דף לכבוד / לזכר

 סיפורו של יוסף קלושינר-    Josef Kaluszyne  

נולדתי בעיר לודג' שבפולין ב-28 בפברואר 1928. היא הייתה העיר השנייה בגודלה בפולין  ; היו בה 750,000 תושבים, מתוכם רבע מיליון יהודים. גם ההורים שלי היו ילידי פולין. אבי, אמי, אחותי הקטנה ואני גרנו במרכז העיר והחיים התנהלו כסדרם. אבא שלי עבד במפעל של דוד שלו ולמד משפטים אך לא סיים. אמי לא עבדה. גרנו בדירה לא גדולה במיוחד- שניים וחצי חדרים, אבל זה מה שהיה מקובל בערים זולות. מצבנו היה לא יותר מדי טוב, אבל בסדר. בפרוץ המלחמה, הייתי בן 11 ובדיוק סיימתי ללמוד בכתה ה' של בית ספר עממי. המלחמה בפולין הייתה מאד קצרה ובסה"כ נמשכה שבוע ימים. כשהגרמנים נכנסו ללודג' הם המשיכו בעצם את החיים כפי שהם היו קודם, אבל עם כל הצרות שהם עשו ליהודים. למרות זאת, בתי הספר נפתחו מיד.

המלחמה פרצה בראשון לספטמבר, יום פתיחת בתי הספר, וכעבור זמן קצר בתי הספר נפתחו. אני הספקתי ללמוד בכתה שישית של בית ספר עממי. בקיץ 1940 היהודים נאלצו לעבור לגטו. הגטו היה ממוקם בחלק הדרומי של העיר, החלק הישן והדל. נכנסו לגטו כמאתיים אלף יהודים. ומיד הגטו התנהל כמו מדינה עצמאית. היה לגטו מנהלה עם ראש מנהלה, היו בתי ספר ובתי חולים. כך הצלחתי ללמוד עוד שנה אחת, ואז היו צריכים לפנות את הכיתות משום שהביאו לגטו יהודים מגרמניה ולא היה להם איפה לגור. השנה הראשונה, שנת 1940, בגטו הייתה השנה הגרועה ביותר.

שום דבר עוד לא היה מאורגן, אנשים עוד לא עבדו, הגטו הי סגור אך הפולנים יכלו להסתנן פנימה ולמכור מצרכי מזון. היהודים מכרו כל מה שהיה להם תמורת מזון, פחם ועצים וכהנה וכהנה. המצב כמו שאמרתי, היה מאד גרוע.

בשמת 1941 המצב יחסית השתפר מפני שנפתחו מפעלים ולמעשה לפי החוק כל ילד מעל גיל 10 היה חייב לעבוד. מי שעבד יכול היה עוד איכשהו להתקיים. למזלנו, אנחנו הצלחנו לגור כל המשפחה ביחד. קיבלנו דירה וכולנו עבדנו- אבי, אמי, אני וגם אחותי הקטנה שהייתה אז בדיוק בת 10. מי שעבד קיבל איזושהי תמורה- תלושים למזון וכולי. המצב בגטו היה גרוע מהבחינה שדחסו מאתיים אלף איש לשטח מאוד מצומצם כך שהצפיפות במגורים הייתה רבה מאוד. שלא במזל, לאט לאט האוכלוסייה הצטמצמה משתי סיבות  ; קודם כל, מדי פעם, הגרמנים דרשו שההנהלה של הגטו (היודנראט, למרות שככה לא קראנו להם. היה נשיא והיו לו כמה עוזרים שהיו ברמה של שרים, אם היה מדובר במדינה נורמאלית) תספק להם את האנשים שלא עובדים.

המזל בגטו היה כזה ששני יצרנים גרמניים גדולים ראו שיש פוטנציאל גדול לגטו לודג'. הם רצו להרוויח כסף וכך פתחו מפעלים שייצרו בעצם כמעט הכול  ; חלקי מתכת, טקסטיל, מזון- וכל זה הלך או לצבא הגרמני או לאוכלוסייה האזרחית. הם אלה שהיו מעוניינים להחזיק את הגטו עד כמה שאפשר וכך הם עשו הרבה מאד כסף על חשבון היהודים. מצד שני זה עזר ליהודים להתקיים, מפני שלמעשה גטו לודג' היה היחיד שהיה קיים מ-1940 עד אוגוסט 1944.

