בשנת 1941, הייתי צריך לעזוב את הכפר בו נולדתי, סגד, כדי לנסוע לעיר שבה אפשר לקבל חינוך יהודי והונגרי טוב. כשחילקו את טרנסילבניה, הלכתי לגור עם דודה שלי בחלק הונגרי של טרנסילבניה, אורדיה. אימי ואחיי היו אמורים להצטרף אלי, אבל הם לא הספיקו, כך שאני נשארתי אצל הדודים עד תחילת 1944.
כבר אז היו הרבה בעיות ליהודים. היכן שהחוק לא יכול היה להגן על היהודים- הגויים התנכלו להם. החוק ההונגרי הקל על האזרחים, פורמאלית ,לפחות. באפריל או מאי 1944החלו לאסוף את היהודים ולשלוח אותם ברכבות. היו שמועות שיש משא ומתן של הגרמנים עם ההונגרים לשלוח את היהודים לשוויץ כשלמעשה, מי שהועלה על הרכבות- נסע לאושויץ.
הגרמנים פלשו להונגריה והתכוונו לחסל את היהודים תוך חודש-חודשיים.
בוקר אחד באורדיה, כשהייתי בן 14, נשמעו דפיקות חזקות על הדלת ונכנס שוטר. אמרו לנו להתלבש מהר וללכת לפינת הרחוב ולהמתין שם. כל היהודים צוו להתרכז בפינת הרחוב והחלה צעדה אל עבר תחנת הרכבת.
בזמן ההמתנה בפינת הרחוב שוחחו בינם השוטרים ומהם שמעתי שיחה (לא התייחסו אליי כי נראיתי כילד קטן) – האחד שאל מאיזו תחנת רכבת יוצאות רכבות הנוסעים, והשני ענה לו: לא, זו רכבת משא, רכבת אשפה, ולשם הם יגיעו.
כבר היה קהל די גדול והילדים החלו להתרוצץ. אחד השוטרים אמר: מי שלא יהיה עם ההורים שלו, אנחנו לא מבטיחים שיסעו יחד. אני הסקתי מזה שלמקום טוב לא נוסעים והחלטתי שכשהתנועה של האנשים תתחיל, אני אברח. כך נעלמתי. חזרתי לבית של הדודה.
הבית היה ריק. לא היו אנשים. על הדלת הייתה מדבקה גדולה: "הכניסה אסורה על פי המשטרה המלכותית". אז אם בדלת אסור להיכנס, נכנסתי מהחלון.
שהיתי שם וכיוון שלא יכולתי לבשל אוכל, אכלתי רק אטריות לא מבושלות עד שנגמרו, ואז לא ידעתי מה לעשות הלאה.
החלטתי שאלך לבית ספר כי שם יש סנדביצ'ים שילדים לא גומרים לאכול ואז יהיה לי מה לאכול. אז ראה אותי שרת בית הספר ההונגרי ושאל מה אני עושה פה. אמרתי לו שאני לא נסעתי כי אני רוצה לנסוע לאימא שלי בצד הרומני. זה היה מרחק של 600 ק"מ. הוא אמר לי לבוא איתו לביתו.
בביתו דיבר עם אשתו בשפה שלא כל כך הבנתי, אבל הבנתי שהאישה לא כל כך מאושרת מהעניין. בכל אופן היא הושיבה אותי בפינת המטבח, ונתנה לי לאכול עד שבערב יחשבו מה לעשות איתי.
בערב לקחה אותי האישה ברגל לפאתי העיר, והשאירה אותי אצל משפחה של מכרים. שם אחסנו אותי במחסן, שבו מאחסנים עץ להסקה. אינני יודע כמה זמן שהיתי שם, כי לא היה לי שעון אבל הבנתי לפי צלצולי פעמוני הכנסייה שהיה זה יום ראשון. אינני יודע כמה ימים ולילות הייתי שם. המזון העיקרי שלי היה כל יום ספל גדול של חלב טרי ופרוסת לחם גדולה. אף אחד לא ידע שאני שם לבד מהמארחים שלי.
אחרי כמה ימים האישה אמרה שאנחנו הולכים. היא חכתה בפינה ועברו שם עגלות שחזרו מהשוק, ריקות מהכפרים. האישה עצרה עגלון אחד שהכירה ונסענו למקום אחר. שוב אחסנו אותי ימים ולילות (אין לי מושג כמה זמן) בעליית גג שמעל רפת. העלו אוכל וזהו. ראיתי שאין סיכוי לצאת משם כי בלילות כלב השמירה משוחרר בחצר שם.
