דף לכבוד / לזכר

·       שם מלא של הדמות המונצחת:    שמעון (זבישק) מפה    

·       תאריך לידה :23/05/1924

·       תאריך פטירה : 23/10/2008

·       מקום הלידה:  בעיר וורשה, פולין

·       עיסוק / מקצוע :

                            בפולין: אופטומטריסט

                            בישראל :חרט בתעשייה צבאית

·       מקום המגורים במהלך המלחמה : גטו ורשה

·       סיפורה של הדמות לפני המלחמה : לפני המלחמה שמעון היה נער ולמד בתיכון. בן למשפחה בת 9 נפשות. אב המשפחה,  דב נחמיה הלוי, היה יהודי חרדי.

סיפורה של  הדמות במהלך המלחמה- סבא רבא שלי , שמעון מפה , היה בגטו ורשה ואף השתתף במרד בו. הוא הכיר, אישית, את מרדכי אנילביץ', מפקד המרד בגטו וורשה. שמעון לקח חלק במרד בכך שהיה זה שפתח את שער החצר בביתו ובכך מסר את האות לחולייה הראשונה של המורדים להתקיף את השומרים הגרמנים, ששמרו בפתח החומה ברחוב גיינשה פינת רחוב זמנהוף.

בלילות פחדו הגרמנים להיכנס לחצר, שם בישל שמעון  בחצר עבור הלוחמים היהודיים כשסביב וורשה עולה בלהבות. הוא היה בזמנו נער ועזר כפי יכולתו למורדים הבוגרים.

מרד גטו ורשה: המרד היהודי החל ב-19 באפריל שנת 1943 ונמשך עד ה-16 במאי. היה זה המרד המפורסם והחשוב ביותר בתולדות השואה. במהלכו התנגדו הכוחות היהודים בתוך הגטו למשטר הנאצי, הוציאו להורג מספר משתפי פעולה יהודים (גם חברי יודנראט ששיתפו פעולה הוצאו להורג) והקימו כלא מאולתר ל"פושעים" אחרים. במהלך המרד הנשים והילדים שלא נלחמו התחבאו בבונקרים מאולתרים . לאחר קרבות קשים הצליחו הכוחות המורדים להניף את דגל המחתרת היהודית על כיכר מוראנובסקי.

המרד כשל . עם סיום דיכויו של המרד נלקח  שמעון מתוך הבונקר בו שהה ונשלח למחנה הריכוז מיידנק, שם היה אסיר עד ה-11 במאי 1943. במחנה מיידנק הוא היה בין אלה שאולצו לחפור את בורות הקבורה. בהמשך "ביקשו" מתנדבים לבניית קרמטוריום חדש ובכך ניצל, כיוון שהועבר למחנה עבודה אחר. כך, למעשה,  ניצל מהשמדת היהודים במיידנק ב-30 באוקטובר 1943. בדיעבד הסתבר כי סיפור הקרמטוריום לא היה אלא שמועה.

ב-17 בינואר 1945 שוחרר ממחנה עבודה בצ'נסטוחובה. חיפש קרובי משפחה בכל פולין אך אף אחד לא ניצל. לפני המלחמה משפחתו המורחבת מנתה  מעל 200 איש, עם נכסים, דירות, בתי מלאכה.

·        סיפור ההישרדות; מועד הפרידה מבני המשפחה-שמעון  היה בגטו ורשה ברחוב זמנהוף 38 משנת 1940 ועד ל-19 באפריל 1943. חי בגטו עם כל משפחתו עוד בטרם פרוץ המלחמה. כל משפחתו נספתה בשנת 1942 בראש השנה.  שמעון הסתנן אל מחוץ לגטו בכדי להביא אוכל למשפחתו, אך כאשר חזר- הם נעלמו ולא נודעו  עקבותיהם. עד כמה שידוע מסיפור זה כל משפחתו נספתה בשואה.

·       במידה והדמות ניצלה- מה ארע לה אחרי המלחמה; לאן היגר; מתי וכיצד : לאחר המלחמה חיפש קרובי משפחה שאולי שרדו, אך לא מצא אף לא שריד אחד. בשנת 1948 ביקש היתר לעלות לארץ אך נדחה לבסוף עלה לארץ רק ב- 22 לינואר שנת 1957 .

