דף לכבוד / לזכר

קלריס גלבוע

שם המונצחת:

קלריס גלבוע (לבית ביטר)

קירבה למונצחת:

נכד

תאריך לידת המונצחת:

 01/04/1931

מקום הלידה:

העיר צ'רנוביץ, בה נולדה סבתי, נמצאת באיזור בוקובינה, במזרח אירופה, ששלטו בו ממלכות שונות. באיזור שלטה האימפריה האוסטרו הונגרית עד שנת 1918.

עיסוק/מקצוע:

• סיימה את גימנסיית הרצלייה בתל אביב  (לאחר שעלת לארץ בשנת 1943). 
• תואר ראשון במנהל עסקים במכללה למנהל בתל אביב.
• בצעירותה עבדה בהנהלת חשבונות בחברת קייזר אילין שהייתה יצרנית המכוניות הראשונה בישראל.

מקום המגורים במהלך המלחמה:

בתחילה גרה עם משפחתה בצ'רנוביץ. ב1943 החליטה משפחתה של סבתי לעזוב את צ'רנוביץ לפני כניסת הרוסים לכיוון בוקרסט. מבוקרסט הם המשיכו לאחר שבוע באמצעות אוניית מעפילים והגיעו לפלסטינה. ובכך חילקה את חייה בתקופת המלחמה בין צ'רנוביץ לפלסטינה שהפכה להיות מדינת ישראל.

סיפורה של הדמות לפני המלחמה

על מנת לספר על חייה של סבתי לפני מלחמת העולם השנייה צריך להכיר את התקופה ואת המקום בו חיה. העיר צ'רנוביץ, שבה גדלה, הייתה עיר שמחצית אוכלוסייתה הייתה יהודים. בתקופה זו העיר צ'רנוביץ גדלה ושיגשגה. בעיר הורגשה ההשפעה של התרבות הגרמנית האוסטרית. צ'רנוביץ הייתה עיר בעלת תרבות מערבית והיו בה אולמות קונצרטים, תיאטראות, ומזיאונים. מעיר זו ומבוקובינה בכלל יצאו הרבה סופרים ומשוררים שנודעו בעולם.

בבית סבתי דיברו גרמנית. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918) הרומנים כבשו את האזור ושלטו בצ'רנוביץ. סבתי ומשפחת דיברו רומנית עם הסביבה אולם בבית הם המשיכו לדבר בגרמנית. סבתי למדה בבית הספר בכיתות א' ב' וג' בשפה הרומנית. אמה של סבתי נהגה לדבר עם ההורים שלה ביידיש. הייתה להם עוזרת בית שדיברה רותנית( שפה הדומה לשפה האוקראינית). בשנת 1940 הרוסים כבשו חלק מאיזור בוקובינה, נכנסו לצ'רנוביץ, והביסו את הרומנים. ואז היא למדה בבית הספר את השפה האוקראינית והרוסית. מכאן שסבתי קלריס יודעת הרבה שפות: עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, רומנית, יידיש ומעט רותנית ורוסית. כבר בגיל צעיר היא החלה ללמוד נגינה על הפסנתר ואהבה זאת מאוד.

