נולדתי בפולין בעיירה קטנה, בבקרים הייתי בביה"ס העממי ואחה"צ הייתי חוזר לביתי ולומד יידיש, בתור נער הייתי עוזר בפרנסת הבית, היינו משפחה גדולה, 6 אחים ואחות אחת.האחים הגדולים היו יוצאים לעבוד ולעזור לאבא, כשפרצה המלחמה בין פולין וגרמניה, חילקו את פולין לשלטון גרמני ורוסי, אני הייתי בצד שליטת הרוסים- במקום שמו גליציה. בשנת 1939 גייסו את אחי למלחמה, ומהכתב אחרון שקיבלנו ממנו, גילינו שהוא נפל בשבי הגרמני, קיבלנו מכתבים ממנו ומהצלב האדום ולאחר כמה זמן הם הופסקו.
בזמן המלחמה:
בשנת 1941 פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה ואז ברחנו מהבית 3 אחים, ההורים עם אח אחד ואחותי נשארו בביתנו. הלכנו עם הצבא לנסיגה, בידיעה שהצבא האדום ינצח ונחזור הביתה.
התוכניות לא הלכו כמו שחשבנו, אחי הגדול התגייס גם, ונשארתי עם אחי הצעיר ממני בשנתיים. נדדנו ממקום למקום ולפעמים מצאו אותנו ועזרו לנו יחד עם פליטים, לקחו אותנו לכל מיני "קיבוצים" .
פעם אחת עבדתי במקום ההוא ("בקיבוץ") ודיברתי עם אוקראיני ואמר לנו להסתלק כי הגרמנים מתקרבים.עשו לנו צעידה ולקחו לחם יבש לדרך ועלינו על הרכבת . בדרך עצרו הרכבות וירדנו ושנינו הלכנו לכיוונים שונים ולא מצאתי את אחי יותר מאז, חיפשתי אותו ברכבת ולא מצאתי אותו.... עד היום איני יודע מה עלה בגורלו.
עצרו אותנו במקום אחד והגרמנים מתקרבים ואנחנו בורחים, עצרו אותנו, ושלחו אותנו למקום להכין תעלות עמוקות לטנקים שיתפסו אותם. כך הרוסים חשבו שיעצרו את הגרמנים. יום אחד באו אווירונים והתחילו להפגיז. אני קפצתי למים וצללתי עמוק עד שהמטוסים הסתלקו. היו המון הרוגים ופצועים. הגיעו קציני העיר והאחראים וטיפלו בנו.
אז החלטתי שאני אתנדב לצבא, שאלתי איפה יש לשכת גיוס, ושם אמרתי שאני שנתיים גדול מהגיל שבו הייתי, אמרתי שכל התעודות שלי נשרפו ושאין לי דרך להוכיח. קיבלו אותי... עברתי אימונים כמה שבועות, לימדו אותו לזרוק רימונים, לירות , ועל כידונים. כך הייתי 3 שבועות.
