מירה לאובר – צילצר
נולדה ב-23 לאפריל 1935 ביוגוסלביה של אז, היום סרביה, בעיירה קאץ ליד עיר המחוז נובי סאד.
בגיל שלוש עברה לגור בנובי סאד. עד גיל שלוש גרו בכפר, התפרנסו מאדמות שהיו, בבעלותם וכשעברו לנובי סאד פתחו הוריה עסק סיטונאי לממכר משקאות חריפים.
עד 1941 השלטון ביוגוסלביה היה מלוכה והמלך היה פטר ב-6 לאפריל 1941 ההונגרים פלשו ליוגוסלביה.
מירה הייתה בת שש ואותו היום נחרט בזיכרונה לתמיד. הם גרו בבית פרטי כמשפחה אמידה עם משרתים בביתה, בשכונה יוקרתית על שפת הדנובה. בבית גרו מירה, הוריה וסבתה. חשוב לציין כי בבית דיברו שלוש שפות: גרמנית, סרבית והונגרית. יום הפלישה נחקק בזיכרונה מכיוון שבאותו היום סבתה תפרה דגל משי בצבעי אדום לבן ירוק שנתלה על הבית. מירה חשבה שזה מקסים והייתה מלאת התפעלות עד שראתה את כולם בוכים, והבינה כי משהו איום ונורא קרה באותו היום.
באותו הזמן התגברו ההתנכלויות ליהודים, ונחקקו חוקים אנטי יהודיים.
סיפור אחד מאותה תקופה שהיא זוכרת:
אחד מהחוקים האנטי יהודיים קבע כי אסור ליהודים להחזיק נשק. לאביה של מירה היה בבית רובה אויר שאביה נאלץ להיפטר ממנו כדי שלא לעבור על החוק.
הבית שלהם היה מוקף גינה ענקית וגינת ירק ובין היתר הם גידלו תותים. באחד הימים יצאה לקטוף תותים. בזמן שקטפה תותים ראתה אקדח זרוק על האדמה. היא חזרה מהר הביתה וסיפרה להוריה בגרמנית (על מנת שהעובדים הסרבים שלהם לא יבינו) על האקדח שראתה. הוריה ביקשו ממנה להראות להם איפה האקדח. אביה ממש רעד מפחד והעלים את האקדח. אם היו תופסים אותם עם האקדח היו מוציאים אותם להורג. מישהו שרצה להתנכל להם שתל, כנראה, את האקדח בשטח שלהם ומזל שהם מצאו אותו לפני מישהו אחר. מירה מספרת שזאת הייתה חוויה קשה מאוד.
לאחר הפלישה ההונגרית גרו יחד עמם בבית הגדול קצינים מצבא הונגריה. הם גרו שם ואכלו שם אבל לא ישבו עם המשפחה לשולחן.
ב-23 לינואר 1941, שהיה יום קר מאוד (מינוס 20 מעלות צלסיוס), נערכה הפעולה – ראציה.
אביה של מירה לא היה בבית. הוא נסע לבודפשט ימים מספר קודם לכן לעסקים. באותו בוקר נכנסה העוזרת לחדר בו שכבו מירה ואמה במיטה ואמרה בשמחה – גברת, באים לקחת את היהודים!, מירה מספרת שלא ניתן לשכוח את השמחה בקולה.
מיד לאחר מכן נכנסו לחדר החיילים ההונגריים – אלו היו חיילים למשימות מיוחדות עם כובע עם נוצת תרנגול – קראו להם ז'נדרמים – ופקדו על כולם לקום. לאמה של מירה הורו להלביש את מירה. אמה שמה אותה בקצה המיטה וכשהיא עדיין בכותונת, נכנס לחדר אחד הקצינים שגר בבית והורה לאם להשאיר את מירה. הקצין הורה לחיילים לקחת רק את האם והסבתא. האם לקחה את מעילה, לבשה אותו על הכותונת ויצאה מהחדר. הסבתא, שהייתה במטבח והכינה ארוחת בוקר, נכנסה לחדר והתחילה לבכות. היא דיברה גרמנית ונראה שנפרדה ממירה.
