות ריכוז.
סיפורה של הדמות לפני המלחמה:
נולד לבית אמיד. הוא בן הזקונים למשפחה של ששה ילדים. הבן הבכור נסע בתום מלחמת העולם הראשונה לארצות הברית, ובכך ניצל. שאר בני המשפחה, כולל ילדים קטנים, שנולדו לאחיותיו ואחיו- נספו בשואה. אחיו היותר מבוגר ממנו במספר שנים היה שותף למרד נגד הגרמנים ולכן הוצא להורג- נתלה בכיכר העיר עוד בטרם הועברו כל בני המשפחה למחנות השמדה ולמחנות עבודה. אביו היה ראש הקהילה היהודית בעיר אונגוור. למד בגימנסיה העברית של העיר (ראה תעודה בנספחים). סיים בגרות והחל ללמוד רפואה באוניברסיטה של בודפשט. ב- 1944 הגרמנים פלשו להונגריה ואז הלימודים שלו הופסקו והוא בעצם נשלח למחנות עבודה.
חיי הקהילה באונגוור היו מאוד מתקדמים, יחד עם זרם דתי היו גם הרבה מאוד משכילים, ששלחו את ילדיהם ללימודים אקדמאיים. ביניהם נמנה סבא רבא שלי.למשפחה היו בתי קולנוע ובתי קפה. לסבתא הייתה חנות מאוד גדולה לממכר מזון- בעיקר תבואה. הייתה פעילות גדולה של תנועות ציוניות, שאת עיקר הפעילות שלהן עשו על גדות הנהר, שחצה את העיירה, והם בילו שם שעות בדייג, בשיט או בימות החורף במזחלות שלג.
סיפור הדמות בזמן המלחמה:
המשפחה המבוגרת יותר נלקחה למחנות השמדה בערב פסח של שנת 1940, הוא מצא את עצמו במחנות עבודה, מכיוון שהיה צעיר יותר (19-20). מכיוון שהמשפחה העסיקה אומנת הונגרייה, שגידלה את כל הילדים וגם את סבא רבא שלי, עם פרוץ המלחמה נתנו לה הוריו של סבא רבא שלי תכשיטים, כלי קודש כגון פמוטים, כלים להבדלה שנקברו מתחת לעץ פקאן גדול בחצר הבית. בתום המלחמה כשסבא רבא שלי חזר לחפש שרידים בעיירה האומנת הזקנה החזירה לו את כל הרכוש שהיה קבור בחצר הבית, ועד היום סבתי מדליקה נרות שבת עם אותם פמוטים. טבעות הנישואים של סבא וסבתא רבא שלי עובדו מאותם תכשיטים שנקברו בחצר.
בתקופה של השהות במחנות העבודה- מטהאוטזן היו לסבא רבא שלי כספים, זהב ויהלומים, שהוא החביא איתו, וכך יכול היה לשחד את הגרמנים כדי להשיג לחם מעופש ומרק, שאותו חלק עם חבר מאוד טוב ובכך ניצלו חיי שניהם. סבא רבא שלי השתתף ב"צעדת המוות". כתוצאה מכך קיבל כוויות קור שנשארו עמו עד למותו. חברו של סבא הצליח להציל את סבא רבא שלי, בכך שתמך בו לאורך כל הדרך וסחב אותו. במחנה העבודה הועסקו בסלילת כבישים, בחציבת אבני דרך גדולות, וכמובן, היו נתונים לפיקוח ולהכאה בשוט על כל הפסקה בעבודה על ידי הנאצים.
לפני המלחמה ליפי היה בחור מוצק ומלא ובמהלך המלחמה בעקבות הסבל וחרפת הרעב הפך לרזה במיוחד, ולכן מעולם הוא לא הסכים שיזרקו בבית אוכל. תמיד היה במזווה המון אוכל, שלעיתים אפילו התקלקל, אבל זו הייתה תחושה וצורך שיהיה מהכל, והרבה.
הדמות לאחר המלחמה:
בתום המלחמה השתחרר ממחנה מטהאוזן. הוא היה חולה מאוד בטיפוס ושכב בבית חולים של הג'וינט.
סבתא רבא שלי באה לבקר מישהו חולה בבית החולים מהקבוצה שלה ונוצר ביניהם קשר. אף אחד לא בא לבקר אותו, ולכן היא סעדה גם אותו, וכך נוצר הקשר ביניהם שהפך לבסוף לרומן. שניהם קיבלו החלטה שהם לעולם לא יחיו בגולה יותר, ולכן הצטרפו ל"קיבוץ"- קבוצות נוער ציוניות על פי מפתח או של מוצא או על פי אידיאולוגיה.סבא רבא שלי הצטרף לקיבוץ של סבתא רבא שלי, עדינה. הקבוצה של "הציונים הכלליים" נדדה ממקום למקום באירופה בהנהגה של גורמים ציוניים מהארץ, כמו הסוכנות היהודית, ובסופו של דבר אספה אותם לעיר באיטליה- לה ספציה. זוהי עיר נמל קטנה, שממנה הם עלו בעלייה לא חוקית לארץ ב1945. האנייה לה ספציה לא הורשתה על ידי הבריטים להיכנס לארץ כחלק מהמדיניות הבריטית באותם הימים וכתוצאה מכך פרצה שביתת רעב בקרב הנוסעים. הרבה מאוד חלו ומתו על האונייה ולבסוף הבריטים נעתרו והעולים החדשים הגיעו לחוף מבטחים. זו הייתה האנייה הראשונה, שעל סיפונה נערכה שביתת רעב כדי להיכנס לארץ.
ליפי ידע עברית על בוריה, ולכן הפך למתורגמן בין "הצברים", שבאו לטפל בעולים החדשים לבין העולים, שלא ידעו עברית ודיברו רובם או יידיש או את שפת מולדתם.
בזכות השכלתו הפך להיות המזכיר והמארגן של חיי הקהילה בדרך לארץ. העולים הגיעו לקיבוץ תל יצחק, שהיה קיבוץ חילוני. עוד במחנות העקורים לאחר המלחמה ליפי ייסד בית כנסת וניהל תפילות מתוך רצון לחזור לשורשים לאחר שנים של אובדן דרך.
עדינה ויוסף נישאו בשנת 1946, עזבו את הקיבוץ ועברו לגבעתיים- שם חיו כל ימי חייהם. ליפי פתח מכבסה. נולדו להם 2 ילדים: חיה ב-1949 ומשה ב-1954. שניהם נושאים את שמות ההורים של סבא רבא שלי.
ליפי האמין שהכל ניתן לקחת מהאדם- את הכבוד, הכסף, המעמד, התארים, החופש אבל דבר אחד לא ניתן לקחת מהאדם וזה הידע וההשכלה שרכש, ולכן הצוואה הרוחנית וכל הדרך, שבה גידל את ילדיו ונכדיו, היא שיש לרכוש השכלה רחבה וגבוהה, וזה בעצם ערובה לחוסן נפשי של הבנת מצבים ויכולת הישרדות.
