הקהילה היהודית בבודפשט, הונגריה
חיים גיוזלי
בודפשט בירת הונגריה הוכרזה כעיר בשנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (Buda), אובודה (Obuda) ופשט (Pest).
תולדות היהודים בבודה (Buda)
בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (Ofen). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.
המתיישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאבים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסייה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה – סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.
ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.
ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החופשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).
במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי-כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (Kunitzer), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837-1828.
היהודים באובודה (Obuda)
נקראה גם אקווינקום (Aquincum) ברומית, אלטן אופן (Alten-Oven) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.
במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב-1526 ע"י הסולטאן סולמן לטורקיה.ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (Lob), וב-1727 כבר נמנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (Zichy). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).
יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.
בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (Lajos), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.
פשט (Pest)
יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (Erzsebetvaros, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.
ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.
ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בענייני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסירבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים – עמם נמנו רוב יהודי הבירה – שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אילמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).
בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראלי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדולDohany) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה. ברח' דוהאני.
בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא-יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ-3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.
ב-1877 נפתח בבודפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם.
בודפשט
המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקופת שגשוג ופריחה תרבותית לקהילה היהודית בבודפשט. היא אף הייתה מרכז של עיתונות יהודית, ויצאו בה לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (Israelita Magyar). כמו כן יהודים מילאו תפקיד חשוב בייסודם ובעריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (Nyugat).
באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (Miklos Horthy). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שהתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.
בשנת 1930 התגוררו בבודפשט 204,371 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות חוקי ההפליה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושירותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, אף שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה.
ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (Zsido Tanacs). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (Kistarcsa), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רישיון.
לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (Szalasi), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" – 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (Hegyeshalom). אייכמן ריכז את היהודים בשני גטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ-70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות ניטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (Charles Lutz) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (Raoul Wallenberg; נולד ב-1912 ופעל בבודפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזויפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזויפות שהונפקו בבודפשט הגיע ל-100,000.
ב-1941 התגוררו בבודפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קרבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).
עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-50% מיהדות בודפשט נספו בשואה.
ציונות
בודפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (1860 – 1904), ושל מקס נורדאו (1849 – 1932), סופר ופיזיקאי, ממייסדי הקונגרס הציוני העולמי, ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון (1897).
ב-1903 נוסדה בבודפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכבייה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.
העיתונות הציונית בבודפשט נולדה ב-1905, עם פרסום "Zsido Neplap", שנסגר כעבור שנתיים. "Zsido Szemle " החל לצאת ב-1911, באותה שנה בה הופיע הרבעון Mult Es Jovo.
ב-1940 הגיעו לעיר מנהיגים ציונים מטרנסילבניה, ביניהם רודולף קסטנר וארנו מרטון, ותרמו לחיזוק הפעילות הציונית. מצבם של יהודי הונגריה בשלהי שנות ה-30 ובתקופת השואה הלך והחמיר, והתנועה הציונית ורעיונותיה צברו פופולריות הולכת וגוברת.
אחרי השואה חידשו הארגונים הציוניים את פעילותם בבודפשט. אולםב-1949 אסר המשטר הקומוניסטי את פעילותם, וכמה מנהיגים ציונים נשפטו באשמת "קשירת קשר".
המשטר הקומוניסטי
אחרי השואה, ניצולים רבים נהיו ציונים ועלו לישראל. אחרים נשארו בהונגריה, שם פנו רבים עורף למסורת היהודית, אם משום טראומת השואה, אם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה. ב-1956, אחרי המרי ההונגרי נגד הסובייטים, עזבו את בודפשט כ-25,000 יהודים.
בתקופה הקומוניסטית, הקהילה היהודית בבודפשט הייתה תחת סמכותה של מחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968, בכל אחד מ-18 המחוזות האדמיניסטרטיביים של העיר היה תמיד לפחות בית כנסת אחד, ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני. בכל מחוז היה גם רב, תלמוד תורה ואולם לימוד. בעיר פעל גם בית ספר תיכון יהודי, ובו למדו כ-140 תלמידים. הקהילה החרדית ייסדה ישיבה ובה למדו 40 תלמידים. בית המדרש לרבנים, שחודש אחרי המלחמה, היחיד מסוגו במדינות הקומוניסטיות, המשיך בפעילות הודות לתמיכת התנועה הנאולוגית. החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר, שנפטר בשנת 1985, הוא פרסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.
