משה דנה נולד ב 05.02.1931 בעיר מילנו, איטליה, לשלמה דנה ומלכונה בוטון.
משה היה הבן הבכור מבין שלושה אחים: משה, שמואל וסטלה נולדו במילנו להורים שהגיעו מאיסטנבול. כמו כל יהודי איסטנבול הם דיברו בבית ספרדית, מכיוון שבמקור הם היו ממגורשי ספרד בתקופת האינקוויזיציה.
בשנת 1921, עשר שנים לפני הולדתו של משה, עלה באיטליה השלטון הפאשיסטי שבראשו עמד בניטו מוסוליני.
בשנת 1938כשמשה היה בן שבע מוסוליני פרסם חוקים נוקשים נגד היהודים באיטליה. לכל יהודי איטליה לקחו את האזרחות שלהם ואיתה גם הזכות לחיות.
משה למד בבית הספר היהודי של מילנו. חבריו היהודים, שלמדו בבתי ספר ציבוריים, נאלצו לעזוב את ספסל הלימודים בהוראת מוסוליני.
בעקבות החוקים החדשים לא יכול היה אביו להמשיך בעבודתו כסוחר, מכיוון שלקחו לו את רישיון העבודה, אך המשיך לעבוד בסתר. בעקבות המצב התכנסו בביתו של משה אספות של יהודי השכונה והם דנו במצב ההולך ומדרדר. באספות הללו רבים חשבו כי כדאי להם לעזוב את איטליה, אך ידעו כי אין זה דבר פשוט מכיוון שהגבולות היו סגורים.
המעבר למדינה הגובלת עם איטליה היה בלתי אפשרי כי המדינות היו כבר תחת שלטון הנאצים והם חששו לחייהם.
בוקר אחד ב- 1941 התכונן משה ללכת לבית הספר, אך עוד לפני שהספיק לצאת ללימודים הגיע דודו לביתם והודיע להם ששמע ברדיו (למרות שהיה איסור לשימוש ברדיו ליהודים) כי מוסוליני ינאם נאום חשוב. המשפחה החליטה לנסוע לכיכר הדואומו במרכז העיר כדי לשמוע את נאומו.
משהגיעו לכיכר היו הרבה אנשים שחיכו לנאום והאזינו לו בהתעניינות ובדאגה מרובה. משה היה בן עשר וממה שהוא הבין מהנאום הייתה בו הכרזת המלחמה על אנגליה.
הקהל היה שמח ונלהב וקרא קריאות עידוד למוסוליני.
בימים שלאחר הנאום משה הביט מחלון ביתו וראה הרבה צעירים עוזבים את ביתם כדי להתגייס לצבא האיטלקי. באותם ימים החלו האזעקות בלילות. כמעט בכל לילה הם שמעו אזעקות, והם היו נאלצו לרדת למרתף, שם ישבו על ספסלים במשך שעה או שעתיים.
כעבור לילות אחדים של אזעקות, נשארו רבים מהשכנים בבתים בזמן האזעקות ולא ירדו עוד למרתף.
לילה אחד בחודש אוגוסט נשמעה אזעקה ורק מעטים מהשכנים ירדו למרתף. משה יצא עם אביו מחוץ למרתף בכדי לנשום אוויר צח, ואז הם שמעו רעש של מטוסים מתקרבים. השמים התמלאו בצבע אדום והם חזרו במהירות למרתף. באותן דקות הייתה בהלה גדולה בבניין, וכל השכנים, שלא ירדו למרתף, החלו במנוסה לעבר המרתף.
הספסלים לא הספיקו לכל הדיירים וההפצצות נשמעו חזק והרעידו את כל הבניין. כשההפצצות הסתיימו באותו הלילה אף לא אחד לא חזר לישון והם יצאו החוצה לראות את מה שנעשה בחוץ. בחוץ הם ראו את הדודה שלהם עם שני הילדים שלה רצים לעברם בוכים ומפוחדים כי הפצצה נפלה על הבית שלהם.
אחרי הלילה הקשה שעברו החליט אביו של משה שחייבים לעזוב את מילנו. בעזרת חבר קרוב של האב הם הצליחו לברוח עוד באותו הלילה לכפר בשם קאלצ'נאתו, ליד העיר ברשה. קאלצ'נאתו היה כפר חקלאי הממוקם על גבעה.
למרות המלחמה לא היה חסר להם כלום. הם שילמו שוחד בשביל קמח, שמן, חמאה ומוצרים בסיסיים.
אביו עבד במשך השבוע במילנו ובימי שישי חזר למשפחתו בקאלצ'נאתו.
משה המשיך את לימודיו בכפר עם מורה פרטית.
בשמיני לספטמבר 1943 האזרחים חשבו כי שלטון הפאשיסטי נפל ורבבות יצאו לחגוג ברחובות.
השמחה לא המשיכה זמן רב כיוון שלאחר לאחר שוחרר מוסוליני על ידי חיילים גרמניים..
המצב התחיל להידרדר. בגבעות סביב לכפר בו החלו להגיע כוחות צבא גרמני. באחד הימים הגיע אליהם המרשל, שהודיע להם כי קיבל פקודה לעצור אותם, אך הציע להם לעזוב את הכפר. ביום למחרת הם עזבו את הכפר כדי לחזור למילנו. כשהגיעו למילנו סיפרו להם הסבא והסבתא שבתם, אחות של אביו, נלקחה על ידי הצבא הגרמני בזמן שהיתה בבית הכנסת המרכזי במילנו, גואסטאלה.