הן יצאו מהחדר ונלקחו מהבית. גם המשרת נלקח איתן. זאת הייתה הפעם האחרונה בה ראתה מירה את אמה וסבתה. מירה לא בכתה. היא אף פעם לא בכתה עד שהתאלמנה מבעלה שנים רבות יותר מאוחר. בחוץ נשמעו יריות. התברר שהחיילים אספו את כל יהודי העיר, וגם הרבה סרבים שנחשבו נחותים, הצעידו אותם לדנובה הקפואה, הכריחו אותם לחצוב חורים בקרח ואז ירו בהם לתוך הדנובה. היריות נמשכו כל אותו היום. באותו היום בנובי סאד נרצחו קרוב ל-3,400 איש יהודים וסרבים במעשה שנקרא אחר כך ה-ראציה - הסריקה. בעקבות ועידת ואנזה החליט קצין נאצי על דעת עצמו להחיל את "הפתרון הסופי" עליו סוכם בוועידה ושלח את החיילים ההונגריים לבצע סריקה בין הבתים ולהרוג את כל היהודים וגם חלק מהסרבים.
על פי הרישומים אמה של מירה, וכפי הנראה גם סבתה, הובלו לדנובה ונרצחו שם. המשרת חזר אחר הצהריים ואמר: הורגים את כל היהודים. מה שמירה זוכרת הוא שלמרות שהוא חי בביתם שנים רבות והיה חלק מהמשפחה והסבתא תמיד פינקה אותו , הוא היה מאוד שלו ביחס לזה שרצחו את המעסיקים שלו.
אותו היום מירה הבינה שלא תראה יותר את אמה וסבתה.
לאחר יומיים חזר אביה מבודפשט. ניתן היה לנסוע לבודפשט בגלל הכיבוש ההונגרי ושם עדיין לא היו חוקים נוקשים נגד היהודים כמו בסרביה. בדרך חזרה מבודפשט כאשר עצרו בסובותיצה פנה מנהל התחנה לאביה של מירה. מנהל התחנה הכיר מנסיעותיו הקודמות. אביה של מירה, אשר היה איש מאוד עליז וחברותי , נהג להעניק למנהל התחנה מתנות של בקבוקי שתיה חריפה. מנהל התחנה, אשר כבר שמע על הטבח בנובי סאד, הציע לאביה של מירה להצטרף לפרטיזנים ולא לחזור לנובי סאד, אולם אביה החליט כי אינו שלא מסוגל לנטוש וחייב לחזור לראות אם ניתן להציל מישהו או משהו.
כשחזר מצא את מירה עם המשרת והמשרתת, אשר השתלטו בינתיים על הבית, והחלו לרוקן אותו מתכולתו. כשהגיע אביה של מירה המשרתים לא רצו לתת לו להיכנס, אולם הוא התעקש ונכנס.
ב-18 לפברואר 1942 הוא לקח את מירה והעביר אותה לבודפשט, שם חי דודו של האב יחד עם אשתו, בתו וחתנו. לאביה של מירה היה כסף והוא שילם להם על מנת שישמרו עליה. הוא חזר לנובי סאד.
ב-1 ליולי 1942 הוא נלקח לעבודת כפיה של כל הגברים היהודים במטרה לחפור שוחות במצור על סטאלינגרד. הוא מעולם לא חזר משם. הפעם האחרונה ששמעו ממנו דרך "הצלב האדום" הייתה ב- 1943. לפי הידיעה הוא היה בוורישלוב, לשם נשלחו 900 יהודים לעבודת כפיה ומתוכם חזרו ששה, שסיפרו כי כולם מתו ממחלת הטיפוס.
לעומת זאת היא קיבלה פיצויים עוד קודם לכן על הרצח של אמה.
בבודפשט החלו הפצצות של בעלות הברית. העובדים בבית הדוד פוטרו מעבודתם. החתן של הדוד היה דוקטור להיסטוריה באוניברסיטה והדוד היה הנדסאי כבישים. הם נאלצו לעבור לבית שסומן במגן דוד אבל לא נמצא בתחומי הגטו.
בתחילת יולי 1944 בעלות הברית ביצעו הפצצת שטיח על בודפשט וכשהם יצאו מהמרתף אחרי ההפצצה גילו כי הבית שלהם היה היחיד שנשאר עומד על תילו ברחוב.
