מסלוניקי דרך אושוויץ ולישראל
משפחתי
נולדתי ב- 22.12.1925 בסלוניקי להוריי – יוסף וסול לוי. שמונה שנים אחריי, נולד אחי הצעיר, אדמונד. הוא היה רק בן 8 כאשר נשלח לקרמטוריום במחנה אושויץ.
את הוריו של אבא לא הכרתי, אבל את שני דודיי, אלברט לוי ויצחק לוי, אני זוכר מילדותי. הם נספו במחנה. סבא וסבתא מצד אמי, שלמה וג'ויה טבע, התגוררו איתנו. לאמא הייתה אחות בשם פלור חזן ושלושה אחים: יוסף, שם-טוב וליאון טבע. הדוד ליאון עלה לארץ לפני המלחמה, שני אחיה האחרים נספו.
אבי היה סוכן של מוצרים שאותם קיבל להפצה ממשווקים שונים. מוצרים אלה, כגון סכיני גילוח וסבונים, יובאו מגרמניה ואבי הפיץ אותם בחנויות שונות בסלוניקי. לפני שהיה סוכן היה אבי בעליה של חנות מסחרית אך בשריפה הגדולה שפרצה בעיר בשנת 1925 איבד אבי את החנות ומאז הפך לסוכן עצמאי.
ביתנו בסלוניקי
ביתנו שכן ברחוב מיגאלו אלכסנדרו 54 במרכז העיר שהמה יהודים רבים. היה זה בית בן שלוש קומות אשר כולו היה שייך למשפחתנו. בקומה הראשונה התגוררנו אנו, יחד עם סבא וסבתא. סבתא חלתה בפרקינסון ועל כן אמי, בתה הבכורה, נטלה את האחריות לדאוג לה ולהיות לצידה. שתי הקומות האחרות הושכרו הוריי ומתשלומי שכר הדירה הרחיבו הוריי את הפרנסה.
מצבם הכלכלי של הוריי היה בכי טוב, הם היו מסודרים ונמנו עם בעלי המעמד הבינוני, בביתנו לא חסר כלום. הבית היה גדול, אפילו היה לנו גם מרתף שבו הרביתי לשחק יחד עם חבריי. מחוץ לבית שיחקתי עם חבריי בשוטרים וגנבים ובכדורגל. הייתי ילד פעלתן, שובב וספורטיבי.
בביתנו התקיימה אוירה מסורתית אם כי לא דתית. לבית כנסת הלך אבא בשבת ואני הייתי מצטרף אליו. החגים נחוגו באווירה נעימה ומסורתית יחד עם בני המשפחה המורחבת. את הבשר אמא קנתה בחנויות של היהודים אם כי לא הקפידה על כשרות בצורה אדוקה. אמא הייתה עקרת בית, מומחית לסריגה ורקמה אך לא מכרה לאחרים אלא סרגה רק עבורנו.
בבית דיברנו לדינו וברחוב יוונית. בילדותי הלכתי לגן יהודי, אחר-כך למדתי בבית ספר עממי (כיתות א-ה) ובהמשך בתיכון, בגימנסיה. בשעות בהן התקיימו שיעורי דת אנו התלמידים היהודים היינו חופשיים. הייתי תלמיד לא רע. את ההשכלה היהודית שלי השלמתי דרך בית הכנסת והנחלת המסורת בבית. את בר המצוה חגגו לי בבית הכנסת עת עליתי לתורה.
בילדותי לא חשתי באנטישמיות באופן מהותי, כשהיינו ילדים, התגרו בנו לפעמים הילדים היווניים וכינו אותנו "צ'פוטי" (שם כינוי גנאי ליהודי), אך זה לא היה משמעותי מאוד. כילדים לא הבנו הרבה ולא התעניינו במה שקורה בעולם מבחינה חברתית ופוליטית. היו לי חברים יהודים ויוונים מהשכונה. כשהגעתי לכיתה השישית השתנו הדברים, הלימודים הופסקו בשל היותנו יהודים והחלת החוקים הנאציים על יהודי סלוניקי.