כל המקומות האחרים כבר חוסלו מכיוון שאחרי 1942 או 1943 כבר לא היו גטאות בשום מקום. כפי שאמרתי, מי שלא עבד היה אמור להישלח. אם המוסדות, המשטרה המקומית לא שלחו, הגרמנים היו עושים עוצר במשך יום עד שלושה ימים- סגרו את כל הגטו ועברו מדירה לדירה ובדקו למי יש אישור עבודה. בשלב מסוים, אני חושב שבסביבות 43', הם דרשו שהיהודים ימסרו את כל הילדים עד גיל 10, מפני שהם לא עבדו ולכן נחשבו ל"אוכלי חינם" לפי דעתם.

כמובן שההורים לא רצו למסור את הילדים אז שוב פעם סגרו את הגטו לשלושה ימים ועברו מבית לבית ואת הילדים שלא הצליחו איכשהו להסתלק- לקחו את כולם. הדבר הזה נמשך עד אוגוסט 44'. בשלב מסוים הם גם לקחו את כל החולים מבתי החולים. אנחנו למעשה היינו כל כך סגורים שלא ידענו מה קורה מחוץ לגטו. לא ידענו מה זה אושוויץ, מה זה בירקנאו. לא ידענו בכלל מה קורה עם האנשים שנלקחים ונשלחים. הבנו שזה לא דבר טוב, אבל לא ידענו בדיוק לאן הם נשלחים. לא רחוק מלודג' היה מחנה השמדה, חלמנו. הוא לא היה כל כך מוכר אבל הוא היה קיים לפני אושוויץ ובירקנאו. בסוף 44' היו בלודג' שבעים אלף יהודים- הרבה מאד אנשים נפטרו בגלל האקלים הקר. לא הייתה לנו אפשרות להתחמם, ואנשים מתו מקור ומרעב. הגרמנים המשיכו לקחת משלוחים וכך האוכלוסייה הצטמצמה. האנשים שנשארו לא היו רק מתוך היהודים הראשונים ונשלחו, מכיוון שבמשך הזמן הוסיפו עוד יהודים מגרמניה ומצ'כיה ומכל מיני מקומות אחרים גם ללודג'.

הצבא הרוסי התקדם והגיע עד וורשה. המרחק בין וורשה ללודג' הוא 100 ק"מ. וורשה מחולקת לשני חלקים ע"י נהר הויסלה. החלק של וורשה מצדו הימני של הויסלה נקרא פראג, ובצד השני נמצאת העיר עצמה. הרוסים הגיעו עד פראג, ואם הם היו מתקדמים הם היו מגיעים בתוך יום- יומיים ללודג' לשחרר את היהודים. אבל אז, הפולנים בוורשה החליטו שהם יעשו התקוממות והם אלה שיצילו את וורשה- לא הרוסים. הרוסים ראו שזה המצב והשאירו את הפולנים לשבור את הראש לבד. אז, נדמה לי, כחצי מיליון פולנים נהרגו מהמרד הטיפשי הזה, והעיר נהרסה כולה על כל תושביה. הגרמנים החליטו לחסל את גטו לודג'. הם לא אמרו שהם מחסלים את הגטו- הם אמרו שהאנשים ייקחו איתם את חפציהם האישיים ויעברו יחד עם המפעלים לאזורים אחרים היות והרוסים מתקדמים. אנחנו בעצם לא ידענו לאן אנחנו נוסעים. וכך, בסוף אוגוסט 1944, בטרנספורט האחרון, או הלפני אחרון הגענו לבירקנאו. שם הפרידו בין נשים והזקנים לבין הגברים והיותר בריאים. אז לקחו את אמי, סבתי ואחותי שהייתה אז בת 12 ואני נשארתי עם אבא שלי. העברנו שבועיים בבירקנאו ואז נשלחנו למחנה עבודה במזרח גרמניה. בינתיים הרוסים התקדמו מערבה כל הזמן וככל שהרוסים התקדמו שלחו אותנו למחנות יותר מערביים.