הגרמנים פרצו והיו חזקים מאוד. הצבא האדום בנסיגה. היינו בנהר וולגה היו עשרות אלפי חיילים רוסים, כולם חיכו על אוניות בכדי לעבור לצד השני של הנהר, הגרמנים ללא הפסקה עם פגזים ופצצות, עליתי על אונייה עם מפקדי, הגענו חצי פלוגה בערך, בזמן הפגזת הגרמנים, חטפנו פגז שנפל לידי, האונייה החלה לטבוע, הקצין אמר שמי שרוצה שיציל את חייו, קפצנו למים והתחלתי בשחייה לכיוון השני, שבו היו הרבה חייליים וקצינים, ביקשו ולעזור למי שלא יודע לשחות אך כבר לא היו לי את הכוחות להמשיך ועל כן הגעתי לחוף. הביאו לנו נשק מחדש, אספו את כולם מחדש, וכך הגענו לסטלינגרד. היינו קודם כך בהגנה על העיר, כיוון שזהו המפתח לבאקו- אזרביגאן, איפה שיש הרבה נפט. אילו היו כובשים את באקו- לרוסים לא היה נשאר נפט בכלל. הפרטיזנים עשו בעיות ופיצצו להם את הגשרים ואת פסי הרכבת. היו חייבים להגן על העיר. עשינו עיקוף ועקפנו את הגרמנים, מרשל פאולוס, מפקד גרמני נפל לשבי הרוסי יחד עם עוד מאות חיילים גרמנים ומאה גנרלים בכירים. אז התחלנו שוב לתקוף ועברנו קרב קשה בקורסק, וכך לאט לאט היינו בהתקפה הייתי בחזית כל הזמן, היה לי פעמיים הלם קרב, כבשנו את פולינה, הייתי בעיירה שבה נולדתי לא מצאתי אף אחד. הכל היה שרוף מהפצצות. פגשתי אוקראינים שהכרתי וכולם אמרו שהם לא יודעים מה קרה למשפחתי, לא האמנתי להם מכיון שהם היו גויים.. התכחשתי. הגענו לאושוויץ, ידעתי מה הגרמנים עושים ליהודים אך לא ידעתי מה זה אוושוויץ, היו שם הרבה חיים אך היו כמו "דחלילים", לא יכולתי הרבה להוציא, לא הינו חזקים כל - כך, עזרנו כמה שיכולתי, האסירים באוושוויץ היו אפאטיים וחסרי תקווה. התנורים היו עוד חמים. הגרמנים שהיו באוושויץ ברחו כשהגענו, ולא הצלחנו לתפוס אותם.
אוושויץ הייתה עיר פולנית, שנקרתה : "אושינצינג," הגרמנים שינו את שמה. הייתה זו עיירה והמחנה היה מחוץ לעיר והרכבת והקרונות נכנסו לתוך העיר, הכל היה מחושמל , הגדר התיל. אנחנו היינו בחזית והיינו מוכרחים להמשיך הלאה, הייתה תמונה מאוד קשה. מי שאנחנו שחררנו מאושוויץ, התחבאו או נשארו שם, יצאו וברחו, חזרו בחזרה לפולין..
אלו שניצלו חזרו למולדתם באירופה וחלקם היגרו ארצה. את אוושיץ שחררנו בשנת 1944. בשנת 1944 הועברתי מהצבא האדום לפולני, כיוון שבשנת 1939, הרוסים כבשו המון מפולין, והפולנים הלכו לשבי, ואז כשפרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה ,היו כמה גנרלים בשבי שארגנו צבא פולני עם השבויים ולקחת אותם דרך אנגליה ולהילחם מאנגליה בגרמניה.
בהתחלה הרוסים הסכימו ואז נהרג הגנרל הוגה הרעיון, ולא ידעו מה לעשות ואיך לפעול הלאה. סטלין לא רצה לפעול עם אנגליה.גנרל שיקורסקי אשר ארגן את הצבא הפולני שהורכב ממי שהיו בשבי, בכדי לעבור לאנגליה ולהילחם משם. השמועות אומרות שגנרל שיקורסקי טס במטוס והוא התפוצץ. אחריו הגיע גנרל אנדרס ,הוא ארגן את אותו הצבא בהמשך לשיקורסקי ובזמן זה, לסטלין הייתה יותר אמונה לאנגלים ונתן להם לעבור דרך טהרן לארץ, ומפה לאנגליה.בין החיילים היו הרבה יהודים פולניים שבאו גם עם הצבא וכשעברו בארץ, נשארו כאן ולא המשיכו לאנגליה.
בין השנים 1943-44,התחילו לארגן צבא עממי שעשה הסכם שיילחמו לצד הרוסים וזה היה המפקד העליון גנרל פופלבסקי. אשתו היה קומוניסטית ושמה היה ונדה ושילסקה. הם ארגנו את מי שנשאר בפולין ללא קצונה כי סטלין הרג את כל הקצינים.