בתקופה הקומוניסטית יצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (Uj-Elet), וכן פעלו בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושירותי שחיטה ואפיית מצות.
שנה מספר היהודים אחוז היהודים באוכלוסייה
1813 5,525 0.7
1848 18,265 13.8
1869 44,890 16.6
1880 70,227 19.7
1910 203,687 23.1
1920 215,512 21.6
1935 201,069 18.9
1941 184,453 15.8
1946 96,000 9.5
1967 50,000 3.9
1976 80,000 4.0
2001 80,000 4.0
תחיית החיים היהודיים
בשנים 1989-1990, בעקבות השבת הדמוקרטיה להונגריה, חלה התעוררות יהודית בבודפשט, וכיום שוב פועלים בה בתי כנסת, מרכזים קהילתיים, מוסדות תרבות וחינוך, איגודי ספורט וארגונים ציוניים.
בודפשט היא כיום הקהילה היהודית הגדולה בהונגריה ובמרכז אירופה, ובה 23 בתי כנסת ובתי תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי ספר יסודיים, 3 גני ילדים, בית חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי עלמין.
בבודפשט נמצאים גם המשרדים הראשיים של הארגונים היהודיים הארציים.
שתי הקהילות העיקריות הן הקהילה הנאולוגית, והקהילה החרדית. זו האחרונה התמזגה בתקופת המשטר הקומוניסטי, בשנות ה-50, אל תוך קהילת בודפשט, חידשה את עצמאותה בשנת 1994, ויש לה מוסדות, בתי כנסת, בתי עלמין, בתי ספר, מקווה, וחנויות כשרות משלה.
בקיץ 1999 נערך בבודפשט פסטיבל יהודי, על ידי מרכז התרבות והתיירות של הקהילה. הפסטיבל כלל קונצרטים, תפילות בציבור, מופעי קברט, ירידי ספרים, סרטים, ועוד.
פעילות תרבותית
המרכז הקהילתי "באלינאט" נוסד ב-1995. יש בו פעילויות מגוונות, כגון תיאטרון חובבים, מועדון לאם ולילד, "ברית עברית עולמית" – מועדון לעברית, "קמפותורה" – לימוד תנ"ך לילדים, באמצעות תוכנת מחשב, ריפוי בדיבור, חוגי אמנות ויצירה לילדים, ספריית אודיו, חוגי יוגה, שחמט, ועוד.
שחקנים יהודים צעירים וותיקים ייסדו את תיאטרון "ריבארי", ויש גם תיאטרון לילדים.
כמו כן פועלות בבודפשט חמש מקהלות יהודיות, מקהלת ילדים, להקת ריקודי עם, שתי להקות כלייזמרים, תזמורת נוער, פאב יהודי ושירות פנויים פנויות.
מוסדות חינוך עיקריים:
• בית המדרש לרבנים (נוסד ב-1877), בראשותו של ד"ר יוסף שווייצר, רב ראשי.
• "יהלום", אוניברסיטה יהודית.
• מכללת בודפשט לעסקים, נוסדה ב-1995. כל הסטודנטים לומדים נושאים יהודיים בנוסף למערכת השיעורים הרגילה.
• תיכון "אנה פרנק". נוסד ב-1919, בשם תיכון הקהילה היהודית בבודפשט.
• בית הספר וגן הילדים "לאודר יבנה". נוסד ב-1990. מוסד חינוכי ליברלי ובו לימודי חול, היסטוריה יהודית, ספרות, יהדות, ועברית.
• בית הספר של הקרן האמריקאית. נוסד ב-1990, בחסות קרן רייכמן, ובו לימודי יהדות.
• מרכז "פוראס" ובו מאגרים חינוכיים אור קוליים בנושאים יהודיים, מיועד למורים ולתלמידים.