עברתי משהו כמו שלושה- ארבעה מחנות.בכל חודשיים העבירו אותנו. בפברואר 45' אבא שלי חלה והועבר לבית חולים. הגרמנים, באופן מוזר, הרגו אנשים זקנים וצעירים אבל מצד שני היו בתי חולים במחנות. אבי נפטר באותו מחנה ואותי שלחו למחנה העבודה אבנזה באוסטריה. היו מחנות השמדה ומחנות עבודה.מחנות ההשמדה היו טרבלינקה, מיידנק, בירקנאו ואושוויץ. והיו מחנות עבודה שבהם לא היה קרמטוריום, ולא הרגו אנשים. נתנו להם למות מעצמם מקור, מרעב ומעבודה.

הייתי באותו מחנה עד החמישי במאי, 1945 כשהצבא האמריקאי שחרר את האזור והגיע למחנה. במחנה הייתי בבית חולים בגלל שקפאה לי הרגל. האמריקאים העבירו אותנו למקום ליד אבנזה שהיה פעם בית ספר והפכו אותו לבית הבראה ולאט לאט אנחנו איכשהו הגענו להיות שוב פחות או יותר בני אדם נורמאליים.

  גרנו בבית מלון בתנאים מתקבלים על הדעת, אני וכל מי שהיה איתי במחנה. בראשית 46' החלטנו שאין טעם עוד לשבת שם. היו יהודים מפולין, צרפת, אוסטריה וצ'כיה ומכל המדינות התחילו למשוך את הניצולים שלהם. הבנתי שלפולין אין לי למה לחזור. הרבה אנשים נסעו לאוסטרליה ואמריקה ואני החלטתי לעלות לא"י, לפלשתינה כפי שנקראה אז. המקום הקל ביותר להגיע אליו באופן בלתי לגאלי היה איטליה, משום שהיא הייתה בעצם כבושה ולא כבושה. האנגלים אמנם שמרו שהיהודים לא יעברו באופן בלתי לגאלי לא"י אבל לאיטלקים לא היה איכפת. וכך עברנו את הגבול מאוסטריה לאיטליה במכוניות צבאיות סגורות. למעשה מי שארגן את זה היו אנשי הבריגאדה היהודית. באיטליה, בנוסך למחנות היהודים, היו גם מחנות של כל מיני אנטישמיים ואנטי- רוסים. היו פולנים, הונגרים וליטאים שלא רצו לחזור להיות תחת השלטון הקומוניסטי ועברו גם הם לאיטליה. אז היו מקרים שהתנפלו על המחנות היהודים. המחנות האלו היו מחנות שהסוכנות החזיקה בשביל היהודים שרצו לעלות לארץ. היה מקרה אחד בבולוניה שבצפון איטליה- של קבוצה של השומר הצעיר שעשתה מסיבה בראשון למאי והתנפלו עליהם ותפסו והרגו כמה. אז הוחלט להקים קבוצת פלמ"ח באיטליה שתגן, אם יהיה צורך, על המחנות של היהודים שחיכו לעליה. פנו אלינו ושאלו מי רוצה להתנדב, ואני התנדבתי. הייתי אז בן 18 בערך. לקחו אותנו לצפון איטליה ואנשי הבריגאדה חילקו אותנו לקבוצות ועברנו במשך שמונה חודשים אימונים בנשק, שימוש בחבלים  ; בערך כמו צבא. בפברואר 1947 החליטו שלא קורה כלום ושאפשר לשלוח אותנו ארצה. עלינו על אוניה מאיטליה לא"י. היינו על האוניה במשך שמונה ימים, זו הייתה אוניית משא והיינו עליה 800 איש. אסור היה לשבת למעלה מפני שהאנגלים הסתובבו למעלה וחיפשו יהודים. כך הצלחנו להתחמק עד שהגענו לסביבות ניצנים. האנגלים עוד לא הגיעו והאונייה עצרה במרחק מה מהחוף, כאשר היו שתי סירות מנוע כדי להגיע אליו. הים היה סוער והסירות נתקעו ליד החוף אחרי המשלחת הראשונה. מתחו חבל מהאוניה עד החוף ומי שהיה מוכן היה צריך לעבור בעזרת החבל מהאוניה עד החוף. ככה ירדתי למטה, תוך שימוש באימונים שעברתי בפלמ"ח באיטליה. כך עברו גם כמעט כל שאר האנשים. על החוף התארגנה קבוצה של משהו כמו 1500 אנשים מכל הסביבה שרצו לעזור לנו, אך בינתיים האנגלים שאלו כל אחד מאיפה הוא הגיע, כולם ענו כי הם יהודים מארץ ישראל. העמיסו את כולם על שתי אוניות ושלחו את כולם למחנה מעצר בקפריסין. בתור ילד, למדתי רק שפה אחת- פולנית. לא ידעתי אף מילה בכל שפה אחרת, לא עברית ולא יידיש. רק בפלמ"ח באיטליה לימדו אותנו קצת עברית. כך האנגלים שלחו שני שוטרים שיבדקו מבין העצורים מי באמת תושב ישראלי ומי עולה חדש. אז כל איש מקומי לקח עולה אחד, תרגל ולימד אותו מה לומר. אותי לימד משהו מגדרה, ולמדתי במשך ארבעה ימים את הכל- מה עושים בגדרה, איפה זה, איך נוסעים לשם, ובעצם כל מה שיכלתי ללמוד. הגעתי לבחינה ושאלו אותי את כל השאלות, אך בסוף נתנו לי מטבע ולא זיהיתי אותו וכך נכשלתי. כעבור מספר ימים נבחנתי שוב ע"י שוטרים אחרים, ועד אז ידעתי על המטבעות, וכך יצא לי להיות רק עוד שבוע אחד בקפריסין. מקץ שבוע עליתי לארץ והועברתי לקיבוץ גבעת ברנר, שם קיבלתי תעודת זהות ישראלית מזויפת. נשלחתי עם שאר העולים לקיבוץ רחוק, על יד בית שאן. שם ביליתי חודש ימים.