זה כבר היה צבא עממי, והם לקחו קצינים מהצבא הרוסי והעבירו לפולני, זה אני ביניהם. סטלין רצה לעזור לפולנים והסכים להעביר קצינים מצבאו לצבא הפולני. מרשל רוקוסובסקי הוא היה אחרי המלחמה, מפקדה העליון של הצבא הפולני, אשר הגיע במקורו מהצבא הרוסי.
בשנת 1945 כשנגמרה המלחמה, השתחררתי מהצבא הפולני והתחלתי לנדוד ממקום למקום. כבר היו בהרבה מקומות נקודות שבהם יהודים התקבצו והשאירו פתקים שחיפשו אחד אחר השני. אני לבשתי מדים של צבא הרוסי. אני במדים, עם שתי אותות גבורה.
אחד מפולני אחד מרוסי, + אותות על קרבות מסטלינגרד, על קורסק ,אות על קרב שריון בשריון , ואני מחפש ממקום למקום, מחפש מישהו מהמשפחה, משאיר פתקים, לא מוצא אף אחד.
חבר אחד שהיה איתי בצבא פולני, יהודי, נפצע על נהר ווילסא. בזמן שאנחנו תקפנו את וורשה ושחחרנו אותה, הוא נפצע קשה ופיניתי אותה לביה"ח, ויותר לא ראיתי אותו, כשחזרנו מהחזית השתקענו בעיירה ואדוויצה. שם אני הייתי בשליש של מפקד הדיוויזיה, כי אני ידעתי פולנית,רוסית, גרמנית והוא לא ידע פולנית. פתאום בא השומר ששמר על המקום של הגנרל, ואמרו שיש אחד שהיה בדיויזיה מספר 6 הוא נפצע וקוראים לו .. אני לא זוכר את שמו, ראיתי אותו והוא היה בבגדים של אזרחות, הוא בא שאעזור לו לקבל את אותותיו. הא מצא את אחותו, שהייתה על נהרות הריין כזונה, הוא מצא אותו ואמר שיש מבריחים שעוזר להגיע מהצד האמריקאי שמעבירים לישראל, התחלתי לחשוב על להשתחרר מהצבא. הלכתי והתחלתי לדבר על שחרור.
השתחררתי הגעתי לאיפה שהוא היה חי עם אחותו, בכל הזמן הזה אני מחפש את משפחתי ועדיין לא מוצא. שילמנו כסף למבריחים שהיו צריכים להעביר אותו מעיר ששמה צ'צ'ין לעיירה גרמנית ואז אנו כבר בצד הגרמנים. איך שנסענו בחשמלית, ראיתי מהחלון שווקים והכרתי את ברל טרייבר, והוא היה קומוניסט מפורסם בזמנים הפולניים. הוא היה הרבה פעמים בבית סוהר, הוא היה תולה דגלים אדומים ברחובות ועושה פרובוקציות, פגשתי אותו במדים, ירדתי מהחשמלית, הוא היה חבר של אחי הגדול, אמרתי להם שאני אדבר איתו, הוא היה הראשון שפגשתי מהעיירה שלי, ניגשתי אליו, והוא נבהל מאוד . הייתי במדים פולניים והיה לי סמל של הדיוויזיה שזה היה מין דגל כזה שגם למשטרה הפולנית היה סמל דומה רק בצבעים הפוכים והוא חשב לרגע שאני שוטר פולני. תכף אמרתי לו ביידיש : "ברל, אל תפחד!!
"מי אתה??" ברל שאל אותי. "אני ממשפ' הירט". "איצה??" ברל שאל : עניתי לא. "פישל??" לא. "אברומצה??" לא. "דודייה??" כן !!
