סיפורה של הדמות לפני המלחמה
שמואל היה אב לשבעה ילדים. סבא שלי הוא הילד השישי. המשפחה גרה בקרשניק. שמואל עבד בגלנטריה יחד עם אשתו, חיה. הם נסעו מעיר לעיר בעגלה עם סוס, לחפש שווקים למכור את מרכולתם. שמואל נהג לקחת את מאיר, סבא שלי, לבית הכנסת. הם גרו בבית גדול ללא חשמל. בבית דיברו רק יידיש.
כאשר הנאצים עלו לשלטון היה קשה לשמואל להתפרנס מחנות הגלנטריה, ומכיוון שהיה לו קול מאוד יפה, הוא החל מחפש משרה כחזן. שמואל נסע מעיירה לעיירה והתקבל כחזן בבית כנסת בדמבלין. בהתחלה עבר לשם לבד והיה מגיע לביקור מדי שבוע בבית אך ולאחר כשנתיים עברה כל המשפחה לגור בדמבלין.
סיפורה של הדמות במהלך המלחמה
כשפרצה המלחמה ב- 1939 המשפחה החלה להרגיש איום. שמואל היה מתגנב מדי פעם לבית הכנסת יחד עם מאיר כדי להתפלל גם אם היו הפצצות בחוץ. המצב בדמבלין התחיל להיות קשה והמשפחה ארזה את החפצים ועברה לעיירה בשם ריקה ומשם עברו לעיירה בשם קורף. אחרי תקופה מסוימת חזרו לדמבלין.
החיים בדמבלין היו קשים. היהודים נדרשו למסור את כל הזהב והכסף; לגור בכמה רחובות כמו בגטו, בצפיפות; לענוד סרט זרוע עם מגן דוד, ולהוריד את הפרווה הפנימית מהמעיל למרות שהיה קר.
כל יום הגרמנים ביקשו מיהודים מעל גיל 16 לבוא לעבוד בעבודות קשות. המשפחה התחילה לסבול מרעב ולא תמיד היה אוכל בבית. שמואל אירגן בבית חדר תפילה. הוא השיג ספר תורה וארון קודש ובכל יום הגיעו לבית מתפללים ונתנו לו קצת כסף.
ב-1941 או ב- 1942 הגיעו פתאום לעיירה כ-30 גרמנים או אוקראינים וביקשו מכל היהודים להגיע לכיכר המרכזית עד לשעה 2 כשהם רשאים לקחת עמם מזוודה עד 10 קילו. הגרמנים הודיעו שיהרגו מי שלא יגיע לכיכר. בכיכר היה גהנום: הרביצו ליהודים, הפרידו בין גברים ונשים עם ילדים. היו צעקות ובכי. לקחו את שמואל ומאז המשפחה לא ראתה אותו. נראה שלקחו אותו לסוביבור ומשם לטרבלינקה לתאי הגזים. שמואל היה בן 40 לערך.
האמא, חיה, נשארה עם שבעה ילדים. המשפחה עברה תלאות רבות, עברו בין מחנות ריכוז, אבל רוב הזמן היו ביחד, לבד ממאיר, סבא שלי, שהופרד מהמשפחה לשנה שלמה והתמודד לבד במחנות הריכוז והוא רק ילד קטן. לקראת סוף המלחמה פגש מאיר בדרך נס את המשפחה, עברו לגור בלובלין ולאחר מכן עלו יחד לארץ והקימו כאן משפחות.