כניסת הגרמנים לסלוניקי – 1941
הגרמנים נכנסו לעיר בשנת 1941, ובשנה הזו חיינו נמשכו כסדרם, פחות או יותר. בתקופה הראשונה לא היו התנכלויות משמעותיות ליהודים אבל עד סוף שנת 1942 השתנה המצב מקצה לקצה. חוקים גזעניים כנגד יהודים החלו לצוץ והחיים קיבלו תפנית מכל הבחינות. יהודים נאלצו להצמיד טלאי לדש הבגד והוריי נתקלו בקשיים עצומים לכלכל את הבית. מרבית הסחורות בשוק נקנו בקיצוב ע"י תלושים.
החל משנה זו החלו הגרמנים לבצע פוגרומים ביהודי העיר כאשר היום הנורא מכולם שאותו אני זוכר היטב, הוא אותה שבת נוראה שבה הצטוו גברי העיר להתרכז בכיכר הגדולה. אני הייתי צעיר מידי ואבי מבוגר מידי וכך לא נגזר עלינו לקחת חלק באירועי אותו ים נורא. מאות מגברי העיר הועמדו בשמש הקופחת במשך יותר מ-12 שעות בעוד שהגרמנים מתעמרים בהם, משפילים אותם, מצווים עליהם לבצע תרגילי התעמלות בחום הכבד ובסופו של היום גם נלקחו רבים מהם למעצרים. הקהילה היהודית נאלצה לשלם כופר רב על מנת לשחרר את הגברים.
שכונת ברון הירש נקבעה כשכונה אשר בה רוכזו היהודים מכל רחבי העיר, משום קרבתה הסמוכה למסילת הרכבת, והגירוש ההמוני החל. משפחות משפחות קיבלו הוראה להתייצב במקום ובמועד שנקבע להן. פחד רב נזרע בלב כולם ולכן מרבית האנשים נענו לפקודה ולא סירבו לה. "אתם עומדים לצאת לקראקוב בפולין, שם יש הרבה יהודים, תהיה לכם שם עבודה ואתם תתחילו בחיים חדשים!" נאמר ליהודים, והמבוגרים בתמימותם האמינו.
הגירוש מסלוניקי לפולין
ב-18.4.1943, בטרנספורט השלישי, יצאנו גם אנו משכונת ברון הירש שם נשארנו בפחונים במשך כיומיים. למחרת בבוקר יצאנו והלכנו ברגל את כברת הדרך לתחנת הרכבת ומה רב היה הזעזוע בהביננו שאנו מועלים על קרונות להובלת בהמות ולא על קרונות רכבות רגילות. אולם לא ניתנה כל שהות למחשבה, הגרמנים החמושים החלו לצעוק, לדחוף ולנצל את הפחד של האנשים להשלטת סדר וכניעה. משפחות על ילדיהם, נשים, זקנים וטף, עם חבילות וצרורות בידיים, נדחסו כולם לקרון חשוך שבדופן שלו היה רק פתח צר ומסורג לאוורור ובתוכו דלי לעשיית צרכים. כל הכסף שהביאו איתם האנשים נלקח מהם באמתלה שלא נזדקק לו לפולין. לכל אחד ניתנו כמה שטרות של כסף אחר, כמובן שלא היה לו כל ערך. הרכבת יצאה לדרך ואנו הותרנו את כל חיינו מאחור. לא ידענו לאן אנו נוסעים, וכמה ימים ייקח המסע אל הלא נודע. זה היה תחילתו של המסע לגיהנום.
הרכבת נסעה במשך שמונה ימים ולילות. המשפחות אשר עלו יחד על הקרונות התקיימו ממנות מוקצבות של לחם ומעט מזון שהביאו איתם. מדי פעם חילקו לנו מעט מים ובלילות הוצא החוצה הדלי שבו עשינו את הצרכים מהקרון ורוקן. רבים לא שרדו את הנסיעה המוטרפת הזאת. היינו תמימים, רבים אכן נטו להאמין שפנינו לפולין להתחיל שם בחיים חדשים.