הוא חיבק אותי ואנשים הסתכלו ולא הבינו. אמר לי שבעיר גלייויז, הפולנים קיבלו את העיר הזאת מסטלין, יש אחת מהעיירה שלנו, קוראים לו גוניק הרלנבאום, הוא היה שכן שלנו, הם היו שלושה אחים, הוא אמר שיש שם מרד של פליטים ויש שם קיבוצים שמתכננים לעלות ארצה. היו שם הרבה חיילים משוחררים שהגיעו לפולין, הרבה פרטיזנים, כולם מחפשים, באתי לשם, הוא כבר היה נשוי והיה לו תינוק. אני הגעתי וראיתי אותו.
יצאה מהחדר השני אישה עם תינוק, בחורה שאחי הגדול התארס איתה לפני המלחמה וכאשר פרצה המלחמה, לא הספיק להתחתן איתה, אחי נהרג, והיא התחתנה עם גוניק. קראו לה אסתר מאייר.
הוא אמר לי: "תשמע, לאן תלך? אולי כדי שתלך תסתכל בקיבוצים כאן? למה לנסוע לישראל.?" שם הכרתי עוד מישהו שאני מכיר, מאנוס ורדינגר, חבר של אחי הגדול. הוא אמר לי ששם זה הקיבוץ של המבוגרים ושליד יש קיבוץ של צעירים. הייתי בקיבוץ ההוא כמה זמן. היו אוקראינים שהתעללו והיו הרבה פוגרומים ומהומות בפולין. בקטוביץ, קראו לי לשם ואמרו שהם רוצים שאני אהיה, המקשר בין השליחים בישראל ושליחים כאן. כולם מפחדים כי הם נראים יהודים, אני קצין פולני, לא נראה יהודי, לא הייתי בדיוק חבר קיבוץ .אני ארגנתי הגנה, ביחד עם עוד קצינים וחיילים שהיו, השגנו נשק.. המשטרה הפולנית עזרה לנו.
היה שם בי"ח של טייסים רוסיים, שם הכרתי את מפקדת יהודייה, רופאה בדרגה של אלוף משנה.התחלתי לדבר איתה. היה להם המון נשק שם, היא עזרה ונתנה לנו, בכל קיבוץ היו 5-6 חיילים ואני הייתי המקשר האחראי על כולם, חילקתי לכל קבוצת חיילים בקיבוץ נשק.
בעיר גלייויז איפה שארגנתי את ההגנה, הלכתי למשרד לניצולים המהגרים , שם יו"ר שקראו לו ד"ר צברלינג, קרא לי לדבר איתו. הוא אמר לי שבקיבוץ עושים "קונצים" ובעיות.. שיש לו 2 בנות שרוצות לבוא לפה, אך הן לא יודעות יידיש. אחת בת 16 ואחת בת 7,ביקש ממני לקחת אותן תחת חסותי. וזה מה שעשיתי. לי היה חדר משמר בקיבוץ. פתאום המדריך של הקיבוץ קורא לי, נכנסתי לחדר, ראיתי את הבנות הללו: אשתי לעתיד(לושה) וילדה בלונדינית קטנה עם עיניים גדולות, מבוהלות, ומיד התאהבתי.
מדי פעם לקחתי אותן לטיול, שאר הבנות בקיבוץ החלו לקנא, כי אני הייתי כל הזמן עם הבנות הללו, וכולן ניסו להתחיל איתי.
פעם אחת הלכתי לרמה,(הילדה בת ה-7) היא משחקת בצעצועים, אמרתי לה בפולנית שאני הולך לעיר והאם היא רוצה לבוא איתי, היא הלכה וביקשה מלושה רשות. לושה יצאה ושאלה :" לאן אתה רוצה לקחת אותה?"
היא הרשתה. אני הייתי הראשון שקנית לה ממתק, נכנסו לחנות ממתקים וקניתי לה המון. אח"כ גם אכלנו גלידה. ככה המשכנו לחיות ביחד.
הצעתי ללושה נישואים וחברות שלה אמרו לה לא להסכים כי הייתי יפה מידי, ופחדו שאפגע בלושה מהיותי מבוקש בקרב הנשים. הייתי בלונדי עם עיניים כחולות, יפה מאוד..היו מקנאות כולן...!! פעם אחת הלכנו לסרט, והתחלתי לדבר איתה ורמה אומרת שהיא שמעה שאמרתי לה: "אולי כדי שנתחתן??"
