ב- 1939 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בת 14, תלמידת תיכון.
גרתי בעיר טרנובז'ק שבפולין, העיר הופצצה על ידי הגרמנים.
יום אחד כאשר נפסקו ההפצצות נכנסו הקומנדו הגרמני על אופנועים ואחד החיילים דפק על דלת ביתנו (שהיה גדול והפך למקלט לשכנים) וביקש מאמי מים אך לפני שלגם דרש מאמי שתלגום קודם מהכוס משום שפחד שנמים מורעלים. אחרי שבועיים של כיבוש פרסמו שעל היהודים להתקבץ בכיכר העיר לשם גירוש.
אבי היה אדם מבוסס ובעל מפעל לייצור רהיטים. (העסיק הרבה פועלים גווים מהכפרים מסביב).
אחרי שהתקבצנו בכיכר העיר גורשנו מזרחה לאזור שכבוש על ידי הרוסים. אחרי הליכה של 250 ק"מ הגענו לעיר ללובוף, בעיר מוצפת פליטים.
הוריי יחד עם משפחות נוספות קיבלו מחסה בבניין היכן שסטודנטים בעבר למדו רפואה. (אנחנו 6 אנשים קיבלנו חדר אחד עם משפחה נוספת). את שני אחיי הקטנים הכניסו לבית ספר לבנים עם פנימיה. אחותי ואני מצאנו מחסה במעון ליתומות (אחותי ואני היינו צריכות להסתיר את העובדה שהורינו נמצאים) שהגיעו מחוץ לעיר למעון של צייר קלפטניבה שהקדישה את חייה.
באותה תקופה התחיל שוק שחור מכיוון שהרוסים התנפלו על החנויות. אבל הורינו דאגו שכל עוד קיימים בתי הספר הילדים שלהם לא יעמדו בתור בכדי למכור סחורה, באותה שנה כמעט ולא התראינו.
לאחר שנה הודיעו הרוסים שמי שמעוניין לחזור לביתו יכול, ומי שאיננו צריך לקבל אזרחות רוסית.
התחילו שמועות שהרוסים מזהים את הפליטים ומי שלא מקבל אזרחות, הרוסים תופסים אוותם ומעלים אותם על רכבות. אימי באינסטיקטים שלה הרגישה שחייבים לאחד את המשפחה כדי שלא יפרידו בנינו.
באותו הלילה שהתאחדנו דפקו על הדלתות והורידו אותנו בטנדרים לרכבות. קרה נס שבאותו הלילה בדיוק שהתאחדנו דפקו על הדלתות. משפחתי ואני המשכנו ברכבות, רכבות אלו היו מיועדות לבעלי חיים ולכן הנסיעה הייתה צפופה ומייגעת. לא ידענו לאן יובילו אותנו. אחרי שירדנו מהרכבות הועברנו לספינות עד שהגענו לסיביר.
בסיביר לא היה רעב קשה, התקיימנו מלחם, פירות יער ודגים. לא היו מחלות.
אחרי שנה כאשר היטלר התקיף את רוסיה האזרחים הפולניים שוחררו מסיביר, הייתי אז בת חמש עשרה וחצי.
משפחתי ואני עברנו לאוזבקיסטן שם חיכו לנו עגלות רתומות לחמורים וסוסים והוגלינו לקולהוס משום שלא הרשו לנו להישאר בעיר.
בקולהוס שבו עבדנו, אך במקום לקבל כסף היינו מקבלים קצבה. כלומר, אורז, קמח. תחילה עבדנו חודש ימים וקיבלנו הקצבה דלה וכאן התחיל הרעב הגדול והמחלות הקשות.
אני חליתי בטיפוס וצהבת.