יום אחד נסעו האנשים לשדה. חשבתי בליבי שסוף סוף אצטרך לעבוד. במעדר לא הצלחתי לעבוד בגלל יבלות בידיים ובגלל השמש. חזרנו הביתה. הלכנו בשדה של גידולים גבוהים. הגענו לכפר דרך החצרות. נכנסנו לבית של איכר אחד שנורא נורא הפחיד אותי. האיש עבד בבשרים מלאי דם. איפסנו אותי בעליית הגג מעל המטבח שלהם.
בין פסי העץ של הרצפה היו רווחים והבנתי שאני נמצא מעל המטבח. היה שם עשן כבד כי שם היו מעשנים את הבשרים. הייתה לי בעיה לעשות את צרכי מעל המטבח. (כל עוד הייתי מעל הרפת, יכולתי לעשות את צרכי ללא בעיה). אז לקחתי נעל והשתנתי לתוכה ואת התוצרת העפתי אל מעבר לרעפים.
באחד הלילות שמעתי תנועה גדולה, רעש, לא ישנים. רותמים את העגלה וקוראים לי לרדת. ירדתי והוא אומר לי לשבת בעגלה. לא לידו כי, כנראה, שהסרחתי מאוד. לא התקלחתי ועוד עשיתי את צרכיי בנעליים, אז ישבתי עם העופות מאחורנית.
הגעתי לעיר לא מוכרת ובאחד הרחובות הוא הוריד אותי והצביע לכיוון מסוים. הבנתי שאני ברומניה, בעיר ארוד. יהודים חופשיים שם, מתפללים בבית כנסת. נכנסתי לתוך בית הכנסת. יהודי אחד החל לשאול אותי שאלות. סיפרתי לו עלי. אירחו אותי אצל איזה משפחה. הייתי
בנאדם "חדש". היה שפע של אוכל – בשרים ומכל טוב. כעבור יומיים-שלושה קנו לי כרטיס לרכבת, שלחו אותי עם סנדביצ'ים למקום בה נמצאו אחיי ואימי.
הזהירו אותי שלא לדבר עם אף אחד אם אני לא בטוח שהוא יהודי. כיוון שנסעתי לברשוב, הזהירו אותי שיש שם מעט מאוד יהודים והרבה מאוד גרמנים. שאלו אם אני יודע את הכתובת. ידעתי, אבל הבעיה הייתה שלא ידעתי רומנית. עם זאת בזמן הקצר שעמד לרשותי למדתי רומנית.
הגעתי הביתה – הפתעה גדולה. אבל הייתה בעיה. בעל הבית הוא גוי ובאותם ימים, מי שבא לישון בבית מסויים, חייב להודיע בעירייה שבא דייר, אז אי אפשר היה להסתיר אותי. גם הייתי מלא בפצעים והרופא אמר זה חוסר בויטמינים. אימא לקחה אותי לכפר של אבא ואימא, שם נמצאו חברי ילדותי. אימצו אותי באהבה, אבל היה מסוכן גם שם לשחק ברחובות, כי אי אפשר היה לבטוח בשכנים.
אז שלחו אותי להרים, שם היו כמה מאות כבשים. הבן של החברים, צעיר ממני בכמה חודשים, ידע את הדרך. זו הייתה הליכה ארוכה מאוד ברגל דרך יערות ואני לא כל כך סמכתי על הילד ההוא. אימא שלו העמיסה על חמור שק קמח, מלח וקישקעס בשביל לעשות נקניק והחמור המסכן סחב את הכול. אימא אמרה – תסמוך עליו. הוא יודע את הדרך. רק אל תציקו לחמור. תנו לו לשתות ולאכול כשירצה, ואל תתנו לו לרבוץ כי אז לא ירצה לקום וללכת.
אכן החמור הוביל אותנו בשביל, דרך הנהר הגועש אותו עברנו במעבר יחידי עם מים שהגיעו עד לבטן. בערב הגענו לחווה עם הכבשים. אחרי שהכלבים וידאו מי אנחנו, הוכנסנו לבית ונתנו לנו לאכול כי כל היום לא אכלנו.
כל הרועים וגם אני, ישנים בחוץ עם פרווה ענקית ליד המדורה כל הלילה. היה קור כלבים. משהו לא יתואר. לא ישנתי כל הלילה. בבוקר נתנו לי טלאים צעירים, בני שלושה חודשים, והתפקיד שלי היה לשמור עליהם. אבל אני נרדמתי בכל מקום וכשהייתי מתעורר, הם לא היו שם. הייתי רץ, אוסף אותם ובערב מביא אותם. אכלנו בבוקר ואכלנו בערב. הרועים היו צוחקים ממני – קראו לי "החולמני" כי ידעו שאני נרדם כל הזמן.
