המשפחה מנתה 32 נפשות. שמות הוריו של סבי מצד אביו : חיים פרץ אמו :שרה סבא וסבתא של סבי קרו להם הירשר לובה ופסח מצד אימו.
ודבורה שטיינבך מצד אביו.
צבי שטיינבך גדל בבית של משפחה ממעד בינוני גבוה המשפחה מנתה 4 נפשות אביו אימו ואחותו חנה שקטנה ממנו ב 6 שנים.
הדירה הייתה דירה של שני חדרים ובבית הייתה מטפלת צמודה אוקראינית ,
בשם מרינה שהייתה חיה עם המשפחה. לאביו הייתה חנות – הוא היה סוחר.
אמו ,הייתה עקרת בית. החנות הייתה פתוחה כל השבוע גם ביום ראשון שבו
הפולנים לא היו עובדים. אביו של צבי היה עומד בפתח החנות ואם היו קונים
היה הולך לדלת האחורית ומביא להם סחורה.
המשפחה הייתה משפחה חילונית . לא חגגה חגים יהודיים אבל בפסח היו אוכלים בכלי פסח וביום כיפור היו צמים .
צבי זוכר שבחופשות הקיץ היה נוסע חודשיים לחופשה בעיר קיט עם אמו ומרינה ובשבועיים האחרונים אביו היה מגיע ואימו היה מחליפה אותו בחנות.
צבי למד בבית ספר הפולני בעיר לא ידע עברית. בעיר היה בית ספר יהודי
אבל הוא לא למד בו. כמו כן ,לא היה בתנועה ציונית. הוא אהב לשחק כדורגל והוא היחיד שהיה לו כדור בשכונה.
לפעמים היו מביאים לו מלמד הביתה ללמד אותו אבל לא רצה כי לא הבין עברית.
צבי לא הרגיש אנטישמיות לפני המלחמה , לפעמים קראו לו יהודי , אבל המשפחה הייתה ביחסים טובים עם השכנים הפולנים.
כשפרצה המלחמה ב1.9.1939 חיו בלבוב, קבלו דיווח שפרצה המלחמה מקצין פולני שהיה שכן של דודה שלו. בלבוב המלחמה הייתה 20 ימים.
חלקו את העיר לשני חלקים החלק הגרמני והחלק הרוסי. הגברים שהיו בחלק הגרמני ברחו אליהם כי טבחו בגברים בצד הגרמני, אבל אח"כ הם חזרו לצד הגרמני .
בשנת 1941 – עשו אקציה באקציה הראשונה דודה של צבי נהרגה – המשפחה לא ידעה הם חשבו שהיא חיה.
החנות המשיכה לעבוד הרוסים קנו את כל הסחורה מהחנות ולאביו היה כסף,
הרוסים לקחו לו את החנות והתחילו למכור בה משקאות חריפים. הם הציעו לאביו של צבי להמשיך לעבוד בה אולם הוא לא הסכים. הוא עבד בבית חרושת כדי להציל את המשפחה. אחד מהאנשים במפעל שהמשיכה המלחמה הציע לו רכב להציל את המשפחה ולעבור לרוסיה ,אולם ,חיים שטיינבך ז"ל, אביו של צבי לא הסכים כי לא רצה לעזוב את כל המשפחה מאחוריו.
בתקופה שהרוסים היו בעיר שנתיים צבי מתאר את התקופה כתקופה טובה מכיוון שהיה בתנועת נוער "פיונר" בארמון של רב – פוטוצקי – הרוסים הפכו אותו לבית לתנועה והוא היה מבקר בו. העוזרת הייתה צמודה למשפחה. היינו "ברוזואים" שום דבר לא השפיע עלינו.
באקציה השנייה – שאביו של סבי עבד אצל הגרמנים תפסו את אימו , ששמע שתפסו אותה עזב את העבודה , הלך עם תעודת העבודה שלו וביקש שישחררו
אותה ואכן שחררו אותה.
משנת 1941 – הפסקתי ללכת גם לבית הספר.
משנת 1942 הגרמנים נכנסו לחלק הרוסי הפולנים והאוקראינים עזרו להם למצוא את היהודים , הם ידעו את מקומות המסתור שלהם. הייתה אנטישמיות
עזבנו את הבית שגרנו בו לא יכולנו לגור בו ועברנו לבית בפרבר דירת חדר ששם גר אח של אבי ומשפחתו . חיינו 8 אנשים יחד . היה רעב האוכל היחיד שאכלנו פיתות שהכנו מאוכל לפרות.