במחנה אושוויץ
באמצע הלילה הרכבת עצרה. אנו כלל לא ידענו לאן הגענו. דלתות הקרונות נפתחו בחריקה ומכל עבר עלו צעקות רמות: "ראוס! ראוס!" (החוצה! החוצה!) מלוות בנביחות כלבים פראיות. האימה שלטה בכל, ויותר מפחד הוכינו בהלם. לא ידענו מה מצפה לנו. האנשים ירדו מהקרונות בחיפזון לקול הפקודות שניתזו מכל עבר, את כל החבילות התיקים והצרורות נאמר לנו להשאיר על הרציף. "יותר מאוחר תקבלו את חפציכם בחזרה" נאמר, עוד שקר. והנה עמדנו לעבור את הנורא מכל – את הסלקציה. אז עוד לא ידענו מה משמעות חלוקת האנשים לשני צדדים – אימהות נשים וילדים לצד אחד, וגברים לצד שני. אדמונד אחי היה עם אמי, ואני עם אבי. בקושי הספקתי לתת מבט אחרון באמא ואדמונד עד שנעלמו מעיניי וזהו, לא ראיתי אותם יותר. הם הצטוו להתרחק מאיתנו לכיוון משאיות שחיכו להם. מישהו לחש באוזניי להגיד שאני מבוגר יותר, כאשר ישאלו אותי לגילי. היות ונראיתי מפותח מגילי משום שעסקתי בפעילות ספורטיבית, האמינו לי. תוך רגעים הופרדתי מאבי שהורחק ממני לכיוון הנגדי, וזהו. רק יותר מאוחר התוודענו למה שציפה לכל אלה שהתרחקו מאיתנו.
זירזו אותנו להגיע למבנה אחר ושם "זכינו" לקבל את "שמנו החדש": מספר מקועקע על הזרוע. "שמי" החדש היה: 16491. ברגע אחד איבדנו את שמנו ומעתה הייתי רק מספר. משם העבירו אותנו למקלחת ובסופה יצאנו משם גלוחי ראש ולבושים ב"חליפה" חדשה – פיז'מת פסים.
בחסות החשיכה הועברנו למבנה בן שני קומות ונדחקנו לתוך אולם גדול ובו דרגשי שינה. היינו בהלם, לא הצלחנו לעכל מה עובר עלינו. כל המחשבות והדאגות היו נתונות להורים ולילדים הקטנים – היכן הם? מה עשו להם? האם הם בטוחים? רק כעבור מספר ימים הבנו שכאשר ניתקנו מהורינו הלכו הם לדרכם האחרונה לקרמטוריום.
הייתי ברשות עצמי, לבד בגורלי, וכך גם האחרים. כולם איבדו את יקיריהם אך טרם ידענו את כל הפרטים. בימים הראשונים לא נשלחנו לעבודה אך הגרמנים לא חדלו מלטרטר אותנו, להעמיד אותנו במסדרים ארוכים שנמשכו שעות ("אפל"), להשפיל אותנו ולגרום לנו לאבד תקווה ולהיות כנועים.
כעבור זמן קצר נשלחתי בקבוצה עם עוד בני סלוניקי, לאזור המרוחק כשמונים ק"מ ממחנה אושוויץ, שם נבנה ביח"ר בשם "גולשאו" לייצור מלט, שפעל 24 שעות ביממה. לא רחוק ממנו היו הרים שמהם נחצבו והועברו אבנים לבית החרושת. האבנים הועברו ברכבות משא, ועלינו היה להעמיס על הרכבת את האבנים הכבדות. מצאתי עצמי עובד בקבוצה שבה רבים היו פולנים מבוגרים ממני. הם הבחינו שאיני יודע את נהלי העבודה ונהגו כלפיי בחיבה. "אל תדאג ילד, אנו נשמור עליך" אמרו בפולנית. הם עזרו לעוד כמה בחורים יהודים מסלוניקי. לאט לאט גם למדתי להבין מעט גרמנית.
