יפים מאלף חי באזור קיבוצים יהודיים באוקרינה, ברה"מ דיאז, שנבנה תחת איידה ג'וינט, ארגון יהודי כלל עולמי. בגיל צעיר הפך ליושב ראש הקיבוץ היהודי אוייפנגנג (זריחה, שחר ביידיש). בגיל 18 התחתן עם קלארה חייקין בת ה-16. להם נולדו שני ילדים, נינה ולאוניד.
עם תחילת המלחמה, יפים בא בתור מתנדב עוד לפני זימון החובה לצבא האדום. בגלל שהיה יושב ראש קיבוץ וחלק מהנהלת הקיבוץ הייתה לו הפריווילגיה לא לשרת בצבא, ואותה זכות חלה גם על בני משפחתו אך הוא בחר להתנדב.
יחד עם יחידה של הצבא האדום נשלח להגן על לשון היבשה המחברת את חצי האי קרים ליבשת, אזור הנקרא פרייקופ, אך במעבר צר באישון הלילה הם נקלעו למערב, ועם בוא הטנקים הגרמנים, מרבית החיילים החמושים ברובים בלבד זרקו את נשקם וברחו. יפים מיהר להחביא את כרטיס חבר המפלגה הקומוניסטית שלו בנעלו כי חברי מפלגה ויהודים הוצאו להורג בו במקום, ונלקח בשבי. כשהחלו למיין את השבויים השונים, יהודים-קומוניסטים ואוקראינים, יפים הצטרף לצד האוקראיני. את היהודים הקומוניסטים הרגו עוד באותו יום, בו במקום, בשדה שומם.
הביאו אותם למחנה שבויי מלחמה מקומי בקרים, שם פגש יפים במכר (שמו לא השתמר) שהכיר אותו עוד מלפני המלחמה. אותו מכר החל לסחוט אותו שיספר על היותו יהודי-קומוניסטי. יפים חשב במהירות, ואמר לאותו מכר שיגיע למחראה באותו ערב מכיוון שיש בידיו זהב והוא ישחד אותו. כשהם נפגשו במחראה בחסות הליל, יפים חנק את אותו מכר בידיים חשופות וזרק את גופתו למחראה.
המחנה היה בשדה פתוח וכמה חיילים החלו להימלט בלילות. בכל בוקר העמידו את כל השבויים בשורה למסדר וספרו אותם, ועל כל לחייל שבח היו הורגים כל שבוי עשירי. אחרי בריחה נוספת נפל הפור על יפים להיות מוצא להורג. את השבויים היו מוציאים להורג בירייה על שפת תהום כחצי קילומטר ממחנה השבויים, ולשם הובילו אותם הנאצים. בקבוצה היו כמה עשרות אנשים, וביניהם מלחים רבים ששירתו בצי לחופי קרים. כשהם הובלו למקום ההוצאה להורג, החלו המלחים לשיר "כשנגיע אל הגיא, על פי פקודה שלנו, כולם לתקוף את הגרמנים ולהתפזר"; השיר היה ברוסית במנגינת המנון ברה"מ (מנגינת האינטרנציונל) כך שהגרמנים לא יכלו להבין אותם. המלחים נתנו פקודה ובבת אחת החלו האסירים לתקוף את הגרמנים והצליחו להרוג חלק מהם, חלק נרצחו בידי הגרמנים. כל השורדים התפזרו בשדות הפתוחים. יפים ואחד מחבריו ברחו צפונה למחוז חיירסון והצליחו למצוא משפחה אוקראינית שהכירו מלפני פרוץ המלחמה שנתה להם מחסה. תקופה קצרה עזר יפים לפרטיזנים עד שנת 1943. בשנת 1943 חזר שוב לשורות הצבא האדום בתור תותחן והגיע עד לוורשה עם הצבא ושם נפגע ברגלו מפגז, פציעה שבגללה נכרתה רגלו עד מעל הרך. על שירותו בצבא קיבל מדלייה.
הוא חזר למשפחתו שהועברה בזמן המלחמה לאזורים מרוחקים מהלחימה, בתחילה היו בקזחסטן, ואז עברו לקיסלוודסק שבקווקז. שם, עם חבר יהודי אחר, חסר יד, הפכו לבעלי בית מרזח ללא אישור. כעבור שנה הרשויות החלו לחקור בנושא זה והחל לבצבץ האוים של הכנסת שניהם לכלא. חברו אמר שליפים אין סיכוי לשרוד ללא רגל ואילו כם זרוע אחת הוא עצמו יצליח לשרוד, וביקש ממנו שיגן על משפחתו. חברו הפליל רק את עצמו. יפי לקח את משפחתו ואת משפחת חברו ועבר ליוופרטוריה שבקרים, שם פתח מעדנייה משגשגת. בשנת 1952 החלו לו בעיות לב. באותה תקופה היה כנס של קרדיולוגים ביוופטוריה, ואשתו של יפים, קלארה, ביקשה שיבדוק אותו תמורת כסף. הרופא סירב לכסף, ובדק אותו בחינם, מכיוון שהיה גיבור מלחמה, אך הודה שהמקרה סופני.
יפים הלך לעולמו בגיל 36 מהתקף לב.