שנים לאחר מכן בערך ב-68 ישבו מירה ובעלה, אשר, עם זוג חברים מארה"ב לארוחת ערב, ואז התברר שהחבר היה טייס בבעלות הברית והשתתף בהפצצה הספציפית הזאת; הוא היה ראש להק וסיפר כי האזור הופצץ היות ונמצאה שם מפקדה של הגסטפו (ברובע השביעי).
מהבית הזה הם עברו לבית אחר , שסומן במגן דוד, ובאוקטובר 1944 החלו היהודים לעבור לגטו. הדוד לא רצה לעבור לגטו, ובזכות קשרים שהיו לו הם הלכו למעין מחנה בחסותו של הגסטפו, בו שהו יהודים אמידים, ששילמו כסף כדי להיות שם בתנאים טובים יותר.
מ-1943 אחרי שנכנס הצבא הגרמני לבודפשט החלו היהודים לענוד טלאי צהוב. ב-3/12/1944 אחרי צעדה ארוכה הוכנסו היהודים לגטו. ילדים הלכו עם הזקנים והצעירים הלכו בנפרד. את הצעירים שלחו לאושוויץ ואת הזקנים והילדים לגטו. בת הדוד הצליחה לחמוק מתור הצעירים ולהתגנב לצעדה של המבוגרים ובכך ניצלו חייה. הם הגיעו לגטו ושהו שם בתנאים נוראיים. הם חיו במרתפי ענק מתחת לבתים מלאים בדיזינטריה ומחלות וברעב מתמשך. במרתף אחד חיו 3,000 איש בו- זמנית. המקום היה גיהנום.
הגרמנים פחדו להתקרב למרתפים הללו בגלל שהיו מלאי מחלות וחשבו לזרוק לפידים למרתף כך שכולם ייצאו החוצה ואז יוכלו לירות בהם. אצלה זה לא קרה.
עד ל- 21.1.45 היו כל היום והלילה הפצצות מתמשכות של האנגלים, הגרמנים והרוסים ואז פתאום שרר שקט.
מוקדם בבוקר הכל השתתק. הרעידות פסקו והדוד, שזכר כי מירה מדברת סרבית, שלח אותה החוצה לנסות לברר האם נגמרה המלחמה. אמרו לה לבקש ממי שהיא פוגשת חלפ (לחם). היא יצאה מהמרתף ובחוץ ראתה גופות רבות של חיילים. היא הסתובבה ברחובות וצעקה "חלפ". הרוסים אשר שחררו את העיר לא עצרו מכיוון שהמשיכו לרדוף אחרי הגרמנים.
באותו היום, מבחינת מירה, הסתיימה המלחמה. הרוסים שחררו את הגטו ושאר חלקי העיר שוחררו עד סוף ינואר.
אחרי השחרור מירה גרה בבית ליד בית הכנסת היהודי – דוחאן. הבית שלהם היה השני בגטו. מולו היה מגרש גדול עם מבנה וגינה וזה היה בית המדרש של הרבנות.
אחרי שחרור הגטו נמצאו במרתפים אלפי גופות. הרוסים, אשר פחדו מהטיפוס, הכריחו את היהודים לחפור את המגרש ולשם זרקו את כל הגופות שפונו מהגטו. מירה ראתה את כל התהליך מהחלון בדירה בה גרו. 250,000 איש מתו בגטו.
אחרי המלחמה נשלחה לרומניה ואז חזרה לבודפשט והוכרזה יתומת מלחמה.
בנובי סאד הייתה משפחה רחוקה אשר אביה, לפני שנתפס, נתן להם כסף על מנת שיטפלו בה בבוא היום. משפחה זו דרשה אותה דרך "הסוכנות היהודית" והיא הוחזרה לנובי סאד.
לפני מספר שנים מירה ראתה מודעה בעיתון על כך שמשפחות של עובדי כפיה יקבלו פיצויים מממשלת הונגריה. מירה פנתה לשגרירות, מילאה טפסים, שילמה אגרות וכעבור כחצי שנה חזרו אליה ואמרו שאביה לא זכאי לפיצויים כי לא נשא נשק. לא ברור למה פורסמה המודעה כי כל עובדי הכפייה היהודים לא נשאו נשק.
היא חיה איתם מה-8 בספטמבר 1946 עד ל-12 לדצמבר 1948 ואז ביחד איתם היא עלתה לארץ.