• המרכז ללימוד מחשבים "אורט".
• המרכז החינוכי היהודי "בית פרץ".
שם התלמיד המתעד: יובל זיו.
כיתה: יא' 6 .
שם הקהילה: ברטיסלווה.
מדינה: סלובקיה.
אורח החיים בקהילה לפני המלחמה:
עד המאה ה-14 מנתה הקהילה כמה מאות נפש ויהודי העיר התפרנסו בעיקר ממסחר ומעסקי כספים. היו בהם בעלי מלאכה וכורמים, שיצרו יין .
ב-1360 גורשו יהודי העיר לאחר שרכושם נשדד והושחת. ב-1368 הורשו משפחות אחדות לשוב ולרכוש בתי מגורים מרווחים במרכז העיר, ב"חצר היהודים" ,(Judenhof) אך הרשויות המשיכו לרדפם ולהטיל עליהם מסים וגזרות שונות, בהם "ספר היהודים" שהסדיר את יחסיהם עם הנוצרים בתחום הכספים .
במחצית הראשונה של המאה-15 התגוררו היהודים במעין גטו ב"רחוב היהודים" וחויבו ללבוש בגד מיוחד שכונה "לבוש יהודי ."
עקב התנכלות הסוחרים המקומיים נאלצו יהודים רבים למצוא מקורות פרנסה מחוץ לעיר ולמדינה. מסים שהוטלו על יהודי הממלכה גם פגעו בהם.
בסוף המאה ה-18 הוסרו בהדרגה ההגבלות על מגורי יהודים בעיר. מאות מהם עברו לגור בין חומותיה.
הקהילה היהודית בברטיסלווה בתחילת המאה ה-19 מנתה כ-2000 נפש ויותר והפעילה מוסדות קהילה רבים ומגוונים .
בימי מאורעות "אביב העמים" (בין השנים 1806-1839) התחוללו פרעות ביהודי ברטיסלווה, ויהודים רבים נאלצו להימלט מן העיר לאחר שרכושם נבזז ורבים מהם נפצעו. למרות ההתנכלויות גדלה הקהילה היהודית ובמחצית המאה ה-19 מנתה כבר כ-4000 נפש .
יהודי העיר התפלגו בין שתי קהילות, הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית. שתי הקהילות התקיימו זו לצד זו עד השואה.
בתחילת המאה ה-20 שגשגה קהילת יהודי ברטיסלווה. רבים מבני הקהילה עסקו במקצועות חופשיים ובשנת 1900 כיהנו 24 יהודים במועצת העיר. בשנת 1902 אירחה העיר את הכינוס הראשון של ציוני הונגריה, שאותו אירגן תאודור הרצל .
עם תום מלחמת העולם הראשונה התמוטטה האימפריה האוסטרו-הונגרית וברטיסלווה נכללה בתחום הרפובליקה הצ'כוסלובקית. חוסר היציבות הפוליטית ששרר במדינה לווה במעשי אלימות כלפי יהודים, וגברה ההתנכלות ליהודי העיר ובתי עסק רבים בבעלות יהודית נבזזו. תופעות אלה חלפו רק בשנת 1919 עם ביסוס השלטון הצ'כוסלובקי בעיר. יהודי ברטיסלווה מצאו את עצמם מנותקים מן המרכזים המסורתיים בהונגריה והחלו להסתגל למצב החדש ולשתף פעולה עם יהודי צ'כיה. ברטיסלווה הייתה מרכז יהודי תוסס.
מעמדם החברתי של היהודים השתפר וגברה מעורבותם בחיי העיר והמדינה. רובם דיברו הונגרית וגרמנית, ורבים מהצעירים דיברו גם סלובקית .
גם בין מלחמות העולם התפרנסו רוב יהודי ברטיסלווה ממסחר. בעיר היו כ-630 עסקים בבעלות יהודית, רבים מהם בענפי הטקסטיל, וכן בתי מרקחת, בנקים, חברות ביטוח, סוכנויות וחברות תובלה בינלאומית ומפעלי תעשייה גדולים .