מ 24.8.1942 – 10.8 הייתה אקציה גדולה 14 ימים רצופים תפסו יהודים
בבית . באותה תקופה הסתתרנו מתחת לכניסה של הבית שם היה חלון קטן
ושם הכניסו את אמא של צבי אחותו וסבתא שלו. אבא של צבי חי לבד.
הגרמנים באו לדירה הם ידעו איפה המחבוא שלנו וביקשו מאבא של צבי
לפתוח את הדלת . הגרמנים לקחו אותם ל"ינובסקה" וריכזו אותם בפוצ'נצה
תחנת רכבת בלבוב. בתחנת רכבת שכבו מתים אנשים יהודים עשירים שהרעילו את עצמם .בתחנת הרכבת הכניסו אותם לרכבת משא , שבה הצטופפו מלא אנשים , החיילים הגרמנים צעקו שמי שלא ישב ירו בו. הגענו לינובקה מחנה ריכוז בצד השני של לבוב הורידו אותם בשדה , הם לא קבלו כלום היה להם רק מה שהביאו.
חלקו אותם לשני מחנות, גברים ונשים ,הילדים היו בצד של אמא וסבתא
שוטרים יהודיים הסתובבו במחנה.
אימא שלו הצילה אותם ששלחה אותו ואת אחותו לכיוון של אבא שלו בלילה ,
כאשר הפנסים שהעירו בלילה , העירו לכיוון אחר אמא של צבי שלחה את אחותו לכיוון הצד של הגברים לאבא שלה. שוטר גרמני תפס אותה , אבא שלו הגיע והציל אותה . אמא שלו אמרה לולרוץ לכיוון שלו גם .הוא רץ אליו ולא נפרד מאמא שלו . זו הייתה הפעם האחרונה שראה אותה.הם היו הילדים היחידים בצד של הגברים. אביו של צבי עם ילדיו הצליחו לברוח ממחנה .
הלכו 4 שעות לעיר בלי אוכל ושתייה. שהגעו חזרה לבית שלהם.היה שם הגוי שהיה גר למטה. הוא טען שהוא שמר על הבית ,אבל הבית היה ריק הוא שדד אותו.
אביו של צבי רצה לברוח להונגריה עם צוענים אבל שמע שהצוענים שהעבירו קבוצה של יהודים החזירו\ אותם ליבנוקה.
הם היו בבית לא יצאו מהבית כי הייתה אקציה שוב . אביו היה משיג אוכל
הוציאו 56000 יהודים מלבוב. הם נצלנו לא תפסו אותם.
הם עזבו ונאלצנו לעבור לגטו, לאמא שלו הייתה אחות שגרה בדירת חדר ועברו לגור איתה.הגטו היה פתוח אנשים שעבדו יצאו לעבודה .
אביו, היה יוצא ונכנס מהגטו כי לא היה נראה יהודי , הוא היה בקשר עם מרינה כל הרכוש שלהם היה אצלה .
הוא ביקש ממנה שתמצא משפחה שיוכלו להתחבא אצלה. שבוע לפני שנסגר הגטו ברחו ויצאו ממנו.
באוקטובר ,42 יצאו מהגטו והגיעו לדירת המסתור שבה חיו 21 חודשים.
הם הגענו לדירת המסתור בזכות מרינה שקישרה את אביו של צבי עם אישה
פולניה שהייתה נשואה עם יהודי, מר זומר. שחזרו לפולין חודש לפני פרוץ המלחמה מהארץ. הגויה מצאה את הדירה בקומה האחרונה ואמרה לבעלי הדירה שהיא צריכה את הדירה לה ולביתה .הם התחבאו בדירה מאחורי קיר במעבר צר שנכנסו אליו מחור בקיר שהסתירו אותו. ישבנו שם כל הזמו עשינו את הצרכים שם .אבי סיכם איתה שתביא לנו אוכל עיתונים אבל בקש ממנה שתקנה את העיתון כל פעם במקום אחר.אביו של צבי בקש ממנה שתביא לו ספרים מהספרייה הציבורית כדי שיוכל לקרוא , אבל צבי לא קרא רק שהיה מעט אור. התברר גם שהייתה מביאה את אותם ספרים כי הייתה בורה.הם בקשו ממנה גם להפסיק להביא ספרים כדי לא לעורר חשד כי הביאה את אותם הספרים כל הזמן.
בחורף היה קפוא בגלל השלג ובקיץ חם מאוד בגלל שהגג היה מפח.
החודשים במחבוא היו סיוט. שבאו כמה פעמים גרמנים לבדוק מי גר שם ולבדוק מסמכים , אביו של צבי סתם להם את הפה שלא יעזיו להוציא קול.