כך עבר זמן מה עד שהבן הבכור של המשפחה, בא ואמר לי שהוא משאיר לי את החמור כדי שאלך לפגוש את המשפחה ( ליהודים היה אסור לצאת מהעיר לכפר). נפגשנו – שמחה גדולה. הצטלמנו. נתתי לאח שלי לעשות סיבוב עם החמור בחווה.
אז הגיעה שמועה שהרוסים מגיעים, שהם בערים, ואין מה לפחד. עשו לי מסיבה גדולה וירדתי לכפר, ובאמת במקום היו רוסים, אבל הם היו רוסים שבשבילם כולם היו אויבים. היו הרבה גרמנים בעיר הזו אז בשביל הרוסים- כולם היו אויבים.
היה מצב בו הרוסים שבו כמה עשרות צעירים יהודיים שהיו במחנות עבודה בהונגריה, והביאו אותם עד לברשוב כדי לארגן אותם לנסוע כשבויים לברית המועצות. אחסנו את היהודים בבית ספר. הייתה שמירה של חייל אחד בשער ולא עלה על דעתם של החיילים לברוח. ראשי הקהילה ניהלו משא ומתן לשחרורם עד שלילה אחד נעלמו כל הצעירים – לקחו אותם לרכבת.
חודש- חודשיים מאז כניסת הרוסים נסעה אחותי לבוקרשט, שם אספו יהודים צעירים, יוצאי מחנות,לרכבת, שנסעה דרך רומניה, בולגריה, תורכיה, לבנון והגיעו לארץ ישראל דרך המנהרה בראש הנקרה. יצאה באוקטובר 1944 והגיעה בינואר 1945.
לא ידענו מה עלה בגורלה עד שנפגשנו שוב. אני הייתי צריך לאסוף כסף ולעבוד כי החלטתי לנסוע לאיטליה. עד אז עבדתי בסחיבת עצים ממרתפים ובאינסטלציה של גז. היה כפור קשה. הרווחתי מספיק כסף מהמשפחות אצלן עבדתי.
היינו ארבעה שהחלטנו לנסוע יחד. היותר מבוגרים לא רצו לנסוע. הלכתי להכשרת חלוצים בכפר סמוך. הייתי שם כמה חודשים ועבדתי בעבודות חקלאיות. בפסח 1945- אספו קבוצה של 15 אנשים, שצריכים לנסוע דרך יוגוסלביה לאיטליה. היו לנו תעודות מזויפות ועלינו על הרכבת. באו, בדקו את התעודות וראיתי שהם לא אוהבים אותנו. הבנתי שהם אמרו: ז'יד, ז'יד (יהודי).
הרכבת הייתה אמורה להגיע לבלגרד דרך הונגריה. היינו צריכים לרדת בסגד, העיר השנואה עלי בשל הזכרונות. הם באו ואמרו שניסע להונגריה. אסרו עלינו לנסוע לבלגרד. נסענו לבודפשט. ניסינו כמה פעמים לצאת משם, אך בכל הזמן הזה החזירו אותנו עד שבסוף הצלחנו והגענו לוינה.
בוינה שוכנו בבית הספר היהודי ברובע היהודי. הג'וינט טיפל בנו שם. אחרי שבוע הודיעו לנו שיש רכבת נוסעים לצד האמריקאי של אוסטריה. נסענו. באמצע שומקום הרכבת נעצרה, הלכנו ביער, הגענו לדנובה ושם בסירה עברנו לגדה השנייה בכל פעם 10 איש.
הגענו לכפר דרומית למכהאוזן. כפר של אימה. ראש הקבוצה דיבר באידיש ואני לא הבנתי מה הוא דיבר. היו לו תרמיל וגם מזוודה. זה היה דבר נדיר. הגענו למעבר הגבול בצד אחד של הגשר ליד מכהאוזן. הרוסים עצרו אותנו. ראש הקבוצה נכנס לצריף שלהם ויצא עם רשימה ובלי מזוודה. אז הבנתי שהמזוודה הייתה מלאה כל טוב (משקאות, נקניקים, סיגריות) והיא ניתנה כשוחד.