גם בין בעלי המקצועות החופשיים בלט מספרם של היהודים. היו בהם רופאים, עורכי דין, מהנדסים ומרצים באוניברסיטה. יהודים נטלו חלק בחיי התרבות והיו ביניהם סופרים, עיתונאים, אמנים ועוד. יהודים רבים מצאו את פרנסתם כרוכלים, סוחרים, בעלי מלאכה, סוכנים, זבנים ופקידים .
בתחילת שנות ה-20 נמנו בברטיסלווה כ-11,000 יהודים שהשתייכו ברובם לקהילה האורתודוקסית .
עד 1930 גדלה אוכלוסיית יהודי ברטיסלווה לכ-15,000 נפש, שהיוו 12 אחוזים מאוכלוסיית העיר .
סגן ראש העיר היה יהודי ושלושה נציגים יהודים נוספים נבחרו למועצת העיר .
אישים בולטים בקהילה לפני המלחמה:
החת"ם סופר (הרב משה סופר) - ראש ישיבת פרשבורג בברטיסלווה .
נודע בכינוי החת"ם סופר או חת"ס (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה היהודית-אורתודוקסית . אבי משפחת סופר -שרייבר, המונה מאות צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים .
בשנת 1807 התמנה לרב בברטיסלווה, בירת סלובקיה, שם המשיך ללמוד תורה בישיבה גדולה, שאליה הגיעו תלמידים מארצות רבות שמספרם הגיע עד ל-500. שימש כרב הגליל (המחוז) וכראש הישיבה כ-33 שנה – עד ליום מותו, ובמקביל שימש גם כמוהל.
תלמידיו הקימו ישיבות בכל רחבי הונגריה ושמשו ברבנות בקהילות שונות. לא רק תלמידיו של החת"ם סופר העריצו אותו והאדירו את שמו, גם תלמידי חכמים ידועים עשו זאת.
יהודים מקהילות רבות במרכז אירופה פנו אליו בשאלות בדיני איסור והיתר ועניינים אחרים. הוא נחשב לפוסק אחרון, שניתן לסמוך עליו ולנהוג על פי פסקיו , ופסקיו התקבלו ללא שום ערעור בקהילות הונגריה, בפרט, וקהילות ישראל בכלל. שמו של החת"ם סופר יצא לתהילה בכל קהילות ישראל, ואף היו שופטים גויים ששלחו אליו שאלות הנוגעות להלכה היהודית .
נפטר בכ"ה בתשרי בשנת ת"ר בברטיסלווה . נקבר במאוזוליאום בבית הקברות היהודי, שנמצא על גדות הדנובה / המאוזוליאום של "החת"ם סופר" מהווה אתר עליה לרגל.
אירועים מרכזיים בחיי הקהילה לפני המלחמה:
בשנת 1360 גורשו יהודי העיר ברטיסלווה והורשו לשוב לתחומיה רק בשנת 1368. אף לאחר שובם המשיכו יהודי העיר לסבול מהתנכלויות וממיסים כבדים שהוטלו על עסקיהם. בשנת 1399 קיבלו יהודי העיר רשות לבנות בית כנסת.
ב-1526 שוב גורשו יהודי העיר. בית הכנסת נהרס ובמקומו הוקם מנזר .
בשנת 1872 התפלגה קהילת ברטיסלווה לשתי קהילות, הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית. הקהילה האורתודוקסית הייתה הגדולה והחזקה מבין השתיים והחזיקה ברוב מוסדות הקהילה. שנים ארוכות לא היה לקהילת ברטיסלאבה הנאולוגית בית כנסת בעיר, עד שהושלמה בניית בית הכנסת הנאולוגי הגדול בשנת 1895 . בשנת 1897 החלה פעילות ציונית מאורגנת בקרב יהודי ברטיסלווה ונוסדה אגודת "אהבת ציון ". בשנת 1898 שלחו ציוני ברטיסלווה נציג מטעמם לקונגרס הציוני השני , וכך עשו אף שנה מאוחר יותר עם כינוסו של הקונגרס הציוני השלישי .
בשנת 1902 אירחה העיר את הכינוס הראשון של ציוני הונגריה אותו אירגן תאודור הרצל.
