דף לכבוד / לזכר

אני מנציחה את שני אחיה של סבתי מצד אמא, אלמה (זיזי) רוזנשטיין:

בוריס קונפורטי (1915-1985)

ניסים (סימו) קונפורטי (1.8.1918-1991)

באמצעות עדותה של אחותם, נלי לנל.

בוריס וסימו היו יתומים מאב. אביהם נהרג בלחימה במלחמת העולם הראשונה. בוריס, סימו ובוקה, אמם, נשארו לגור עם ההורים של האב שנהרג עם סבם וסבתם. הסב אמר לבוקה האלמנה, כי מבחינתו היא משוחררת וחופשייה להתחתן מחדש, או לעבור דירה, אבל הבנים שלה, בוריס וסימו, נשארים אצלו. הוא אמר לה, שכשהיא תלד ילד ראשון מבעלה החדש, הוא ייתן לה את אחד מהם, אבל השני יישאר אצלו, במקום בנו שנהרג. בוקה אכן עזבה, ובניה נשארו בבית סבם. בניגוד לתוכנית המקורית, לא הצליח הסב לטפל בבנים בעצמו ושלח אותם לפנימייה בצרפת, כשהיו בני חמש ושלוש.

אחרי שהסבא של סימו ובוריס נתן את סימו בחזרה לאמא שלי, הוא גדל אתנו בבית בסופיה. סימו היה האח שהכרנו. הוא היה מאוד סגור ועדין. הוא היה האח הקרוב אלי.

לפני המלחמה התחתן סימו עם אישה ושמה אינגה, יהודייה ממשפחה עשירה. במלחמת העולם השנייה, משפחתה של אינגה לקחה אותה לשוויץ וסימו נשלח למחנה עבודה ביוגוסלביה. ביוגוסלביה לא היו רופאים, כי הנאצים הרגו את כל האנשים המשכילים. ליד הגבול היו צריכים רופא ולכן שלחו לשם את סימו, שנשאר שם עד לסוף המלחמה. כשנשלח למחנה העבודה, הוא עבד בבטון, ולא כרופא, וגם לא סיפר לאחראים שהיה רופא. במחנה העבודה בו היה התפשטה מחלת מלריה והיו צריכים רופא כי הנאצים לא שלחו לשם אף רופא. כשהאחראי על המחנה הרגיש אחריות לאנשיו, וחיפש רופא, אנשים אמרו לו שיש להם כבר רופא- סימו. האחראי לא הבין מדוע הוא עובד בבטון, אם הוא רופא. זה היה מפני שסימו לא רצה לקחת אחריות על חייהם של האנשים.

לבסוף הוא הסכים לעבוד כרופא, אבל הציב לאחראי תנאי: "אם אני אעבוד עבורכם כרופא, אני הוא זה שאחליט את מי לשחרר מהמחנה" וכך היה. הוא שחרר מהמחנה את האנשים החולים. היו שם גם אנשים בריאים שניסו לשחד אותו כדי להשתחרר מהמחנה, אבל הוא היה אדם ישר וסרב. הוא היה אומר להם "אם אני אתן לכם לצאת בתמורה לשוחד, את האנשים החולים באמת אני לא אוכל להוציא".

אחרי המלחמה נשאר סימו ביוגוסלביה. הנאצים הרגו את כל האנשים המשכילים, לכן הוא ידע שיהיה מחסור ברופאים ונשאר לעבוד שם כאורטופד. באותה תקופה אינגה והוא החליטו להיפרד כי בתקופת המלחמה עברו חוויות מסוגים שונים והתרחקו מאוד האחד מהשני. לא היה להם עוד מכנה משותף ולכן נפרדו.

סימו החל לעבוד באחד מבתי החולים ביוגוסלביה, התפרסם והצליח. כשעבד בבית החולים התאהב באחת האחיות, זוריצה, שהייתה יוגוסלבית. הם נישאו ונולד להם בן, סשה. למרות הצלחתו, כשהיו מקדמים את הרופאים הוא תמיד נשאר בעיני המנהלים יהודי, ומעולם לא קיבל העלאה או קידום. בסוף הוא החליט שלא נשארה לו ברירה ועלה לארץ ישראל עם משפחתו. לאחר תקופה קצרה בארץ, זוריצה, שלא הייתה יהודייה, הרגישה שלא טוב לה וחזרה ליוגוסלביה עם סשה בנם. סימו נשאר בישראל והחל לעבוד בבית החולים "תל השומר". הוא עבד שם תקופה ממושכת ולבסוף עזב ופתח מרפאה פרטית.

בוריס סימו היו רופאים אורטופדים מאוד מצליחים. אני זוכרת שכשהיו להם מקרים קשים, היו מתקשרים כדי להתייעץ האחד עם השני, אבל מעולם לא פתחו יחד מרפאה. בוריס לא רצה. הוא רצה להוכיח שהוא מוצלח כמו אחיו ויכול להצליח בזכות עצמו.

לאורך השנים, שם המשפחה של סימו ובוריס היה קונפורטי ושם המשפחה שלי ושל אחותי, זיזי, היה דואנייס.

בסביבות גיל 10 שאלנו אחותי ואני את אמא שלנו, איך זה ששם המשפחה של האחים שלנו קונפורטי ושלנו דואנייס? והיא אמרה "לא רציתי לספר לכן עד שתשאלו, ועכשיו כששאלתן- אספר. להם היה אבא אחר, שנהרג במלחמה, ולכן היה אבא אחר והוא האבא שגידל את כולכם כל השנים".

אחותי ואני לא ידענו על כך עד לאותו יום, ובוריס וסימו שמרו זאת  בסוד. יש דברים שלא מספרים לילדים."