העבודה התנהלה בקשיחות וכמעט ללא הפוגה. בזמן שהרכבת נעצרה ליד הפסים היה עלינו להעמיס עליה במהירות וביעילות כמות גדולה ככל שניתן של אבנים. מנהל העבודה השגיח, היו לו עיני נץ וכל פעם שהבחין במישהו שנראה חלש, הוא שלח אותו למחנה בחזרה, שם כבר ייגזרו את דינו. מנהל העבודה כל הזמן רצה כוחות רעננים לכן האתגר הגדול היה לעבוד במרץ ולהוכיח שאני חזק ויעיל.
תוך זמן מה החל להיבנות לא הרחק משם ביח"ר נוסף למען תעשיית המלחמה, מפעל "בונה". שם ייצרו כל מה שנצרכו למלחמה. רבבות יהודים עבדו שם ורבים מצאו שם את מותם. בלילות היינו חוזרים לצריפים בהם ישנו, שתינו תה חם ונפלנו שדודים מעייפות. בקושי דיברנו. האוכל שניתן לנו היה דל אך למרות זאת הכמות הייתה מעט גדולה יותר ממה שניתן במחנות, היות והיה עלינו לשמור על הכוחות למען העבודה. אם מישהו לא מילא את המכסה של העבודה באותו שבוע, הקצין הגרמני הורה לו לעזוב את העבודה. על אף הקושי והעבודה המפרכת ידענו שמי שנשאר לעבוד במפעל מגביר את סיכוייו לשרוד בחיים.
עבדתי בביח"ר "גולשאו" עד שהרוסים התקרבו. אנו שמענו את הדי התותחים והפגזים הרועמים והבנו שהם קרובים.
צעדת המוות
בוקר אחד, באפריל 1945, קיבלנו פקודה לצאת החוצה ולעמוד בשמיניות. חילקו לנו מעט אוכל, אני הצלחתי לשים ידי על חתיכת מרגרינה גדולה ומרוב התלהבות ורעב התנפלתי עליה, מעשה שיעלה לי אחר כך בשלשולים ובתחושה קשה, והצטווינו לצאת לדרך. התחלנו ללכת מבלי לדעת לאן פנינו מועדות, הבנו שאנו צועדים לכיוון מערב, לכיוון גרמניה.
המרגרינה אכן הכבידה על בטני ואני חשתי ברע. איני יודע כיצד שרדתי את שמונה הימים הנוראי האלה, בהם הלכנו ברגל כמעט מבלי לנוח. הנעליים בוססו ושקעו בשלג הכבד. כל מי שנעצר לרגע, לנוח או אפילו רק על מנת להסיר את פתיתי השלג שדבק בנעליים, נורה מיד. ללא זהו – ללא רחמים! שבילי השלד האדימו מדם. כל מי שכשל, מעד, עייף או הראה סימני מצוקה – נורה מיד. צעדתי במרץ, כל משקלי לא הרבה יותר מארבעים קילו אז, נחוש בלבי לחיות, לחיות, לשרוד! כולם רצו לחיות. בלילות ישנו תחת כיפת השמיים, לצידי הכביש והדרכים, ובבקרו המשכנו במעידה האינסופית שהתישה את הכוחות. אוכל חולק במשורה, ככל שהתקדמנו התמעטו האנשים. כל בוקר נותרו על הקרקע עוד אנשים שנשמו בלילה את נשימתם האחרונה. בטני העיקה, שלשלתי, איני יודע כיצד שרדתי. מסתבר שבכל זאת היו בי כוחות, הן פיזיים והן נפשיים.
המפגש עם האמריקאים
ב-28.4.1945 הגענו לפאתי מחנה דכאו. הגרמנים הכניסו אותנו למחנה, הורו לנו להתרכז בישיבה והתיישבו סביבנו מוכנים עם מכונות ירייה. היינו בטוחים שעוד רגע עומדים להרוג את כולנו ופה ייגמר הכל. ואז פתאום הם עזבו, השתרר שקט מוזר. הגרמנים נעלמו מעינינו ומישהו קם לפתע והודיע בקול: "הם ברחו! הם ברחו!" תוך כמה רגעים החלו האנשים לקום, היה קשה להאמין שנותרנו לבד, ללא הגרמנים. הסתובבנו, קרבנו לגדרות, אנשים החלו לרוץ לכל הכיוונים בהתרגשות עצומה. דמעות שמחה נמהלו בדמעות צער ופורקן על כל מה שעברנו. כעבור רגעים המחנה התמלא בחיילים – אלו היו האמריקאים!
