אני כנרת מזה 11 שנים. לאחר שקיבלתי החלטה להחליף את הכינור שלי בכינור ברמה גבוהה יותר הלכתי לבונה הכינורות ,אמנון ויינשטיין. אצל ויינשטיין עברתי תהליך של הכרת כינורות חדשים ועולם חדש בתחום המוסיקה בארץ ובעולם.
משפחתם של מר ויינשטיין ואשתו הגיעה מווילנה. אביה של גב' ויינשטיין ושני אחיו גרו בבלרוס, שם הקימו את גדוד הפרטיזנים ב-1941 קרוב לכיבוש הנאצי וכך הצילו הרבה יהודים בזמן מלחמת העולם ה-2 והשואה.
לאחר קניית הכינור סיפר לי אמנון על הפרויקט הגדול של חייו- "כינורות של תקווה"- מציאת כינורות ששרדו מתקופת השואה, הבאתם לארץ , טיפול ו"החייאה" שלהם ע"י כנרים, ש"נותנים נשמה" מחודשת לכלים השונים והמרהיבים.
אמנון ויינשטיין הציג בפני כינור שזה עתה סיים לטפל בו ב- 4.7.2014. לאחר חשיבה קצרה החליט שאני היא זו שתחייה את הכינור.
התרגשתי מאוד מההזדמנות ויותר מהצליל המדהים שהופק מהכינור הזה, ובמיוחד לאחר שסיפר לי אמנון שהקדיש את הכינור הזה לזכרם של שני אחים, כנרים מווילנה, שנספו בתקופת השואה , שמקום ונסיבות הריגתם אינה ידועה.
בשבילי היה זה כבוד גדול, ואני אסירת תודה על תואר זה.
וולף רבינוביץ' היה כנר צעיר ומוכשר. הוא ואחותו למדו בקונסרבטוריון האזרחי בווילנה. ב-1942 הוקם בית ספר למוסיקה בגטו ובו למדו כ-100 תלמידים. המנצח יעקב גרשטיין הקים מחדש את מקהלת תלמידיו והמנצח וולף דורמשקין הקים תזמורת, שקיימה 35 קונצרטים . הופעותיו המרהיבות של וולף כסולן הדהימו את מורי בית הספר בגטו.
בגטו פעל "איגוד המחברים והאמנים", שעודד יצירה בגטו והפיץ אמנות ותרבות . בפברואר 1942 הקימו המוסיקאים בגטו ארגון שמנה 50 חברים, ואלו קיימו תחרויות יצירה ואירועי תרבות ועזרו לאמנים במצוקה .
לאחר שהייתם בגטו ווילנה, ברחו האחים רבינוביץ' והתחבאו בפרברי העיר, שם נתגלו, כנראה, ונרצחו.