מכתב ששלח על אי-הכרתו כניצול שואה[1]:

KRSYWDA!

אפריל 2008

א.ג.נ,

ביולי 2007 קיבלתי מכתב מיד ושם בו מצוין כי דרך עיריית חולון הובא לידיעתם שאני ניצול שואה. מפתיע בעיניי שלאחר 50 שנים שאני פונה ומבקש הכרה כניצול שואה דרך הרשויות המקומיות ומסורב באופן שיטתי, לפתע הוכר בי ומבלי ליידע אותי.

לפני שנים רבות פניתי לעיריית חולון יחד עם אשתי ז"ל (אף היא ניצולת שואה מאושוויץ עם מספר על היד) במטרה לקבל את ההטבות המגיעות לי עפ"י חוק. סורבתי בטענה שאנו מתחזים וזאת למרות שהיו בידיי האישורים הנדרשים. אני זועם על העוול שנעשה לנו לאורך שנים בסירוב לאפשר הנחות המגיעות לנו ובמיוחד מרגיש פגוע ומושפל שאני צריך אחרי כל מה שעברנו "להתחנן" ולהוכיח את צדקתי.

ברצוני לגולל כעת את קורותיי ע"מ שניתן יהיה לקבוע בוודאות ובאופן סופי וחד-משמעי את היותי ניצול שואה.

אני יליד וורשה משנת 1924 וחייתי בעיר על לפרוץ המלחמה. הייתי בגטו ורשה ברחוב זמנהוף 38 משנת 1940 ועד ל-19 באפריל 1943. חייתי בגטו עם כל משפחתי עוד בטרם פרוץ המלחמה. כל משפחתי נספתה בשנת 1942 בראש השנה – הגירוש הגדול מוורשה (אז היו ביער ½ מליון יהודים – מהם כ-350 אלף תושבי וורשה והיתר - תושבים נוספים מעיירות מהסביבה). לצערי, אחרי הגירוש נלקחה כל משפחתי ואני ניצלתי ונשארתי בגטו קטן של כ-30,000 יהודים מאז ועד 19 באפריל 1943 – מרד גטו וורשה.

במרד הייתי זה שפתח את השער של החצר שלנו ומסרתי את האות לחולייה הראשונה להתקיף את השומרים הגרמנים ששמרו בפתח החומה בגיינשה פינת זמנהוף. שבלילות, הגרמנים פחדו להיכנס לחצר, ואני בישלתי בחצר עבור הלוחמים היהודיים כשמסביב וורשה שרופה. הייתי בזמנו נער ועזרתי כפי יכולתי למורדים הבוגרים.

בנובמבר 1947 נפטרה מאשה פוטרמילק שגרה ביד-אליהו בתל-אביב. זו הייתה אחת הלוחמות המאורגנות בגטו, שהייתה בחוליה להתקפה על המשמר הגרמני בפרוץ המרד. היא זכרה אותי שהייתי זה שפתחתי את השער לחולייה.

ב-11 במאי 1943 הוּצאתי מהבונקר למחנה מיידנק. הייתי בין אלה שחפרו שם את בורות הקבורה, אך בגלל שנעתרתי "להתנדב" לניסוי של קרמטוריום חדש ניצלתי כיוון שהועברתי למחנה עבודה אחר. כל למעשה ניצלתי מהשמדת כלל היהודים במיידנק ב-30 באוקטובר 1943. בדיעבד הסתבר כי סיפור הקרמטוריום לא היה אלא שמועה.

ב-17 בינואר 1945 שוחררתי ממחנה עבודה צ'אונסטוחובה. חיפשתי קרובי משפחה בכל פולין אך אף אחד לא ניצל. לפני המלחמה משפחתי המורחבת מנתה  מעל 200 איש, עם נכסים, דירות, בתי מלאכה ובעיקר – אנשים.

עד ליום זה ניתן לוודא את דבריי לגבי מהלך חיי בתקופת המרד בגטו וגם במחנה מיידנק עם הגב' מירים רוזין, כיום בת 89.