אחד מהם קרב אליי ואני אמרתי לו משהו בגרמנית. הסתבר שהוא היה חייל יהודי והבין קצת אידיש. הוא הורה לי ולעוד כמה חברים להיכנס למטבח ולחכות שם. נשארנו שם, שתינו תה, אכלנו ובעיקר נחנו. במשך כשישה ימים נשארנו במטבח עד שהכוחות שבו אלינו והעלינו מעט במשקל. נראה היה כי רצינו לשוב להיראות בני אדם ולהרגיש בני אדם. האמריקאים נכנסו למטבח והחלו להכשיר אותו לעבודה. הם שפשפו וניקו את הסירים ואנו התבוננו במעשיהם והחלטנו לעזור להם. מכאן ואילך הפכנו להיות עובדי המטבח. לאחר מספר ימים הודיעו לנו האמריקאים שהם עוזבים, פניהם לוינה באוסטריה. הם פנו אליי ואמרו לי: "יש לך אפשרות להגיע לאחד ממחנות הפליטים שבאוסטריה או שאתה יכול להצטרף אלינו לעבוד במטבח". החלטתי להצטרף ליחידה האמריקאית.
באוסטריה עם האמריקאים
יחד עם האמריקאים הגענו לוינה לאזור יפהפה ועשיר, ושם הם פלשו לבתים שננטשו ע"י הגרמנים שנמלטו מהמקום לאחר המפלה. היחידה האמריקאית קיבלה וילה מהדרת בת שלוש קומות ואני ועוד כמה חברים שהצטרפו אליהם, התחלנו לעבוד בבישולים עבור האמריקאים ששירתו שם. העבודה במטבח האמריקאי לא הייתה קשה ואף מהנה. האווירה הייתה טובה, הכל התקבל מוכן, חתוך, מופרד, נקי ומסודר. החיילים האמריקאים אהבו אל מה שבישלנו עבורם והעניקו לנו יחס הוגן וחברי. זו הייתה הרגשה נהדרת לגלות שאחרי כל מה שעברנו תחת הסיוט הגרמני במחנות, מצאנו בעצמנו שוב את האמון בבני אדם. בנוסף לעבודת המטבח, עזרנו לאמריקאים לתקשר עם האוכלוסיה הגרמנית סביבם מכיוון שאנו דיברנו יידיש (אני למדתי יידיש במחנה), הקרובה לגרמנית.
נשארתי בוינה שבאוסטריה, לצד החיילים האמריקאים במשך שלוש שנים, עד שנת 1948. לסלוניקי לא שבתי לאחר המלחמה, ידעתי שנשארתי לבד ושאין לי מה לחפש ביוון. קיבלתי מכתב מהדוד שלי בישראל, אח של אמי, לאון טבע, שחי בתל-אביב. במקביל גם איתרתי בן דוד שהתגורר באמריקה ועלה בדעתי להגיע לשם, אך הוא שלח לי מכתב שבו כתב לי שישמח אם אגיע אליו אולם הוא חושב שלאחר מה שעברתי במחנות, בשם הוריי הרי שאני חייב לעלות לארץ ישראל. האמריקאים הציעו לי להגיע עמם עד אמריקה, אולם אני החלטתי – פניי למדינת ישראל.
עלייתי ארצה
מוינה המשכתי לבדי לנאפולי, שם פגשתי קבוצת יהודים, פליטים שהגיעו מהעיר לינץ' באוסטריה ועמדו לעלות למדינת ישראל. קבוצה זו אורגנה והודרכה ע"י אנשי הג'וינט. הייתה זו עליה לגאלית. במהלך ההפלגה על האוניה "טאטי" נדרשה עזרתי הרבה בתחום המתורגמנות מכיוון שכל אנשי הצוות של האוניה והקברניט שלה היו יווניים ונדרשו לתקשר עם הנוסעים היהודים שרובם דברו בעיקר אידיש. אל חופי הארץ הגעתי בראש השנה 1948.