עזרה הדדית במשפחתי היא הגורם העיקרי שעזר לנו לשרוד. כשחליתי בטיפוס הועברתי לבית חולים אשר היה במרחק 10 ק"מ מהקולהוס. במהלך שהותי בבית החולים אמי ביקשה ממנהלת הקולהוס חצי ליטר חלב בשביל להביא לי, היא הביאה לה טבעת זהב שהייתה לה בתמורה לחלב.
כעבור שנה התחילו שמועות שהאזרחים הפולנים הורשו להתאגד כצבא כדי להצטרף לבנות הברית אך צבא זה לא הסכים לקבל יהודים.
כתוצאה מכך אבי נסע העירה למפקדה הפולנית כדי לנסות בכל זאת להתגייס בכדי שתהיה לנו השתייכות, אך ניסיונותיו אינם צלחו. זו הייתה תקופה ארוכה שלא ידענו איפה אבא ומתי יחזור.
לאחר זמן מה, קיבלנו מכתב מאבא: "אני נשאר בעיר למרות שלא קיבלו אותי לצבא בשביל שאוכל למצוא מקום מגורים ומקום עבודה בכדי שנוכל לצאת מהקולהוס".
ובנתיים בקולהוס תקף ארבה את שדות הכותנה ובכדי להתבגר על מכת הארבה הגיעה קבוצת פועלים מהעיר ובניהם הייתה בחורה יהודיה שחיפשה אם יש משפחה יהודית.
הבחורה שאלה אותנו איפה אבא והסברנו שהוא מנסה להשיג מקום עבורנו כדי שנצא מהקולהוס. הבחורה הציעה שתיקח אותי ואת אחותי העירה.. וכך היה.
כאשר הגיעה הרכבת החשמלית לקחת אותנו לעיר היא הייתה עמוסה. הבחורה הצליחה להידחף פנימה והשאירה אותנו לבד. נשארנו חסרות אונים, ניגשו אלינו רוסים אנשים טובים לשאול אם יוכלו לעזור לנו. הראנו להם את המכתב של אבא עם כתובת לא ברורה אך אחד הרוסים ידע שישנו צריף בחדר העירייה שם מתגוררים פליטים שהורשו לעבוד עבודות דחק. משום שהגברים הרוסים כולם מגויסים. ולקחו אותנו למקום הזה אך אבא לא היה במקום, ושם פגשנו חבר של אבא שאמר ש"אבא שלכם הרגע שומר בשדות כדי שיוכל להביא אותכם העיירה" ורץ להביא את אבא. אבא היה עם רגליים עקוצות ושרוטות ונעליו היו קשורות בחבלים אבל שמח לראות אותנו.
תוך כמה ימים אחותי ואני התחלנו לעבוד, באחד הלילות חלמתי שאני מביאה לאמא לחם והיא אומרת שכבר מאוחר מידי. למחרת קנינו בשוק השחור קילו לחם שבשוק השחור שווה לשכר עבודה של יום שלם. (הייתי אז בת 16 וחצי).
לאחר מסע ארוך במדבר הגעתי לכפר ואמא לא הייתה (היא הייתה בעבודה) ולאחר שחזרה ראתה אותי והתפלאה לראות אותי "מה את עושה פה?" ועניתי לה שהבאתי לה לחם.
למחרת חזרתי לטשקנט ועשיתי קיצור דרך שדה אורז וכתוצאה מכך רגליי דקרו. תוך כדי הליכה בשדה שמעתי כלבים נובחים וראיתי אותם קשורים במוטות. חייל רוסי ראה אותי ושאל אותי מדוע אני נמצאת בשטח צבאי (באותו שדה אימנו את הכלבים) עניתי לו שאיבדתי את דרכי והוא כיוון אותי בדרך הנכונה ולאחר דרך ארוכה הגעתי שוב לאבא.