כתובתה:

Miriam Kolonista Rosin

120 Cale P.L, Appt. 7E

Bronx N.Y 10463

בשנת 1948 נרשמתי ל"אגודת פועלי ציון" ודרכם רציתי לעלות לישראל ולקחת חלק במלחמת השחרור. מזכירי האגודה היו מר קוז'וך צבי (שלפני המלחמה היה הנציג היחיד מחבל שלזיה שקיבל את המשלחת הציונית מישראל בראשות זלמן שזר בשנת 1937). איתו היה גם המזכיר השני מר ויינבאום, איש ידוע שעבד בארץ בעיתון "הבוקר".

הייתי מוכן לעבור באופן מחתרתי דרך העיירה קלוצקו ב-ניידה-שלייזן, אך קיבלתי הודעה שבינתיים לא ניתן לגייס אותי כי אני כבר נשוי ואב לילדה. בשל כך, נשארתי בפולין עד שנת 1957 בניגוד לרצוני.

עליתי לישראל ב-22 בינואר 1957. את הקשיים בקליטה מן הסתם אתם כבר שמעתם לא פעם.

ולגבי הפיצויים לניצולי השואה –

בגרמניה הוחלט לפצות את הניצולים שהיו רשומים ב"שטיכטג" – רישום אוכלוסין שקוים בסיוע הצלב האדום. כל מי שהיה רשום במרשם זה יכול היה לדרוש פיצויים אישיים על רקע בריאותי בתנאי שהיה במחנות ריכוז. ברור, שבאותו זמן (1947) כבר היו בגרמניה יהודים רבים מאירופה ובפרט מרוסיה ומקיבוצים כהכנה לעלייה לארץ שלא היו במחנות ריכוז והופיעו אף הם במרשם. עבור קבוצה זו נמנעו הגרמנים מ"לבדוק בציציות" ואף הם זוכו בפיצויים. אני מעריך שהגרמנים בחרו לפעול כך מכיוון שהבינו שגם מי שלא היה במחנות זכאי לפיצויים עקב העובדה שאיבד את כל משפחתו. בהיעדר סיבוכים של ראיות סותרות עבור אותה קבוצה, קיבלו אותם אנשים אישור לפיצויים והם אף זכאים לפיצויים עד יום זה ממש.

לגבי ניצולי מחנות הוחלט שלא לתת להם פיצויים על קרע נכות פיזית (אחרת לא היה הגיוני שישרדו את המחנות) אלא על רקע נכות נפשית של עצבים רופפים. אני זוכר שבשנות ה-60 היינו יושבים למשחקי קלפים וחברים שנדרשו למלא טפסים ולחפש עדים העבירו ביניהם מידע לאיזה רופא כדאי לפנות ע"מ לקבל אישור של נכות נפשית גבוהה יותר.עבור אותם חברים התקבלתי כעד לכל דבר ועניין כאשר נדרשתי, וזאת למרות שאני עצמי לא הוכרתי כניצול.

ובאשר לי - כל הדרכים לקבלת פיצויים היו סגורות בפניי כי לא הייתי בגרמניה בינואר 1947 בעת ביצוע מרשם האוכלוסין, וכן כי עליתי לישראל אחרי 1953 ואני שוב מדגיש – בניגוד לכוונתי ולרצוני.

כתבתי מסמכים למוסדות גרמניה (כולל לקנצלר) ותגובתם הייתה "נא לפנות לנציגות ממשלת ישראל הממוקמת במגדל שלום מאיר".

פניתי מספר פעמים ונעניתי בתשובה שלילית לעצם קבלת הטפסים בגלל הסדר 53' בין בן-גוריון והקנצלר אדנהוור.