היא הסתכלה עלי ואמרה : "לקחת בחשבון שיש לך כבר בת??" אני נורא נעלבתי ואמרתי: "אם את יכולת לפרנס אותה בזמן המלחמה?? את חושבת שאיני יכול?? בקולנוע הייתה זו הנשיקה הראשונה!
יום אחד כשהייתי בחדרי, נשמעו קולות צעקה בפולנית: " תפתחו את הדלתות! אנחנו נטפל בכם!!"
זחלתי למרפסת שעמדה צמודה ואקדח בידי, צעקי לכיוונם: "אם לא תזוזו מפה- אירה בכם!"
פתאום הרגשתי מישהו על ידי, הייתה זו לושה, היא דאגה לי מאוד.
אלו ברחו עוד לפני שהספקתי להזעיק מישהו, השנאה ליהודים הייתה טבועה עמוק בארץ זו, ולא לקחו סיכון על כל מקרה..
יום אחד כשישבתי במבנה הקיבוץ, הודיע לי השומר כי בחור בשם איז'ו הירט רוצה להיפגש איתי.
לאחי הגדול שנפל בשבי קראו כך ואני מיד קפצתי משמחה והתרגשתי מאוד, התברר כי היה זה בן דוד רחוק עם אותו השם.
הסיפור שלאחר המלחמה:
הגיע הזמן לעזוב, מספר ימים אחרי שהקיבוץ שלנו עזב, חליתי והרופא הגרמני אמר לי לא לנסוע בשום פנים ואופן! אנשי הקיבוץ עזבו כולל לושה ורמה, כולם זזים ואני שוכב לבד חולה ובוער מחום. מיהרתי ולבשתי את המדים ורצתי לכיון תחנת הרכבת, הגעתי לתחנה וכשראו אותי היו מופתעים.. התחלתי להכניס את האנשים לרכבת, נסענט מגלייביץ לגבול צ'כולסולבקיה.
היה קרון שהיה מיועד לקצינים,נכנסתי אליו וביקשתי להביא אליי את "שתי אחיותיי".
הגענו לקלצק והתאכסנו בסנטוריום ששימש במלחמה לחיילים גרמנים, קראו לי למקום בו ישבו שליחים מהארץ ומסרו לי כי אני חולה ולא יכול להצטרף.. אמרתי : "על גופתי המתה! אתם לא יוצאים בלעדיי!"
קבוצה של חמישים איש התחלנו לצעוד ברגל, הורדתי את המדים כשאני רק עם התעודות והמדליות. כך הגענו לעיר ברטיסלבה, מחנה מעבר קיבל את פנינו.
איני זוכר כמה זמן שהינו במקום זה, משם נסענט הלאה ברכבת, אמרו לנו לא לדבר עברית,יידיש ושאם שואלים אותנו להגיד שאנו יונים או טורקים..
הגענו לאוסטריה, שכבנו על רצפת הקרון מרוב צפיפות, הגענו לאבנזה – מחנה ריכוז באוסטריה, יש לראשונה גיליתי את המשרפות, אבנזה נודע כמחנה משנה של מאוטהאוזן.
שמעתי שיש מחנה נוסף בעיר לינץ, וששם התנאים טובים יותר, ארגנתי את דבריי טנסענו ללינץ.
קניתי קצת לחם, קופסאות שימורים ומעט סיגריות.
משם הגענו לזלצבורג, שם היו קיבוץ עם בני נוער. כשהגענו, הטולו עלינו מטלות רבות, היו לי בעיות שם עם המדריכים ויום אחד החלטתי שאני עוזב את הקיבוץ, הלכתי ללושה והודעתי לה על החלטתי ושאני נוסע לבאדר-מינכן, ושהן ישארו בקיבוץ, ואני אחזור.