בעלה היה חי בחוץ בבית התקלח וחי חיים רגילים .כאשר היו באים שכנים היה נכנס למסתור. לא יצאנו מהסתור שנתיים.לא התקלחו ואת הצרכים בלילה אביו היה מוציא בקשט לשירותים. בהתחלה מרינה הייתה באה לבקר,
אבל אח"כ , פרנצסקה מנעה ממנה את הביקורים . האוכל היחיד שאכלו היה
לחם וריבת סלק. פרנצסקה דרשה עוד כסף טענה שאזל לה, אביו אמר לה ללכת לקחת ממרינה. להם היא סיפרה שמרינה נסעה לכפר , לא סיפרה שלקחה ממנה את כל הרכוש שלהם.
בעלה היהודי רצה שיעזבו , אבל איימו עליו שאם יגלה אותם נגלה אותו גם.
המשפחה במחבוא לא חששה מהבת שלהם שהייתה בגילו של צבי ולא מפרנצסקה כי הם החביאו את בעלה גם.לא היה קשר בין הילדים.
הייתה שמועה שמפציצים את לבוב, פרנצ'סקה לקחה את ביתה ובעלה למקלט ואותם השאירה בדירה , לשכנים סיפרה שבעלה "אחיה" שבא לבקר אותה מרחוק.
משפחתו של צבי ברחה מהבית לרחוב והגרמנים הסתובבו בעיר.
כשיצאו מהמחבוא צבי לא יכול היה ללכת ובהתחלה הלך על ארבע, עד שהתרגל ללכת שוב . הגויים ברחוב סימנו שהם יהודיים , הם ברחו לכיוון לונה לחוף.
שהגיעו לחוף , אביו ביקש שיתנו להם מקום לישון הגויים לא הסכימו ושלחו אותם לשדה. בשדה צבי ראה בית , הציע לאביו לישון שם אבל הוא לא הסכים.
הם העבירו את הלילה בקפור וישנו בשדה. הרוסים התקדמו לעברם והפציצו את הבית שהסתבר שהיה תחנת קמח. הם ניצלו בגלל שהאבא לא הקשיב לבקשתו.בבוקר כאשר הגיע לכיוון שלהם טנק יצא חייל רוסי שראה אותם ואמר להם שהוא יהודי.
הם חזרו שוב לעיר, מרינה גרה בבית שלהם, הם השאירו לה את הבית .
היא שמחה מאוד לראות אותם והאמת התגלתה.
הם למרכז היהודי בלבוב וגילו שנשארו פחות מ1000 יהודים מהעיר .
הכניסו אותו ואת אחותו למוסד עם ילדים יהודים שהיה מחולק לבנים ובנות לחוד. צבי היה עם 13 בנים יותר גדולים ממנו. אביו חי בעיר לבד והיה בקשר איתם.
הם נשארו בעיר עד 45 מכיוון שחשבו שמשהו מהמשפחה יחזור .
אביו של צבי, רצה לטוס לארה"ב העבירו אותם לבטון ליד קטוביץ עיר תעשייתית של פולניה .אביו של צבי פגש שם חבר שסיפר לו על ההכשרה ה"קיבוץ ושלח את צבי ל"גורדוניה" התקופה שצבי זוכר כטובה.
התנאי היה שגם הוא ואחותו של צבי יצטרפו אליו.הבריחו אותם משם לגרמניה ,בלילה אחד לברלין,"העפלה", הם היו שם שבועיים כל המשפחה יחד. צבי היה אמור לעלות לארץ עם קבוצת ההכשרה שהיה איתה במחנה עקורים בגרמניה במשך שנתיים. לפני העלייה לארץ חלה ונותח והיה בבית חולים, נשאר לבד.אביו רצה לטוס שוב לארה"ב.
בשנת 1948 צבי לקח החלטה לעלות לארץ. הוא נפרד מבני משפחתו , נסע לצרפת עם שני חברים מבוגרים ויצא ממרסי לארץ באוניית העפלה טאטי.
ב29.6.48 עלה לארץ , התברר לו שאין את ה"קיבוץ" היה שבוע באימונים וגייסו אותו ללטרון. אבל בגלל שנהרגו שם חיילים עולים שלא ידעו את השפה,
העבירו אותו למחנה דלק שהיה ברחוב זבוטינסקי בתל אביב, אח"כ ליחידת
האספקה. הוא גר במעון לחיילים בודדים בבית יונה בבת ים.
בתחילת דרכו בארץ בשנת 54 גר ביפו בדירת חדר בע'גאמי.
אחותו הצטרפה אליו עם תנועת הנוער לקיבוץ נען ואח"כ לכברי.
אביו נשאר במינכן ונקבר שם. הוא ביקר בארץ מספר פעמים בחתונתו של צבי ובאירועים אחרים.