סיפורה של הדמות במהלך מלחמת העולם השנייה

בשנת  1939 החלה מלחמת העולם השנייה. בעיר צ'רנוביץ שלטו הרומנים. בשנת 1940 כבשו הרוסים חלק מאיזור בוקובינה ובתוכו את אזור צ'רנוביץ. לאחר כשנה, בשנת 1941 החל מבצע ברברוסה - פלישת גרמניה לרוסיה, והגרמנים יחד עם הרומנים כבשו את אזור בוקובינה מידי הרוסים. הגרמנים הפעילו את החוקים האנטישמיים בעזרת הרומנים. על פי אחד החוקים אסור היה ליהודים ללמוד בבית הספר. סבתי שהייתה ילדה בת עשר לא יכלה ללמוד בבית הספר. הגרמנים החלו לרכז את היהודים בגטו ומשם גרשו אותם למחנאות באיזור אוקראינה, בטרנסניסטריה (האזור שמעבר לנהר הדנייסטר). סבתי ובני משפחתה עברו לתחום הגטו. בגטו נפוצו שמועות בין היהודים שהגטו יפונה מצד אחד לשני. סבתי ומשפחתה נאלצו לעבור מאזור אחד של הגטו לאזור אחר כדי שלא יפונו בין הראשונים. באותו יום שינו הגרמנים את דעתם והחליטו לפנות את הגטו דווקא מכיוון שבו סבתי ומשפחתה גרו. לכן, הם ברחו בחזרה לאזור מרוחק יותר, לבית משפחה של קרובים. שם הם נותרו ללא רכוש כשלפתע הכריזו הגרמנים ברמקולים שכל היהודים מצווים לצאת החוצה מהבתים ולהסתדר בשורה. לכל היהודים שעמדו בחוץ היו תרמילים ושקים אבל רק לסבתי ומשפחתה לא היה כלום בשביל לקחת עימם לדרך. אמה של סבתי הייתה אישה אמיצה מאוד והחליטה לברוח מן השורה ההולכת לטרנסניסטריה. סבתי החזיקה ביד אמה. אחותה אדית החזיקה ביד אביה והן ברחו מהשורה. אביה ואחותה הצליחו לברוח אבל את סבתי ואת אמה תפס קצין גרמני. הקצין סחב את אמה חזרה לשורה, הוציא את האקדח ואמר: "את רצית לברוח מהשורה? אני יורה בך!" סבתי שהייתה ילדה קטנה החלה לבכות ואמה ניסתה לשכנע  את הקצין שיש לה תינוק בצד השני של הגטו. הקצין השתכנע ולא הרג אותה אך הזהיר אותה שלא תנסה לברוח שנית. הן חזרו לשורה והתחילו שוב לברוח, הפעם הקצין לא ראה אותן, והן המשיכו לרוץ. במהלך בריחתן חייל גרמני ניסה לתפוס את האם אך לא הצליח. מהאחיזה של החייל נשרטה ונפצעה אימא של סבתי. לבסוף הן הצליחו לברוח, פגשו את אביה ואחותה ויחד יצאו מהגטו חזרה אל בית המשפחה. אבא של סבתי קיבל אישור להישאר בצ'רנוביץ, היות שעבד בחברה גדולה שהיו לה גם משרדים בבוקרשט שברומניה.

כך המשפחה נשארה בצ'רנוביץ ולא עברה לטרנסניסטריה. הם חזרו לבית אך אסור היה להם לצאת מן הבית, רק אביה שקיבל רישיון יכול היה לצאת מהבית. היהודים לא יכלו לצאת מבתיהם על פי חוקי הנאצים אלא רק שלוש שעות ביום בין עשר לשלוש עשרה כדי לקנות אוכל בגדים וכו'... סבתי רוב הפעמים לא יכולה לנצל שעות אלו מכיוון ששעה אחת באה המורה הפרטית (כי לא יכלו ללכת לבית הספר) שעה לאחר מכן הגיעה המורה לפסנתר, ובשעה השלישית היא קראה ספרים (לאימא שלה הייתה ספרייה גדולה). כך שרק לעיתים רחוקות היא התראתה עם חברה. כך היא ישבה שלוש וחצי שניים בבית בלי לצאת. הן לא שמעו רדיו כי השלטונות עיקלו את כל מכשירי הרדיו, על מנת שלא יישמעו חדשות, ושהאזרחים היהודים לא ידעו מה קורה בחזית  (במלחמה). באותה תקופה לא הייתה טלוויזיה וכמובן גם לא מחשב, ולכן שיחקו בבובות, או במשחקים דימיוניים כמו: חנות גן ועוד... כל התקופה הזו היא קראה וניגנה בפסנתר, וכך חלפו להן כיתה ד' ה' ו' וז'. באותן השנים האווירה הייתה אווירה של פחד, כי הגרמנים הסתובבו ברחובות ומדי פעם שלחו קבוצות של יהודים לטרנסניסטריה. לילה אחד הגרמנים שרפו את בית הכנסת הגדול שהיה במרחק של כשלושה בתים מבית סבתי. אנשים ברחוב צעקו:"בית הכנסת בוער".. סבתי ומשפחתה פחדו מעוד שהאש תתפשט ותגיע אליהם. הידיעה שהגרמנים שרפו את בית הכנסת של היהודים פגעה במורל של היהודים, והם חששו מאוד לגורלם.