לא עזרו גם המסמכים והתעודות הרצ"ב שהצגתי ומאשרות את:

v    היותי והיות אשתי ז"ל ניצולי מחנות ריכוז מיידנק ואושוויץ בהתאמה (נספח 1)

v    אישור היות אשתי ז"ל ניצולת אושוויץ (מונפק מטעם הצלב האדום) בציון המספר המוטבע על ידה (נספח 2)

v    הזמנה ליד-ושם לניצולי אושוויץ ע"ש אשתי ז"ל לטקס חנוכת אנדרטה לזכר 4 גיבורות אושוויץ – כי הייתה באושוויץ ועבדה בבירקנאו ב-UNION יחד עם 4 הגיבורות ושלא בידיעתה סייעה למחתרת המרד במחנה. (נספח 3)

v    אישור על כך שמשפחת דודתה של אשתי ז"ל מגרמניה נספתה (נספח 4) וכן אישור על משפחתה מבלגיה שנספתה (נספח 5)

v     

כל אלו הוכחות להיות אשתי ואני ניצולי שואה, לא רק מפולין אלא גם ממקומות נוספים בעולם בהקשר משפחתי. למשפחות היה גם רכוש בעבורו קיבלה מדינת ישראל פיצויים.

בנוסף, אני מצרף את הפרטים הבאים:

v    צילום לוח זיכרון שהקמתי בבית קברות וורשה על-יד קבר האחים בגבעה, שם הקדשתי חלקה לזכר משפחתי מדרגה ראשונה שנספתה (נספח 6)

v    צילום תוספת זיכרון על מצבת קברה של אמה של אשתי ז"ל  שנפטרה טרם פרוץ המלחמה, לזכר אביה ואחיה שנספו (נספח 7)

v    צילום שלי ושל אשתי ז"ל בסמוך לאנדרטה לזכר המרד בגטו ורשה (נספח 8). בתום המלחמה הייתי עד כתושב חוזר בוורשה להקמת היסודות של האנדרטה. רצה הגורל, שהקמתה החלה בדיוק מעל לחפירות הבונקר בזמנהוף 36-38 ממנו הוּצאתי למיידנק. אף מקרי עוד יותר שמיקום הקצה השמאלי העליון של האנדרטה היכן שהייתה ממוקמת דירת משפחתי (זמנהוף 38 דירה 61). ניתן לאמת זאת מול הדגם של הגטו בקיבוץ לוחמי הגטאות.

במהלך הזמן, יכולתי ללמוד שמי שעלו עד 53' כבר מתחילים לקבל פיצויים למרות שלא כולם היו במחנות ריכוז, ובכ"ז גם לא נעשתה פה בארץ בדיקה מדוקדקת לפרטי פרטים ונעשתה העלמת עין (מוצדקת, לטעמי) ע"מ לאפשר גם לאוכלוסייה זו לקבל פיצויים, שלעניות דעתי הם זכאים להם באופן מוחלט, כי גם להם רצחו משפחות ושדדו רכוש. גם אסירי ציון שעלו בשנים מאוחרות יותר זכו לפיצויים כאלה על אף שעלו הרבה אחרי שנת 1935.

נפגעתי מאוד שלא נמצאתי ראוי עד ליום זה להיות משויך ל"מועדון יוקרתי" זה וליהנות מהטבות לא מבוטלות להן אני זכאי ללא ספק!

נכון, אשתי ז"ל ואני התחלנו לקבל פיצויים בשנת 94' דרך וועדת קלמנס וגם זאת לאחר סחבת של חודשים בגלל שהכנסתי החודשית עברה ב-200 שקלים את הדרוש לקבלת הפיצוי. לשם מימוש זכותי וויתרתי על דרגה וקידום בעבודה ע"מ לצמצם הכנסות חודשיות ולקבל את המגיע לי מכוח דמה השפוך של משפחתי.

עד ליום זה אני מצטער שנאלצתי ללכת בדרכים עקלקלות ע"מ לקבל משהו שמגיע לי ללא עוררין ובאופן בלתי מותנה!

באותו זמן, מי שהיו שייכים ל"מועדון הפיצויים היוקרתי" קיבלו כספים באופן בלתי מותנה. נכון, יש אנשים שחיו מביטוח לאומי ופיצויים, אך יש רבים נוספים יוצאי צבא בדרגות בכירות ופקידים בכירים החיים בנוסף על כספי הפיצויים גל על פנסיה שמנה בגובה עשרות אלפי שקלים ללא מגבלת מכסה.

מדוע אם כן, נדרשתי במשך שנים בהיותי משתכר משכורת ממוצעת עוד למזער את הכנסותיי ע"מ לקבל פיצוי זעום ?!

