סיפורה של רחל זילברברג. היא נולדה ב–5 בינואר 1920 בוורשה, לאלכסנדר (סנדר) ומאשה, יהודים דתיים בעלי חנות מכולת ברחוב נובוליפי 34. כינוי החיבה שדבק בה, “שרנקה”, ניתן לה בשל היותה קטנה ומלאת חיים.
היא היתה צעירה ספורטיבית ואידיאליסטית, שלמדה בגימנסיה “יהודיה” והצטרפה ל”שומר הצעיר”, שם היתה מדריכה אהובה וחברה בגדוד “בחזית” לצד מרדכי אנילביץ’. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא עברה לליטא בעקבות פעילותה בתנועה. בחלק מהזמן הסתתרה במנזר “האחיות הקטנות” ביער, המרוחק כשישה קילומטרים מווילנה. היא שהתה עם קבוצה של כ–20 חברים שהחליטו למרוד, בהם אבא קובנר, שקרא משם: “לא נלך כצאן לטבח”.
בן זוגה של שרנקה היה משה קופיטו, חברו הטוב של אנילביץ’. ב–20 בפברואר 1941 נולדה לשניים בת בעיר וילנה. שמה היה מאיה. שמה הפולני היה ידוויגה סוגק. זוהי בת הדודה האבודה של אלוני. שבועיים לאחר הלידה שלחה שרנקה מכתב לאחותה רות, שבסופו בישרה לה על הולדת בתה: “חבל שאת לא יכולה לראותה. היא יפהפייה וכל כך מתוקה, שאפשר למות”, כתבה שרנקה. “שמה מאיה. האם השם מוצא חן בעינייך? עכשיו היא ישנה לה, אבל בלילה היא מופיעה לנו בקונצרטים ולא נותנת לישון... הילדונת שלנו היא מתוקה ללא סוף... היי בריאה וכתבי הכי מהר והכי הרבה שאפשר. ואל תשכחי גם למסור דרישת שלום ממני לכולם. דרישת שלום ממשה וממאיה הקטנטנה שלנו, שרנקה שלך”.
קופיטו, בן הזוג של שרנקה, נרצח בידי הגרמנים כשיצא לקנות חלב למאיה התינוקת. לאחר מכן מסרה אותה שרנקה לבית יתומים. “מאז נעלמו עקבותיה של מאיה, בת המורדים”, אומר אלוני.
בהמשך נקראה שרנקה על ידי הנהגת התנועה לשוב לפעילות בוורשה. חייקה גרוסמן, חברת המחתרת ולימים חברת כנסת בישראל, נשלחה להחזירה. שרנקה התחפשה לבתה, אף שהיתה מבוגרת ממנה. “הפעם באתי לוורשה לא בגפי. באתי עם שרנקה. את שרנקה היה עלי להעביר מווילנה לוורשה, אחרי האסון שאירע למשה קופיטו, החבר שלה. החלטנו להעבירה למשפחתה בוורשה ולצרפה שם לפעולה”, כתבה גרוסמן בספרה האוטוביוגרפי “אנשי המחתרת”, שיצא לאור ב–1950 ("ספריית הפועלים").
בינואר 1942 נכנסה שרנקה לגטו ורשה מצוידת בשתי משימות: לספר לתושבי הגטו את מה שראו עיניה בפונאר ליד וילנה, שם נרצחו יהודים באופן שיטתי, ולעורר ולהניע את המרד בנאצים מתוך הגטו. “יום אחד נקראנו לאסיפת הגדוד, לפגישה עם שליחה שהגיעה מגטו וילנה. אני חושבת ששמה היה שרנקה (או אולי רחל?). כולנו ישבנו על הרצפה ולפנינו אשה צעירה, כבת עשרים ושתיים, שבשערותיה זרקה כבר שיבה. באור הדמדומים נראתה יפה ואצילה, ובעיניה מבט כבוי”, כך תיארה חברת השומר הצעיר מגטו ורשה, עליזה ויטיס שומרון, את הפגישה עם שרנקה.