העלייה לישראל:

בינואר שנת 1943 חל המפנה. הגרמנים נחלו תבוסה קשה בסטאלין גראד, והחלו לסגת מערבה. ההורים של סבתי שזכרו את השלטון הרוסי מ1940 החליטו שאין הם רוצים לחיות תחת השלטון הרוסי שוב. כי הרוסים שלחו כל מי שהיה בעל רכוש, לאו דווקא יהודים, לסיביר. ההורים של סבתי נסעו באחת מן הרכבות האחרונות שעזבו את צ'רנוביץ לפני כניסת הרוסים, לבוקרשט. בבוקרשט הם שהו במשך שבוע. בתקופה זו, יהודי העולם אירגנו מספר אוניות עבור יהודים שרצו לעלות לארץ ישראל. בארץ שלטו האנגלים שלא אפשרו ליהודים להיכנס לארץ. הייתה זו עלייה בלתי חוקית. היו אוניות שלא הצליחו להגיע לחופי הארץ כמו האונייה "סטרומה" שטבעה בפברואר 1942 בים השחור וכל נוסעיה, 769 יהודים מרומניה, טבעו ורק אחד ניצל. משפחתה של אימי עלתה בבוקרשט על ספינה שהייתה ספינת מסע המיועדת להעברת עופות. בספינה היו דרגשים של שלוש קומות, ובתוכן הצטופפו כ250 איש. התנאים היו קשים (בספינה היו רק שתי בתי שימוש והצחנה הייתה קשה). במשך שמונה ימים הם שכבו על הדרגשים והפליגו מקונסטנצה שברומניה ועד איסטנבול, כאשר בדרך כלל הפלגה כזו אורכת רק יום אחד. במהלך ההפלגה חדרו מים לספינה, ובחורים צעירים שהיו בספינה עשו תורנויות לשאיבת מים החוצה. ההפלגה הייתה מאוד מפחידה כי הם פחדו מתביעה. כשהגיעו לאיסטנבול, התורכים לא אפשרו להם לרדת מהספינה כי לא היו להם רישיונות כניסה (ויזות). הם אמרו שפניהן מועדות לישראל, אך גם לישראל לא היו להן רישיונות והבריטים לא אפשרו להם להיכנס לארץ. שמונה ימים הספינה עגנה באיסטנבול. יהודי העולם השתדלו לעזור והתורכים אפשרו להם לרדת. מאיסטנבול הם עלו ברכבת ומשם חצו את תורכיה ברכבת עד שהגיעו לסוריה (אז לא הייתה עוינות בין סוריה לא"י פלסטינה). הם עברו דרך העיר חלב ויהודי חלב הביאו להם מצות לחג ומוצרי מזון וכמה צעירים רקדו הורה. לאחר מכן הם המשיכו דרך העיר בירות שבלבנון ולבסוף הם הגיעו למחנה העולים שבעתלית. היה זה מחנה לעולים בלתי חוקיים. מחנה זה עדיין קיים וניתן לבקר שם. במחנה זה הם שהו במשך שבוע. האנגלים חקרו אותם ולבסוף נתנו להם להיכנס לארץ. הם הגיעו לבית עולים ברחוב העלייה בתל אביב. שיכנו אותם נשים וגברים לחוד, 6 גברים ו6 נשים בכל חדר. במשך 4 חודשים הם שהו בבית העולים ולאחר מכן המשפחה עברה לדירה של שלושה חדרים במרכז תל אביב. הם חלקו את הדירה עם משפחה נוספת, חדר וחצי לכל משפחה. ואז הגיע הזמן ללכת לבית ספר. באותה תקופה ילדים של משפחות חסרות אמצעיים נשלחו לפנימייה אך אמה של סבתי לא רצתה לשלוח את ביתה לפנימייה ולכן הלשכה הסוציאלית מימנה את לימודי סבתי בגימנסייה הרצלייה בתל אביב במשך שנה.

כדי לקבוע לאיזו כיתה תכנס, סבתי עברה ראיון אצל סגן מנהל הגימנסיה. הוא החליט שהיא תישאר כיתה כי זמן רב היא לא למדה ואת השפה העברית היא לא ידעה וגם לא ידעה תנך. סבתי טענה שהיא יודעת תנך וזכרה מתוך ספר ירמיהו מספר פסוקים אותם אמרה לסגן המנהל. הוא המשיך לשאול אותה שאולות בחשבון הכוללות כפל וחילוק בע"פ. סבתי ידעה לענות על כל השאלות וכך היא נכנסה לכיתה ח' יחד עם בני גילה. סבתי אומרת שבעצם לא הייתה לה ילדו, היא לא הלכה לבית ספר, ולא הלכה לחוגים, ולא לתנועות נוער אלא כל השנים ישבה סגורה בבית. כמובן שגם את בת המצווה לא חגגו לה. סבתי הייתה תלמידה מצטיינת בעיקר במתמטיקה ובשפות.