הנריק ורוזה שפרלינג התגוררו עם ילדיהם – מרישה (מרים) וויטק, במרכזה של העיר קראקוב. האב היה איש עסקים והאם אמנית, בוגרת "אקדמיה לאמנויות יפות". המשפחה הייתה אמידה, חילונית אך בעלת זיקה לקהילה היהודית. מרישה הייתה בת 17 כשפרצה המלחמה ואחיה בן 10.
עם פרוץ המלחמה, כאשר החלה התארגנות לקראת גירוש היהודים לגטאות, עברה המשפחה לעיירה "ראבקה" למקום מסתור. להפתעתם נודע להם שבניין ענק שעמד בלב העיירה הפך לבית ספר של אנשי האס.אס. לא נותר להם אלא לעזוב למקום אחר שבו שהו עד קיץ 1942. באותו קיץ איבדה סבתי את אביה. האב היה בדרכו למקום המסתור אך הבחין שמישהו עוקב אחריו. הוא פנה לאחור – כדי לא לגלות את מקום המחבוא – נתפס, נעצר ונשלח למשרפות. (עדות על כך התקבלה מבחור צעיר שפגש את האב. האב מסר לו שעון הזהב ואמר – "אם אי פעם תפגוש את משפחתי. ספר להם מה קרה. בשעון הזהב אתה רשאי להשתמש. לי הוא כבר לא יועיל"...).
החיים מחוץ לגטו הפכו למסוכנים יותר ויותר וסבתי, עם אחיה ואמה, נאלצו לעבור לגטו.
בגטו חובה הייתה לעבוד כדי לזכות ב"תעודה מצילת חיים". סבתי ואמה הצליחו לקבל עבודה במפעל טקסטיל של הגרמנים. בהמשך נשלחו למחנה פלאשוב שהיה מחנה ריכוז ומחנה "עבודה בכפייה". התנאים בפלאשוב היו קשים מאוד והן עבדו שתי עבודות ביום וגם אחיה, ויטק בן ה- 12, עבד בשתי משמרות כדי שיוכל להיפגש איתן. בסוף איבדו גם אותו. הוא נשלח עם טרנספורט של ילדים לתאי הגזים באושוויץ.
בסתיו 1944 גורשו עם יתר עובדי הכפייה לבירקנאו. באחד המחנות הצליחה סבתי למצוא במקרה שארית של שפתון (ליפסטיק). הוא שימש אותה ואת אמא שלה – לשפר את ההופעה שלהן, כדי ליצור אשליה של חיוניות ובריאות בזמן הסלקציות. את הסומק שמרו בתוך חתיכת צללויד קטנטנה מקופלת שהסתירו בין אצבעות הידיים. סבתי ואמה ידעו שחשוב להיראות טוב. לא חולה מדי, לא רזה מדי, לזקוף את הראש עד כמה שאפשר.מישהו לחש להן פעם - 'תתנהגו יפה כי ד"ר מנגלה מאוד רגיש להתנהגות טובה'... הן מרחו מעט מהסומק ועברו מול מנגלה, הצורר האכזר, שהתבונן בהן וסימן להם לפנות ל"צד החיים".
כאשר הגיעו סבתי ואמה לאושוויץ, בשעת המסדר בקור המקפיא, שאל מפקד הסוהרים "האם יש ציירים ביניכם" – זו עלולה הייתה להיות שאלה מכשילה. במלחמה ציירים הם אנשים מיותרים ולכן סבתי ואמה היססו. לבסוף אזרו עוז וצעדו קדימה. הסתבר שבמחנה התקיימה רשת של זייפני תמונות של אמנים ידועים ובאמת היו זקוקים לציירים. סבתא שלי אמרה - "אני לא יודעת אם בגלל הסומק אמא נראתה יותר טוב מהאחרות, אבל עובדה שעל יד אף אחת אחרת הוא לא עצר". סבתי ואמא שלה התחילו לעבוד בבית הדפוס במחנה ואחרי שעות העבודה הושארו כדי לזייף תמונות..
באחת הפעמים התבקשה סבתי לצבוע דיוקן ענק של היטלר שהיה בשחור לבן, כדי שיוצג במחנה ביום הולדתו. במהלך עבודתה החל לרדת גשם, וסבתי הייתה חייבת להסתיר את הציור כדי שלא ייהרס. היא חיפשה מקום מחסה והמקום היחיד שמצאה היה תא שירותים.
היא הכניסה את הציור שהיה גדול ממנה וחיכתה שהגשם יפסק. פתאום הגיע חייל גרמני, וכשראה את הציור של היטלר בבית שימוש היכה אותה מכות רצח..
.בינואר 1945 הוצאו סבתי ואמה, עם אלפי אסירי המחנה והוצעדו ב"צעדת המוות" ממחנה אושוויץ למחנה רוונסבריק, ומשם למחנות נוספים בגרמניה, עד שלבסוף שוחחרו על ידי הצבא האדום. את התקופה שבין יציאתן ממחנה אושוויץ ועד יום השחרור תארו השתיים כתקופה של רעב גדול, קור וסבל מתמשך, גרוע אף יותר מכל מה שחוו עד כה..
אחרי המלחמה-
אחרי השחרור עזבו סבתי ואמה לצרפת. בפריז, אמא שלה עבדה בעיצוב וסבתי למדה באקדמיה תולדות האומנות ואנתרופולוגיה. כאן פגשה סבתי את מי שיהיה בעלה, סבי, אדולף ניק , שלמד רפואה בצרפת והיה חייל פולני שבוי בזמן המלחמה. הם התחתנו בצרפת וב -18.5.1948- נולדה סבתא שלי - סיגלית. מרים, סבתא רבתא שלי, לא נפרדה מאמה ויחד בחרו לעלות לישראל (למרות שיכלו לעבור לארצות הברית כי זכו ב"תעודת מעבר"). הם עלו לארץ במרץ 1949. סבתי עבדה כמורה לתולדות הלבוש ולציור אופנה. היא והמשיכה בקרירה זו במשך 28 שנה.
במקביל, עבדה 21 שנה כאוצרת במוזיאון לאתנוגרפיה ולפולקלור (מדור עדות ישראל), בקריית המוזיאונים ברמת אביב.
סבתי הוציאה לאור עשרה ספרים החשוב שבהם הוא "מצעד הסגנונות – תולדות הלבוש על רקע הזרמים באמנות" – שעסק בתולדות הלבוש באמנות והודפס ב – 17 מהדורות. סבתא רבתא שלי הייתה בעלת דמיון עשיר והתעניינה בנושאים רבים. היא הוציאה לאור את הספר "היומן הסודי של המלט" שבו ניתחה באורח לא שגרתי את דמותו של הגיבור המוכר ביותר בספרות העולמית.
סבתי ראתה חובה לעצמה להעלות את זכר השואה והרבתה להרצות בפני תלמידים בבתי ספר. בספרה "בממלכת האבסורד" בחרה להדגיש את המימד האנושי של השורדים וניסתה להסביר אירועים ודילמות שהיו חלק מחיי היומיום בתקופת השואה.
סבתי נפטרה בדצמבר 2012 בגיל 90. בעיקר הייתה גאה, שלמרות הכל, זכתה לחבק 7 נינים. בכך ראתה ניצחון על הרוע הנאצי.