ב-1931 נחנך בית חולים יהודי מודרני בן 180 מיטות, בו עבדו בכירי הרופאים היהודים בסלובקיה .
ב-1938 נבחר ד"ר קראוס מהמפלגה היהודית-לאומית לסגן ראש העיר, ושלושה נציגים יהודים נוספים נבחרו למועצת העיר. בין מלחמות העולם בלטו ארבעה גופים ציבוריים בקרב יהודי סלובקיה: המפלגה היהודית, הלשכה הארצית של היהדות האורתודוקסית, הקהילה הליברלית, "ישורון", וההסתדרות הציונית .
מבנים וארגונים מרכזיים בקהילה:
ב-1399 קבלו התר לבנות בית כנסת, כנראה במקום קודמו שנהרס בעת גירושם (1360).
ב-1864 נבנה בית כנסת מפואר ברחוב זמוצקה (Zámocká) ובו מאות מושבים .
הקבוצה הציונית הראשונה "אהבת ציון": ב-1897 התארגנה הקבוצה הציונית הראשונה בברטיסלווה "אהבת ציון", שמנתה 25 חברים בהנהגת שמואל בטלהיים וב- 1899 נמנו בה כ-180 חברים. בעיר נוסד סניף "בני ציון", תנועה ציונית דתית שחבריה, רובם תלמידי הישיבה המקומית, תמכו בהתיישבות בארץ ישראל.
בניית בית כנסת מפואר ברחוב זמוצקה (Zámocká) ובו מאות מושבים בשנת 1864.
בחירת 24 יהודים למועצת העיר בשנת 1900.
בשנת 1902 אירחה העיר את הכינוס הראשון של ציוני הונגריה אותו אירגן תאודור הרצל .
ב-1912 פעלו בעיר ארבע אגודות ותנועות ציוניות: "אהבת ציון", "המזרחי", "פועלי ציון" ו"צעירי ציון", אליה השתייכו בעיקר סטודנטים.
בשנת 1919 עם ביסוס השלטון הצ'כוסלובקי בעיר נוסדה אף בעיר "הסתדרות ציוני סלובקיה", אשר איגדה תחתיה 15 ארגונים ציוניים שונים אשר פעלו בערי סלובקיה. קהילת יהודי ברטיסלווה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הפעילה מגוון של מוסדות ובהם בית תמחוי, בתי ספר, ישיבות, בתי כנסת, בתי עלמין ואגודות צדקה וחסד .
בזמן מלחמת העולם הראשונה נוסדה בעיר אגודת הבנות הציוניות "דבורה", שעסקה בפעילות סוציאלית מגוונת .
סיפורה של הקהילה בתקופת המלחמה:
במרס 1938, לאחר סיפוחה של אוסטריה לרייך הגרמני, הגיעו לברטיסלווה מאות פליטים יהודים, רובם מגרמניה ואוסטריה. יהודי העיר דאגו להם עד להגירתם בספינות לארץ ישראל. לאחר מכן הגיעו לברטיסלווה גם פליטים יהודים משטחי צ'כיה .
ב1938 סלובקיה הכריזה על אוטונומיה בלחץ גרמניה. לאומנים סלובקים וצעירים גרמנים, חברי ארגונים פרו-נאצים, החלו לפגוע ביהודי ברטיסלווה. הם פרצו לבתי כנסת ולמוסדות ציבור, ניפצו שמשות, הרסו והשחיתו רכוש ופגעו בעוברי אורח יהודים, שרבים מהם נזקקו לטיפול רפואי. בנובמבר 1938 הוגלו עשרות משפחות יהודיות חסרות אזרחות סלובקית אל מעבר לגבול, לשטח הפקר בין סלובקיה והונגריה. השלטון החרים את רכושם ומסר את דירותיהם לתושבים לא יהודיים בעיר .
ב14 במרץ 1939 סלובקיה הפכה לעצמאית. ב1.10.1939 עמד בראשה יוסף טיסו (Josef Tiso ). סלובקיה הפכה לבלתי תלויה מצ'כוסלובקיה. בסלובקיה שלטה מפלגת הלינקה (Helinka ). ברטיסלווה הפכה לבירת סלובקיה ומקום מושבם של מוסדות המנהל הציבורי.