 בלודג', מכיוון שכולם היו צריכים לעבוד, אני למדתי חרטות. עברתי לתל אביב ומצאתי מקום עבודה במקצוע זה ליד התחנה המרכזית. בינתיים מצא אותי בן דוד של אבי שגר בבית גדול בגבעתיים עם אשתו ובנו. הוא הציע לי לעבור לגור איתו במקום בחדר קטנטן בתל אביב. בינואר 1948 התגייסתי לצבא. שירתי במשך שנתיים ולאחר השחרור חזרתי לעבוד במפעל. אבל הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיים, אני חייב להתחיל ללמוד- מכיוון שלא הספקתי ללמוד הרבה. ב-1950, כשהשתחררתי, הייתי פעיל במפלגת מפ"ם שם הכרתי את אשתי, איתה התחתנתי בשנת 51'.

 אחרי שהסתדרנו מבחינה כלכלית, התחלתי ללמוד ולהשלים בגרות. בינתיים עזבתי את המפעל והתחלתי לעבוד כטכנאי. בשנת 1959 התחלתי ללמוד סטטיסטיקה וכלכלה באוניברסיטה והמשכתי להתקדם בעבודה ונהייתי המנהל האדמיניסטרטיבי של החברה. סיימתי את הלימודים ב-63' ובינתיים נולדו לי שתי בנות. בצבא המשכתי לשרת כקצין קישור לאו"מ בגולן עד גיל 50 ואז בשירות העורף במשך חמש שנים (שנה אחת בהתנדבות). אני התקדמתי בעבודה עד שבסופו של דבר קודמתי להיות המנכ"ל של החברה ונשארתי עד 1999. יצאתי לפנסיה יחד עם אשתי לאחר ששימשתי כיועץ למנכ"ל החדש במשך ארבע שנים.