שתי בנותיה של הדודה נשארו יתומות. אחת מהן הסתתרה אצל אחד השכנים, והשנייה נלקחה למחנה ההשמדה באושוויץ, שם נרצחה בידי הגרמנים. הדודה השנייה, אשתו של האח של האבא של משה, נעצרה בביתה ונלקחה עם שלושה מהילדים שלה. בנה הבכור, שלא נמצא בבית בזמן שלקחו את אמו, יצא לחפש אותם, ומשלא מצא- ניגש לעירייה כי הוא רצה להגיע למשפחה שלו. שם הוצע לו לברוח, וכך הוא עשה. הוא התחבא בין הריסות בניין ולא פגש עוד מעולם את משפחתו, שנרצחה באושוויץ.
כשהנאצים נכנסו לבית של משה הם אמרו שלוקחים אותם לתחנת המשטרה לזמן קצר ואין צורך שייקחו עימם חפצים. אך הם הובלו לכלא במילנו, סאן ויטורה, שם פגשו משפחות יהודיות נוספות. יחד איתם בתא היו עוד כעשרים אנשים. כולם נרדמו ביחד על הרצפה. השמועות לא היו מרגיעות והם חששו לחייהם.
באחד הבקרים הם שמו לב שכל מי שהיה בתאים הסמוכים אליהם כבר לא נמצא שם, והם חששו כי נלקחו לגרמניה. כעבור שמונה ימים הגיע גם תורם. ביום אחד עם הזריחה הם הועלו על משאית לכיוון התחנה המרכזית. הם הגיעו לרציף, שבו הייתה רכבת המיועדת להעברת בעלי חיים. משה ומשפחתו עלו על הקרון, שבו הצטופפו אנשים רבים. המקום היה כל כך צפוף עד שהם לא יכלו למתוח את הרגליים שלהם. במרכז הקרון היה דלי, שבו האנשים עשו את הצרכים שלהם. משה מעריך שהם היו בתוך הקרון בנסיעה כחמישה ימים. הרעב והצמא היו גדולים, היה קשה לנשום, והיו הרבה צעקות של ילדים. משנפתחו הדלתות הם מצאו עצמם במחנה ריכוז ברגן בלזן, הממוקם בסקסוניה התחתית בצפון גרמניה.
הגרמנים הובילו אותם למקום, שבו היו בקתות עץ רבות ושם פגשו אלפי יהודיים שהגיעו מהולנד. חייל אס אס, שישב על כסא עץ מאחורי שולחן, והחל לכתוב את שמות הנוכחים. במעמד זה הופרדו נשים וגברים. אח של משה, שהיה צעיר, הלך עם אמו.
עם הזריחה במחנה הריכוז קראו החיילים את שמות הנוכחים, שעמדו בחמישיות.
פעמיים בשבוע היו מחלקים ככר לחם והם היו מתחלקים בו. בחצות היום היו צועדים ברביעייה עם חייל אס אס לקחת חבית של מרק, שבתוכו היה מים, כרוב, ולפת מהמטבח.
היה תורן יום, שהיה צריך לחלק את המנות לאנשים. לאחר שסיימו לאכול היו מחזירים את החבית הריקה למטבח. אם התמזל המזל -הם היו מצליחים לגנוב ירק, וזאת הסיבה שכולם רצו להיות תורנים.
החורף היה קשה מאד והשעות שבהם הם היו בחוץ היו מאוד קשות. משה וחבריו התחילו לחשוב שמשם הם לא יצאו בחיים. לקראת סוף החורף המצב הדרדר, הגרמנים הובילו אותם למחנה קטן יותר, שבו היו צריכים לישון שניים במיטה אחת. השמיכות היו מלאות בכינים והמחראה הייתה, למעשה, חור באדמה. החיים היו שם קשים מאד והתגעגענו למחנה הישן, שהתמלא באנשים שהגיעו ברגל מאושוויץ. הם שומעו אותם כי הם היו גוררים את עצמם והרעש של הנעליים היה חזק. בסמוך לצריף של משה היה עוד צריף, שהיה מיועד להפשטת האנשים לפני כניסתם לחדר הגז. בצריף נמצאו כמה יהודים, שתפקידם היה להכריח את הנידונים למוות להתפשט ולהיכנס לחדר הגז. בזמן שהאס אס לא היו רואים אותם הם היו זורקים חתיכות של לחם, שמצאו בכיסים של הנידונים למוות וזורקים לחבריהם בצריף הסמוך. עשרות אנשים היו הנפלו על כל חתיכה קטנה של לחם. משה שרד במחנה הריכוז אחד עשרה חודשים .
הודות לדרכון הטורקי שהחזיק עמו שוחררו משה ואביו על ידי "הצלב האדום התורכי" ב- 04.03.1945.
החזרה למילנו לא הייתה קלה לשם חזרו לאחר שנה. הבית שלהם היה ריק ובדירות הסמוכות לא מצאו את הקרובים שלהם ואת השכנים היהודים. כולם נרצחו . אביו של משה חזר ממחנות הריכוז חולה מאוד, ולא היה ביכולתו לחזור לעבוד. משה ואחיו היו צריכים למצוא עבודה ולוותר על הלימודים. אמו ואחותו ניצלו והצליחו להגיע למילנו.
משה דנה הוא סבא של חברה שלי מבית הספר במילנו. הוא נפטר בשיבה טובה כעבור שנים אחדות.