כשהגעתי שאלו אותי איך הגעתי ואמרתי כי ברחתי מהצבא הרוסי, וכי יש ברשותי תעודות ומדליות. ביקשו ממני לקחת על עצמי את ארגון המשטרה היהודית באיזור, שם כיבדו אותי והעניקו לי שוקולדים ומנות. חזרתי לקיבוץ לאחר זמן מה, ודיברתי עם
לושה. לושה בזמן הזה שנעדרתי יצרה קשר עם קרוב משפחה, נסענו למחנה עקורים כלשהוא ושם פגשה את משפחתה! אבי המשפחה הודיע לנו כי יארגן את חתונתינו!
אך אפילו חליפה לא הייתה לי, השאלתי ממישהו חליפה וכך בחורף 1946 התחתנו.
בתור חייל משוחרר נרשמתי בועדת הנכים וכך קיבלתי תעודות, הדבר זיכה אותי בחבילות מזון.
פעלו אז איגודי הסוכנות לעלייה בלתי לגלית לארץ ישראל, יצאו טרנספורטים מאיזור הכיבוש האמריקאי לעבר איטליה. החלטנו שאנחנו עוזבים את גמרניה. הגענו לזלצבורג ומשם עברנו דרך האלפים אל עבר איטליה ומשם – לישראל.
בזלצבורג, החלו אנשים לפקפק ביכולתה של רמה הקטנה לקחת חלק
במבצע ההברחה. אחרי וויכוחים רבים הם הסכימו בתנאי אחד, שאני אקח אותה על שמי, שאלתי את לושה אשתי והסכימה. יימים שלמים צעדנו בהרים עד לאיטליה, נשאתי תרמיל במשקל 52 קילו, החלה סופת שלגים והלכתי צמוד לרמה הקטנה, שמתי לב כי היא נוטה ליפויל, ומצידנו תהום. לפני הירידה הסופית אל איטליה עצר אותנו המדריך: " כל אלה שיכולים לרוץ –שירוצו, צריכים לרוץ מהר מהר " כשהגענו לגבול נעצרנו על ידי המשטרה האיטלקית , הם בדקו אותנו ולבסוף שלו אותנו למחנה מעבר, שם פגשתי קצין בריטי שאמר לי שלוקחים אותנו למילאנו.
במילאנו חיכה לי השליח מארץ ישראל, הוא לקח אותי ברכבו וכך הגענו לקיארה, שם פגשתי את חברי ישראל נוימרק, יחד ארגנו את כל המחנה, והיינו אחראיים על המחסן והמזון.
לא ידענו מתי נעלה לארץ ישראל. ידוע כי ההגעה לספינות המעפילים הייתה במשאיות.
ב47 היינו באיטליה , ואני ידעתי שבישראל מחכה לי עוד מלחמה לאחר זו שעברתי.
הערצתי את ארגון האצ"ל.
סוף סוף באמצע 48 , הגיע תורנו לעלות ארצה. ארגון ההגנה הפעיל אוניית עולים בשם "קדימה".
הגענו לנמל, כולם שם התרשמו מהמדליות שלי וממדיי. עלינו על האונייה והחלנו להפליג, ירדנו מן האונייה בנמל חיפה, נרגשים מהצעדים הראשונים על אדמת ישראל. המדינה הצעירה נלחמת על קיומה. העבירו אותמו לבית עולים בבנימינה.
התחלתי לעבוד במחצבת אבנים, עבודה פיזית מפרכת. התחלתי לעבוד גם בחקלאות, בשתילה ונטיעה.
גוייסתי לצבא. השתתפתי בקרב על לטרון. באתי מצבא בעל משמעת וחוקים שניהל מלחמה עולמית, והגעתי לפלמ"ח- צבא על כובעי גרב ומכנסיים קצרות. הצבא שחרר אותי לאחר 4 חודשים כי הרופא הצבאי היה סבור שחוויתי הלם קרב פעמיים. ירדתי מהמדים והתחלתי לעבוד במפעל לייצור מצות. אני ולושה היינו צריכים לעבוד הרבה ותהינו כיצד נחזיק ילדה בבית עם חדר אחד, ההחלטה הייתה נתונה בידי רמה והיא נשלחה לקיבוץ.
