האחות הכי גדולה במשפחה, גרה בדירה בת שני חדרים ומטבח בלי אמבטיב ובית שימוש.
אבי היה מאוד מסורתי ואמא פחות, כל יום שישי היו נרות על השולחן ואבי לקח את שני אחיי הקטנים לבית הכנסת .
החג האהוב עליי היה פסח שמום שהסדר היה מאוד יפה ופתחנו את הדלת לאליהו הנביא וכוס יין לכבודו הייתה מונחת על השולחן.
גרה במרכז עם מיים זורמים וחשמל בנקום שבו גרו כל היהודים.
למדה שבע שנים בבית ספר עממי יהודי וארבע שנים בתיכון.לפני המלחמה לא היו קשרים למשפחתי עם לא יהודיים ואני מצטערת על כך... משום שאם היו אולי היה לי האומץ לבקש עזרה.
השואה:
יום אחד כשהייתי בת 16 הגעתי עם הבחורה שהייתה גרה איתי באותו חדר לכפר , המקום שבוא אמא שלה נולדה ולאמא שלה היו שכנים, לא יהודיים, טובים שרצו לעזור לה. ושם באחד המקומות אצל בעל הבית היה אח שלה היהודי במקום סודי והיא לא ידעה שהוא שם. הלכנו דרך היער והשדות להגיע אל אותו המקום וכשהגענו סיפרנו שקשה ועל הגטאות בשורשה וקרקוב וכבעל הבית שמע את זה גילה כלפינו רחמנות והרשה לנו להשאר.
אמי הגיעה לגטו, אבי ואחי היו במחנות העבודה, כשהם הגיעו הסתבר שבמקום 50 עובדים הגיעו 100, חילקו את הקבוצה ל 2 לקחו אותם ליער, נתנו להם לחפור בור באדמה והרגו אותם. בין אותם 50 היה אח שלי כאשר היה בו 17.
הייתי 14 חודשים אצל אותו בעל בית והתנאים היו מאוד קשים שלושתנו היינו מתחת לאדמה בעומק 2 מטר. יכולנו רק לשבת ולקום. בערב יכולנו לצאת והוא סיפר לנו אחרי אותם 14 חודשים והוא סיפר שכבר אין גטו ואז הבנתי שנשארתי לבד, בגיתי ולא הייתי בטוחה שאוכל לעבור את זה.
מהתחלה חשבנו שעבודה יכולה להציל אותנו אבל אחרכך ראינו שזה רק תירוץ , זו לא עבודה לקחו אנשים שלא עבדו ואז אנשים שכן עבדו ואת כולם הרגו. ב 1942 היתה אקציה, לקחו 75 אנשים ונשארו 25 . הממשלה הגרמנית עשתה ישיבה ובהתחלה חשבו שיזרקו את כולם למדגסקר אבל אז החליטו שגז יעזור להם לגמור את כולם, הם בנו במיוחד תנורים ואנחנו כבר ידענו שאנחנו הולכים לגז.
לאחר המלחמה גרתי בביתי הקודם, יצאתי לחפש אם נשאר משהו מהמשפחה בווף ולא מצלאתי דבר. עברתי לגור עם עוטד 2 בחורות וביחד נסענו לקרקוב.
לאחר השואה אניני זורקת יותר אוכל, אני חוסכת בהכל עד כדי כך שאיני יודעת כבר מה לזרוק.
אף פעם לא דיברתי עם ילדי על השואה, לא עד שהפכו למבוגרים, פחדתי שאם אספר לא יוכלו לישון בלילה.
הכרתי את בן זוגי דרך אחי אשר היו מכרים לפני המלחמה, נפגשו אחרי המלחמה ויצא שהוא בא לבקר אותי ואת אחי כשגרנו ביחד.
החתונה הייתה עצובה נורא. לא היתה אמא, לא היה אבא ולא היו שום קרובים רק אחי אשר לא עבר את המלחמה יחד איתי.
התחתנו בתאריך ה31 במרץ 1947.
כשהיינו זוג צעיר עבדתי בתור מוכרת, קופאית בחנות מאוד מפורסמת בקרקוב בשם "ווליוס נחצ'ס".
עלייה לארץ:
ב 1957 בגיל 36 עליתה ארצה. לא היה לנו אף אחד לגור אצלו. בארץ ובעלי עבד במקום מאוד יפה וקיבל משכורת יפה ודירה מאוד יפה, בקומה שלישית, עם מעלית ולילדי היה פסנתר ורציתי לתת לילדים שלי את כל הדברים היפים שלא היו יכולים להרשות לי כשהייתי בגילם.