עברנו את הגשר תוך קריאות בוז של הרוסים מאחורינו לקראת האמריקאים. האמריקאים החרימו את כל התעודות כי הן לא מצאו חן בעיניהם ושלחו אותנו למחנה העקורים בולס, שם נמצאו שבויים של הצבא ההונגרי.
הודיעו כי מי שרוצה יותר אוכל, צריך לעבוד. הלכתי לכרות עצים ביער. היהודים היו מבלבלים את הנהגים ושודדים עופות, תירס, תפוחי אדמה, כל מה שהזדמן ולכן הפסיקו את כריתת העצים.
אז הודיעו שיש עבודה בבית חרושת ללבנים. כל היום ללכת עם קרונית על הפסים עם לכלוך של הרעפים השבורים. כל היום הייתי מנקה ואוסף את הלכלוך. יום אחד, רציתי ללכת לברז עם מים קרים ואז בלבלתי את כל תנועת הרכבות במחנה ולא נתנו לי לעבוד שם יותר.
במחנה מצאתי עיסוק. היו שם שני קצינים אמריקאים שראיינו כל מיני אנשים שרצו עזרה. אני הייתי בעל הבית שלהם. היה לי שפע של אוכל. יום אחד בא שליח ואמר לנו שיש אפשרות לקבוצה קטנה לנסוע לאיטליה. אספו קבוצה קטנה ואני בראשה.עלינו לרכת לזלצבורג עם כרטיסים אך לא ידענו שהרכבת תעצור ולא תוכל להתקדם כי היה גשר הרוס בדרך. נעזבנו ולא ידענו מה לעשות. ראינו איש עם סירה מעביר אנשים לצד השני של הנהר. שילמנו לו בסיגריות והוא העביר אותנו. חיפשנו רכבת לאיטליה.
הלילה ירד. ביקורת צרפתית. היינו בלי תעודות. הורידו אותנו מהרכבת, שמו אותנו בבית סוהר. לא היה מה לאכול אז שיחררו אותנו. היינו אמורים להגיע למעבר ברנר. היה שם ישראלי אז באנו והוא קיבל אותנו מאוד יפה. תיאר לעצמו שאנחנו מאוד רעבים. הלכנו שעות מברנר לבולזנו. הוא הזהיר אותנו שלא לגעת בעצי הפרי בדרך. הגענו לתחנת הרכבת וישנו על הרצפה. בבוקר נסענו לבולוניה כי שם אמרו לנו שיש שם אוכל. אם היינו נוסעים ישר לבארי, לא היה אוכל אז החלטנו שניסע לבולוניה. משם, ללא כרטיסים ותעודות, נסענו ממקום למקום ברכבות. באיזשהו שלב, שלושה חברים עלו למנזר כדי להשיג אוכל. בינתיים באה הרכבת מוקדם מהצפוי ואנחנו השארנו אותם מאחור.
הגענו לבארי. השלושה כבר היו שם. בבארי, טיפל בנו הג'וינט. שיכנו אותנו בכפר קטן, סנטה מריה דה ליאופה. קיבלנו דלי שאיתו לוקחים מהמטבח אוכל כל יום. המחנה היה בניהול בריטי.
אז נסענו לרומא, היינו שם חצי שנה. עברנו לאזור לה ספציה. משם הפלגנו בספינה "שבתאי לוזינסקי". הבעיה הייתה שהאוניה כל הזמן התמלאה מים אז החזירו אותנו (800 איש) חזרה לאיטליה. חיכינו עוד זמן.
הפעם יצאנו עם סירות גומי. האנייה "חיים ארלוזורוב" הייתה מברזל. הופתעתי מאוד. באנייה כולם דיברו אנגלית. מסתבר שאלו היו מתנדבים אמריקאים שבאו עם האנייה משבדיה עם ניצולי שואה. 600 בחורות, בעיקר, ואנחנו, 800 איש, הצטרפנו והפלגנו.
עשינו עיקוף שלם כדי לנסות להתחמק מהבריטים. האנייה עברה את המחסום שהבריטים שמו בנמל חיפה, הגענו למחנה של הכלניות ומשם שלחו אותנו חזרה לקפריסין באוניה של 1000 איש חמושה טוב עם חוטי תיל. הגענו למחנה עם צריפי פח בקפריסין. בסוף 1947 הייתה יומולדת למלך ג'ורג' והוא שיחרר 2000 תעודות (סרטיפיקטים) לילדים לצאת לארץ ישראל.
הגעתי לעתלית ואחרי שבוע קיבלתי כרטיס אוטובוס ונסעתי לאחותי בכפר יחזקאל.