לאחר תקופה מסוימת התאחדנו שוב כמשפחה והחלטנו שאנו צריכים לעזוב את רוסיה ולכן התחזנו לגויים מכיוון שלא הרשו להוציא יהודים. אמי ניגשה למפקדה הפולנית כדי להצהיר שהיא נוצריה ולהוציא לה ולי אישורי יציאה (כמובן שאמי התלבשה בהתאם ודאגה להסביר בצורה יפה מדוע אני לא באתי איתה, היא טענה שאני חולה). שתי אחיי כבר היו מסודרים משום שהיו במעון הפולני, באותה תקופה ישנו באוהלים יחד עם אנשים נוספים שרצו לקבל אישורי יציאה. מכיוון שלאחותי עדיין לא היה אישור יציאה אמי אמרה לה לרוץ לחבורת נזירות שהייתה באזור ולהגיד להן שהיא כאן לבד ללא משפחה, הנזירות קיבלו אוותה בשמחה וגם היא הייתה מסודרת. ורק אבא נשאר ולכן יום למחרת ניגש למפקדה וביקש גם אישור יציאה והפקיד שכמעט נתן לו את התעודות הסתכל עליו והודיע לו שהוא חשוד כיהודי ושיחזור מחר לביקורת, אבא חזר לאוהל וכל הלילה הוא ואמא התייעצו מה לעשות אם אבא לא יקבל אישור.
באותה תקופה אמא הייתה מורעבת וכנראה לא הייתה שורדת ולכן החליטו שאמא תיסע ואבא ישרוד כאשר הוא ירוויח את פרוסת הלחם שלו וניפגש לאחר המלחמה וכך היה.
אבא לא קיבל אישור ולכן אמי ואני עלינו לרכבת וקיבלנו תא עם רופא ומשפחתו והחלטנו לדבר כמה שפחות כדי שלא יגלו אותנו.
הנסיעה הייתה ארוכה ומלאת חששות שיגלו אותנו. לאחר שירדנו מהרכבת הגענו לים הכספי שם חיכינו לספינה שתיקח אותנו לפרס ושם פגשתי את דודי שהיה לבוש בבגדי צבא ומשום שהתביישתי מהצלב שעליי סובבתי מאחורי גבי אותו ואז אמא חיפשה אותי וצעקה ביידיש "היכן הצלב שלך?" וזה דבר אפסורדי.
עלינו לאוניה שהייתה צפופה מאוד והגענו לפלחבי (עיר נמל בפרס). ולשם כבר הגיעו נציגי סוכנות יהודית שידעו שמסתתרים במסגרות של הפולנים ילדים יהודים והתאספנו 850 ילדים, בוגרים- 200 (15-17) וכל היתר קטנים וקטנטנים. שאחרי זמן מה הובאו למובאות טהרן ומשם השם ילדי טהרן, משום שבמשך 7 חודשים האנגלים לא הרשו לעלות לארץ ישראל.
שסוף סוף עלינו ארצה קיבלנו את הכינוי ילדי טהרן ונתן אלתרמן כתב את השיר שנקרא ילדי טהרן בין 14 בתים.
כעבור שנתיים קיבלנו טלגרם מאבא שהוא בסדר ומחכה שיתנו לו לחזור, וכאשר המלחמה הסתיימה אבא הגיע ומצא את הילדים מגודלים, עצמאים והמשפחה התאחדה ושני ההורים חיו עד גיל 90.
אבא עד גיל 90 ואמא עד גיל 93. וזכו לחתן את הילדים והנכדים וזכו לנינה.
אנחנו הילדים הקמנו משפחות לתפארת.
אני גדלתי והתבגרתי והכרתי את בעלי יצחק אייזיק , התחתנו ובנינו משפחה לתפארת ונולדו לנו שתי בנים: משה ואבי.
אני הייתי עקרת בית ושהילדים גדלו חזרתי לתחביבים שלי והלכתי ללימודים באוניברסיטה.
כיום ממשיכה במקום שלמדתי, אני למדתי תפירה עילית בויצו. ויצו תרמה לאנשים שלמדו תפירה קורס חשוב מאוד כך שרכשתי מקצוע מושלם.