סלובקיה הייתה גרורה של גרמניה הנאצית. יהודי ברטיסלווה היו הראשונים מקרב יהודי סלובקיה שסבלו השפלות, רדיפות והגבלות כלכליות . בסוף 1939 נשללו רשיונותיהם של רוב הרופאים ועורכי הדין היהודים, ופקידי ציבור יהודים רבים פוטרו. פעילותם של הארגונים היהודים נאסרה מלבד הקהילות ומוסדותיהן. יהודים רבים גורשו מדירותיהם ברחובות מרכזיים בעיר, דירות שהוחרמו לטובת מקורבי השלטון. מאות משפחות נאלצו לנטוש בחיפזון את דירותיהן, ולהצטופף ברובע היהודי ובפרברים, בתנאים לא טובים ובחוסר כל. גברו מאמצי השלטונות לנשל את היהודים מרכושם. מאות חנויות ועסקים יהודים נסגרו וחלקם הועברו לידיים סלובקיות או גרמניות. רוב יהודי העיר נותרו מובטלים. חלקם גויסו לעבודות כפייה ומאות משפחות נזקקו לסיוע ממוסדות הקהילה . בפקודת השלטונות הוקם בברטיסלווה "מרכז היהודים", התלמידים היהודים סולקו מבתי הספר הכלליים והלימודים התקיימו בבתי הספר היהודים עד תחילת הגירושים למחנות ההשמדה בפולין, באביב 1942 .
בינואר 1942 הייתה ועידת ואנזה (התכנסות של נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי), שבה התקבלה ההחלטה על אופן ביצוע " הפתרון הסופי", התוכנית להשמדת יהודי אירופה, תוך תיאום בין כל זרועות הממשל הנאצי . בחלק מההסכם בין סלובקיה לממשלת גרמניה הוחלט, כי ממשלת סלובקיה תעביר לגרמניה 20,000 יהודים למטרת עבודות לגרמניה. ממשלת סלובקיה שילמה 500 מארק על כל יהודי לגרמניה. בתמורה לכך מתחייבת ממשלת גרמניה שיהודים אלה לא יחזרו לסלובקיה לעולם. המשלוח הראשון לאושוויץ היה ב22 במרץ 1942 של 999 צעירות יהודיות. ומה-27 במרץ 1942 העבירו משפחות שלמות לאושוויץ. לאט כבשו הגרמנים את כל מזרח סלובקיה. שבויים רבים הוצאו להורג ובתוכם צנחנים מישראל כמו חביבה רייק ורפאל רייס. בראש הקהילה עמד גוף בשם יודנראט (judenrat ), שהיה מתווך בין השלטונות ליהודים.
גירוש היהודים מן העיר המשיך לכל אורך שנת 1942, עד שבסופה נותרו בעיר כ-4,000 יהודים בלבד, חלקם בזכות תעודות חסות של מדינות זרות. בשנת 1944 נשלחו כאלפיים יהודים נוספים מן העיר למחנה סרד ומשם לאושוויץ .
בפרוץ המרד הסלובקי ב29.8.1944 (מרד שאורגן בניסיון לסלק את משטרו של יוסף טיסו אשר היה נתון למרות גרמניה הנאצית ,אך דוכא ברובו על ידי צבא גרמניה הנאצית). נכבשה סלובקיה ע"י הגרמנים וחודשו המשלוחים למחנות ההשמדה.
באוקטובר 1944 היינריך הימלר (Heinrieh Himler ) הפסיק את המתת הגז במחנות ההשמדה.
מתוך 70,000 יהודים בסלובקיה שרדו רק 5,000.
מקורות מידע:
ויקיפדיה
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/communities/bratislava/index.asp
1939 | מטרייה שחורה כמשל- באדיבות בית התפוצות
מיד אחרי ה-29 בספטמבר 1938, יום חתימת "e;e;הסכם מינכן"e;e;, עמד ראש ממשלת בריטניה וילט צ'מברליין בשדה התעופה בלונדון ונופף בגאווה בהסכם "e;e;השלום"e;e; שכרת עם היטלר.