משה דומב, חבר השומר הצעיר מפולין, שהיה בגדוד יחד עם אנילביץ’ ושרנקה, סיפר בהרחבה על חלקה של שרנקה בהתנעת המרד בספרו “שמלצובניק”, שיצא לאור ב–2000 בהוצאת מורשת. בספר העלילתי הוא תיאר את נאומי התוכחה שנשאה בפני חבריה לתנועה: “’במה אתם עוסקים, מה קורה איתכם’?! התפרצה בחמת זעם בפגישה הראשונה במעון התנועה. ‘אתם שרויים בעולם של דמיונות’? - התריסה בחריפות. ‘העם מושמד והולך, ואתם משחקים במשחקי נדמה־לי, מסיחים דעתכם מהמציאות’?... היטלר זומם להכחיד את יהודי אירופה, והגרמנים מבצעים זאת בצורה שיטתית ומתוחכמת. גם תורה של ווארשה יגיע! האם לא חודר לתודעתכם שצריך להתכונן להתנגדות ולמות בכבוד על ידי מאבק כלשהו? אתם חיים בגן עדן של כסילים, עוצמים עיניים ומשלים עצמכם כמו כל אלה המצליחים לחמוק זמנית מהתופת ומשכנעים עצמם: לנו זה לא יקרה’...”.
בספר מתאר דומב חילופי דברים קשים בין שרנקה לאנילביץ’. “כשהוא העלה את נושא האידיאולוגיה ודרכי החינוך בתנועה, היא התעוררה ופרצה במלוא חרון לבה והתריסה כנגדו: ‘אתה מרדים את הנוער ומונע ממנו לראות את המציאות ובסופו של דבר יובל כצאן לטבח יחד עם היהודים המשלים עצמם ש’לנו זה לא יקרה’... ‘נמות! נמות! נמות!’ - זעמה. ‘אך השאלה היא איך נמות. האם נמות ללא כבוד, ללא התגוננות? נשאיר מאחורינו בושה וכלימה? האם נמיט חרפה על עצמנו ועל הדורות הבאים? ההיסטוריה תדון אותנו לדיראון עולם!’”
שרנקה בזה לפוליטיקה, למשחקי הכוח ולמאבקים בין הארגונים והתנועות היהודיים השונים שפעלו בוורשה. לבסוף, כשהוחלט לצאת למרד, הסבירה: “אנחנו, קומץ צעירים, החלטנו נחושה: הגרמנים ישלמו בדמם בעד דמנו וחיינו. יהודים לא יילכו עוד לקרונות בלי התנגדות, ננקום את כבודנו הנרמס!” כפי שצוטטה בספרו של דומב.
אפליה פוליטית
המרד פרץ ב–19 באפריל 1943, ערב פסח, לאחר שהחלה אקציית החיסול של הגטו. הוא נחשב להתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה בידי הנאצים ולהתקוממות הגדולה ביותר שביצעו יהודים בשואה. במרד השתתפו חברי אי”ל (ארגון יהודי לוחם) בפיקודו של מרדכי אנילביץ’, שחבריו השתייכו לתנועות הנוער של השמאל, ואצ”י (ארגון צבאי יהודי) בפיקודו של פאוול פרנקל, איש בית”ר.
באתר “יד ושם” מתואר המרד במילים הבאות: “הגרמנים הופתעו מגילויי ההתנגדות של הלוחמים ושל תושבי הגטו שהתבצרו בבונקרים ובמקומות מחבוא. עמדות הארגון היהודי הלוחם היו פרושות בכל שטח הגטו, ואילו אנשי האיגוד הצבאי היהודי ריכזו את לחימתם בכיכר מורנובסקה ובלמו את ניסיונותיהם של הגרמנים לפרוץ פנימה. לאחר חמישה ימי לחימה החלו הגרמנים בהצתה שיטתית של בתי הגטו והוא הפך למלכודת אש ליושביו. כחודש ימים ויותר נאבקו יהודי הגטו בגבורה”.
שרנקה נפלה בבונקר מתחת לבית ברחוב מילא 18 ב–8 במאי 1943. כפי שמתואר בספר “שואת יהודי אירופה” בעריכת פרופ’ ישראל גוטמן, הגרמנים הקיפו את המקלט הראשי של הארגון הלוחם ברחוב מילא 18 על כל חמשת מבואותיו. כמאה לוחמים וכמאתיים אזרחים שהו שם. רוב חברי הארגון נפלו במחבוא זה, ובראשם המפקד מרדכי אנילביץ’. חלקם התאבדו. אחרים נפגעו מהמוקש ומהרימונים שהשליכו הגרמנים.
שרנקה “נפלה ונשקה בידה”, כתב מלך ניישטט בספר “חורבן ומרד של יהודי וארשה” שיצא לאור כבר ב–1946 (הוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י). שמה של שרנקה חקוק ברשימת 51 משתתפי המרד שמונצחים על מצבה קטנה שנקבעה במקום.