ב-17 בינואר 2008 בשעה 17:00 בתכנית של דן מרגלית רואיין מר אלכס אורלי כיו"ר ועדה בת 5 נציגים העוסקת בנושא הפיצויים לניצולי השואה מול האוצר. אני תוהה אם מר אורלי שייך לאותה קבוצת "המועדון היוקרתי", או לאלו המקבלים רנטה ממשרד האוצר. אם הוא אכן כזה, האם הוא באמת יוכל לייצג אותי ואנשים נוספים כמוני המקבלים כסף ללא הנחות? האם הוא יכול להבין את כאבנו ותחושת הפגיעה והזלזול לא רק בנו אלא גם בדם משפחותינו?

ולסיכום,

כיום עלתה מחדש לסדר היום הציבורי סוגיית כספי הפיצויים לניצולי השואה.

אני שואל, כל עוד יש ניצולים חיים וניצולים אחרים שנפטרים – מדוע לא מפצים ניצולים חיים מתקציבים של ניצולים שכבר אינם איתנו?

מדוע מדינת ישראל מתקיימת על גבם של ניצולים בגיל הפנסיה המתקשים לקיים את עצמם בכבוד?

ומדוע כספי הפיצויים מהם יכלו ליהנות ניצולים, עוברים לידיהם של חברי "המועדון היוקרתי" כאשר כספים אלו אינם ניתנים לירושה ?!

רצ"ב מכתב ששלחתי לביטוח הלאומי המתאר את מצב בריאותי הרופף, שאושר ע"י המוסד לאחרונה ובקושי רב.

אציין שיש לי 2 נינים – דור בן 10 ורון בן 6. אני מייחל ליום בו ילדים אלה ישכילו לקדם מנהל תקין ותיקון עוול בהתנהלות המוסדות של מדינת ישראל זה אני עדיין חי.

בקשתי ליד ושם:

לדאוג לי. אני בטוח שזכותי לדרוש זאת. תרמתי לכם מספיק "חומר גלם" בקורבנות דם וכסף מידי הנאצים. על בסיס חומר גלם זה בנוי מוסד יד-ושם.

אני משרה לעצמי לצטט את מר אלי ויזל באומרו –

                "כל מי שמקשיב לעד – הופך בעצמו לעד"    והמבין יבין...

תמריץ לכתיבת מסמך זה היה תשדיר ברדיו בו צוין שעדיפות לאנשים כמוני לקבלת פיצויים תינתן למי שאין ידו משגת לממן לעצמו משקפי קריאה או תותבות לשיניים. אמירה זו החזריה אותי למחנה מיידנק ולמשקפיים של סבי שהושלכו בערימה במחנה. הייתכן שמתוך ערימה זו יוחזרו אליי המשקפיים ?! הסיוט הזה רודף אותי כיום בסיוטי הלילה.

לשם מחקר עתידי, אבקש לתרגם פניה זו לאנגלית ולהפיץ למרכזי יד ושם בעולם, למעט המרכז בגרמניה אליו אני עוד מתבייש לשלוח את הכתוב במכתב זה במלואו.

בכאב גדול,

מפה שמעון

יליד 23.5.1924, פולין, וורשה, זמנהוף 38

כיום תושב ישראל, חולון, קרואזה 64

טלפון בבית – 03-5041245

טלפון נייד – 052-3292895

טלפונים ליצירת קשר עם בני משפחה מדרגה ראשונה ושנייה:

עותקים:

יו"ר יד ושם העולמי – פרופ' שבח וייס

שופטת ביהמ"ש העליון בדימוס – הגב' דליה דורנר

יו"ר יד-ושם – מר אבנר שלו

ארגון "יש" – מר אלכס אורלי

בונקר הפיקוד של לוחמי המרד בגטו וורשה

התמונה צולמה ע"י אמא שלי, נכדתו של שמעון מפה, בעת טיול שורשים בפולין.

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. ממוקמת בדיוק מעל הבונקר ממנו נלקח סבא-רבא שמעון. הפינה השמאלית העליוני ממוקמת במקום בו הייתה דירת המגורים של המשפחה