בעודו אוחז במטריה השחורה המפורסמת, שהפכה מאז סמל לכניעה, פלש הצבא הנאצי לחבל הסודטים בצ'כיה - אירוע שבישר את תחילתה של מלחמת העולם השנייה כעבור פחות משנה, ב-1 בספטמבר 1939.
כמה חודשים אחרי סיפוח חבל הסודטים הכריזה גרמניה על צ'כיה כעל "e;e;פרוטקטורט"e;e; (מדינת חסות) של גרמניה. בשלב הראשון גורשו היהודים משטחי בוהמיה ומורביה וכל רכושם הוחרם. עד אוקטובר 1941 עזבו את צ'כיה כ-27 אלף יהודים שהפכו לפליטים ברחבי צ'כוסלובקיה. השלב השני החל ב-24 בנובמבר, אז יצאו משטח הפרוטקטורט 122 רכבות ועליהן 73,608 יהודים שהובלו לגטו טרזינשטט (ר' בהמשך), ומשם אל תאי הגזים. כ-250 אלף יהודים צ'כים נרצחו במהלך המלחמה.
1944 | גטו לראווה
ב-23 ביולי 1944 נכנסה משלחת של הצלב-האדום לתוככי גטו טרזינשטט במטרה לבדוק את נכונות השמועות על אודות מחנות הריכוז שהנאצים מקימים במטרה להשמיד את יהודי אירופה. הנאצים, שידעו על בוא המשלחת, ביימו אירוע שהציג אותם כמופת לנאורות והומניות: הם הקימו בגטו בתי-קפה מדומים, בתי-ספר לראווה, גני משחקים וגינות ירק, ואף ערכו סרטון תעמולה שהציג את הגטו ככפר נופש פסטורלי. בתום ההפקה נשלחו רוב שחקני הסרט, ובתוכם ילדים רבים, אל תאי הגזים של אושוויץ. לימים סימל גטו טרזינשטט את זוועת השואה במלוא עוצמתה, דווקא משום אחיזת העיניים המפלצתית והמחושבת שיצרו בו הנאצים כדי לעוור את עיניו של העולם הנאור.
טרזינשטט, "e;e;הגטו של המיוחסים"e;e;, ובהם סופרים, אמנים, רבנים ידועים, שכן במבצר במחוז לאבֶם בצ'כיה. הגטו שימש את הנאצים כמקום ריכוז ליהודי צ'כיה ממורביה ובוהמיה וכן עבור יהודים קשישים בעלי שם ובעלי זכויות מיוחדות, בדרך להעברתם למחנות ההשמדה.
ניהול הגטו הופקד בידי מועצת זקנים שהיו אחראים על ניהול העבודה, חלוקת המזון, ענייני תברואה ותרבות, וסמכויות שיפוט פנימי. כמו כן, נערכו הרצאות וחוגי עיון ונפתחה ספרייה בת 60,000 ספרים!
בזכות האמנים, הסופרים והמלומדים הרבים ששכנו בגטו התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: הקמת תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. דוגמא סאטירית משעשעת מתארת את התפריט היומי בגטו כך: "e;e;פיהוק על גריל, חזה יתוש ממולא, שוק פרעוש, ברך צפרדע בגבס"e;e;.
על פי מקורות היסטוריים בין 1941-1945 גורשו לטרזינשטט כ- 140,000 יהודים. בסיום המלחמה שרדו מתוכם כ-19,000 בלבד.
2000 | גל-עד רוחני
לאחר מלחמת העולם השנייה חיו בצ'כוסלובקיה, בעיקר במורביה ובבוהמיה, כ-45 אלף יהודים. עם עליית השלטון הקומוניסטי במדינה נותקו הקשרים בין הקהילה היהודית לאחיותיה בעולם, אך בראשית התקופה, בשנים 1948–1950, עוד היגרו מצ'כוסלובקיה כ-26 אלף יהודים, כ-19 אלף מהם למדינת ישראל. בראשית שנות ה-2000 מנתה הקהילה היהודית בצ'כיה כ-1,700 איש.