ב1949 נכנסה לושה להריון! החלטנו כי לא נוכל להישאר בבית הקטן, עברנו לרמת לבניין דירות קטן. אחרי זמן שם, הגענו לבית היולדות לושה ילדה את ביתנו טובה.
ידידי ישראל נוימרק השתקע במושב מגשימים. אמרתי ללושה שאיני מסוגל לעבוד כל כך הרבה שעות ומראש הממשלה בן גוריון נמסר כי מי שיעבור מהעיר לכפר יקבל הקצאת אדמות.
החלטנו שנעבור למגשימים . השנה כבר 1958. לושה בהריון שני.
הוטל עליי לשלם סכום כסף עבור בית חדש על עמודים, כך ילדה לושה את בננו השני שוקי.
במושב החיים היו קשים, עבדנו בחקלאות ימים שלמים, וביתנו גם היה קטן ומוזנח, לפעמים הייתי עובד בעוד עבודות קטנות במושב. במהלך הזמן קניתי אופנוע שהפך את המשפחה לניידת יותר.
רמה כבר הייתה בצבא ושירתה כמורה חיילת- היא עזרה לנו עם הילדים.
לאט לאט השתנה מצבנו לטובה והחקלאות הייתה בשיאה. פחות משנה לאחר מלחמת ששת הימים, סייעתי לחיילים השבו אל אדמת גוש עציון והקמנו לולים רבים של תרנגולות.
כששוקי גדל, החל לעזור במשק. טובה עזרה בעבודות הבית.
ילדיי בגרו, שירתו בצבא, טובה הכירה בחור נחמד בשם חיים ונישאה לו ב72.
בני שוקי סיים את הצבא החל לעבוד בתל אביב ועבר לגור בלונדון לתקופה, כשחזר, הכיר את ענבר ונישא לה.
יום אחד בהיר התרחש אסון מהר, טובה וחיים שחיו בארצות הברית, חיים היה בעל רשיון טייס ובעל מטוס קל , יום אחד טסו למקום כלשהוא בארה"ב והמטוס התרסק.
טובה וחיים השאירו אחריהם 2 ילדים-ענבר וגונן, נכדיי.
שוקי שמע את הבשורה ראשון והגיעה לבשר לי וללושה. השמיים נפלו עלינו.
לושה נכנסה לטראומה, דכאון, איבדה את אמונתה.
לושה התגלה כחולה סרטן, ולאחר האסון מצבה החמיר.
הרופאים אמרו כי נשארו לה עוד חמש שנים לחיות. היא הייתה מקבלת זריקות וטיפולים, אך לאט לאט החלטה לאבד את ההכרה ולבסוף נפטרה ב3 ביולי 2003. לושה נקברה בבית העלמין במושב מגשימים, באדמה שאותה כל כך אהבה.
לפני מספר שנים עברתי לגור ליד בני שוקי בתל אביב. כיום אני בן 91.
מעל לכל, חשובה ביותר, הנאמנות לארץ ישראל, איו לנו ארץ אחרת.
לא הייתי ניצול שואה, וגם ניצולי השואה ששרדו, כולנו היינו גיבורים שלחמו על חייהם. לפעמים אני חושב על גליציה ונזכר בנהרות ובהרים ובקפור. אני מדמיין אוקראינים מעבדין את אדמתם ונכנס לדמיוני אך איני מוצא את עצמי שם, אני שב אל ההווה שלי בארץ ישראל, ארץ החיים שנתנה לי וללושה בית ומשען בצד עולים יהודיים מעשרות מדינות. כאן בניתי
משפחה.
אהבו אחד את השני, שימרו על משפחותיכם, שימרו על ארץ ישראל.