מיד עם הגעתנו הועברנו למחנה העולים בגבעת אולגה. למחרת בבוקר ביקשתי לעלות על אוטובוס שנסע לתל-אביב. הנסיעה עלתה לירה, בדיוק מה שנתנו לנו עם הגעתנו לארץ. חפצתי להגיע תל-אביב על מנת לחפש את דודי, ליאון טבע, שהייתה לו חנות לכלי עבודה בדרום העיר, באזור כיכר המושבות. אולם כשהגעתי לשם מצאתי שחנותו סגורה. שאלתי כמה שכנים ואנשים שגרו סמוך לחנות היכן אני יכול למצוא את דודי והם נתנו לי הסברים לאן עליי להגיע. שמתי פעמיי לכתובתו של דודי ואכן מצאתיו, לשמחתי הרבה. עד הגיוס שהיתי בביתו ולאחר כחודש התגייסתי לצבא, תוך כדי אירועי מלחמת השחרור.
בתקופת המלחמה נשלחתי לבאר-שבע. באותו יום שבו הגעתי לעיר נודע שהערבים ברחו ממנה והתירו את בתיהם נטושים וריקים.עם סיום המלחמה, במהלך השירות בצבא, מילאתי תפקיד של אחראי על המטבחים, הלא היה לי ניסיון רב מהעבודה עם האמריקאים באוסטריה.
הקמת משפחתי
את רחל הכרתי בשנת 1952 בדרום תל-אביב. רבים מיוצאי סלוניקי התגוררו בשכונת פלורנטין וברחובות הסמוכים לה כמו עמק יזרעאל, המזרחי, כפר גלעדי. רחל הייתה בת למשפחה מסלניקי אשר עלתה לארץ שנים אחדות לפני המלחמה. היא גרה עם הוריה ברחוב עמק יזרעאל.
לאחר נישואינו בשנת 1952, עברנו לגור יחד, עד אז התגוררתי בבית דודי לאון. הוא גם עזר לי למצוא את דרכי בחיים וסידר לי עבודה בחנות גדולה לצרכי אספקת כלי עבודה. מוניתי להיות מנהל מכירות בחנות ועם השנים התקדמתי יפה בתחום זה. במהלך השנים שעברו גרנו ברמת חן.
לרחל ולי נולדו שתי בנות: זיוה, ז"ל, אשר נפטרה לפני שנים אחדות, ונורית, תבדל"א.
מבנותינו זכינו לשישה נכדים ו-11 נכדים.
רחל לוי – רעייתו של מרסל
רחל, בתם של אברהם ופלורה פנחס, נולדה ב- 20.9.1928 בסלוניקי, בת יחידה להוריה. היא גדלה במרכז העיר סלוניקי עד גיל 4, ובשנת 1933 עלו הוריה באופן עצמאי ומתוך כמיהה ציונית, לארץ ישראל. בדרום ת"א, בשכונת פלורנטין, השתקעו ובנו את ביתם באזור שהמה מיוצאי יוון. בסלוניקי עסק אברהם פנחס, אבי המשפחה, בנברשות; בארץ ישראל הסב עבודתו לתחום הנגרות. רוב בני המשפחה שנותרו בסלוניקי מצאו את מותם בשואה. לארץ עלו גם הדוד, אבא של האבא – יעקב פנחס, והדודה – אחות האם – ג'ויה שלם.
משפחת פנחס התגוררה ברחוב עמק יזרעאל, רחל הלכה לגן, אחר כך למדה בבית ספר "ביאליק", ולאחר לימודי העממי המשיכה ללימודי מסחר בבית ספר "ספרא" ברחוב הנביאים. בתום הלימודים התגייסה לצבא. רחל התגייסה לצבא ביום שבו הוכרזה המדינה ע"י דוד בן גוריון, ולקחה חלק במערכה של מלחמת השחרור. היא הוצבה בפיקוד מרכז ברמלה והייתה קשרית מורס.
בת דודתו של מרסל הייתה חברה של רחל מילדותה, ואמו החליטה להכיר בין מרסל לרחל. השידוך הצליח – מאז נישאו עברו כ-63 שנים.
