אני מנציחה את שני אחיה של סבתי מצד אמא,
אלמה (זיזי) רוזנשטיין:
בוריס קונפורטי (1915-1985)
ניסים (סימו) קונפורטי (1.8.1918-1991)
באמצעות עדותה של אחותם, נלי לנל.
בוריס וסימו היו יתומים מאב. אביהם נהרג
בלחימה במלחמת העולם הראשונה. בוריס, סימו ובוקה, אמם, נשארו לגור עם ההורים של
האב שנהרג עם סבם וסבתם. הסב אמר לבוקה האלמנה, כי מבחינתו היא משוחררת וחופשייה
להתחתן מחדש, או לעבור דירה, אבל הבנים שלה, בוריס וסימו, נשארים אצלו. הוא אמר לה,
שכשהיא תלד ילד ראשון מבעלה החדש, הוא ייתן לה את אחד מהם, אבל השני יישאר אצלו,
במקום בנו שנהרג. בוקה אכן עזבה, ובניה נשארו בבית סבם. בניגוד לתוכנית המקורית,
לא הצליח הסב לטפל בבנים בעצמו ושלח אותם לפנימייה בצרפת, כשהיו בני חמש ושלוש.
"כשבוקה, אמי, התחתנה מחדש, בעלה,
יוסף, אמר לה שהוא לוקח אחריות עליה ועל הילדים והוא יחזיר לה אותם. הסבא לא הרשה
לילדים לראות את אמם חוץ מתקופת החגים, שבה הוא נתן להם רשות לעבור, להגיד שלום,
וללכת. בשנת החתונה של בוקה ויוסף נולדתי אני (נלי), והסבא הסכים שסימו יחזור לגור
איתנו, כי היה הבן הצעיר. סימו עבר לגור אתנו בבית, ובוריס נשלח בחזרה לפנימייה.
דודה שלי, לואיז, אחותה של אמי, הלכה פעמים רבות לסבא וביקשה ממנו גם את בוריס,
אבל הוא סרב. לכן בוריס תמיד חשב שלא רצו אותו, שהוא הילד שזרקו מהבית, וההרגשה
הזו נשארה עד סוף החיים. הוא לא הבין שהעניין הוא, לא שלא רוצים אותו, אלא שלא
נותנים אותו. עד שנפטר נהג לומר "אני הילד שלא רצו" ובגלל זה, הוא תמיד
רצה להוכיח לאנשים כי הוא יודע להילחם, והוא אכן ידע זאת. הוא היה חכם מאוד ותמיד
היה הראשון בכל דבר לעסוק בו. הוא תמיד רצה להוכיח לעולם שהוא שווה.
בוריס היה רופא בתקופת מלחמת העולם
השנייה. כשלקחו את כל היהודים מהעיר בה חי, סופיה, לקחו גם אותו. במחנה העבודה
אליו נשלח פגש את לילי והתאהב בה. היא הייתה בולגריה ולמדה רפואה. הוא רצה להתחתן
איתה אבל ההורים שלה התנגדו. התנגדותם לא הפריעה לה והיא רצתה רק אותו, הוא באמת
היה "הסידור" הכי טוב שהיא יכלה להשיג- תמיד נתן לה מתנות והשיג לה
דברים שהיה קשה להשיג. הם התחתנו ובשנת 1950, נולדה להם בת, נלי.
באזור מחנה העבודה בו הוא שהה לא היו
רופאים. המחנה אליו נשלח היה תחת ההשגחה של אחד מהמקורבים למלך בולגריה, שנזקק
לרופא בשביל אשתו. כשהאנשים באזור היו צריכים רופאים הם היו שולחים את החולים אל
היהודים, כי ידעו שיש הרבה רופאים ביניהם. אותו מקורב למלך שמע על בוריס ושלח אליו
רכב, דבר שנחשב יוקרתי ונדיר באותה תקופה, שיבוא לאסוף אותו כדי שיטפל באשתו. לאחר
ההיכרות, היא חיבבה את בוריס והוא הפך לרופא האישי שלה. בזכות הקשר איתה, היה לו
אישור לעבור בחופשיות ממקום למקום למרות שהיה יהודי. באותה תקופה היהודים היו
מחויבים להסתובב עם טלאי צהוב שהיינו מחויבים לתפור לכל הבגדים שלנו. אחרי המלחמה
שלחה לו אותה האישה גם פסנתר, שטיחים ומתנות יקרות. הוא ידע לנצל את הקשר איתה.
בגלל שהיה לו מעבר חופשי, הוא נהג לנסוע
לדודה שלי, לואיז, בעיר לום, וכשהיא הייתה שואלת אותו "איך אתה תמיד נוסע
בחופשיות כזאת?" הוא היה עונה לה "לי הטלאי הזה לא מפריע. מי ששם לי
טלאי כזה, שיתבייש בעצמו שהוא לא אני". כך נהג עד סוף המלחמה.
כששחררו את המחנות בעיר וידין ושחררו את
היהודים, עברו לילי ובוריס ליוגוסלביה, מקום הולדתה של לילי. היוגוסלבים לחמו
בגרמנים והצליחו לעשות מהפכה קומוניסטית ביוגוסלביה. אחרי שזה קרה הרגיש בוריס כי הוא
יכול לחזור לבולגריה. הוא ולילי חזרו לשם. בבולגריה שלטו באותו זמן הקומוניסטים. בוריס
תמיד היה נגד. כשהיו פשיסטים- היה נגדם; כשבאו הקומוניסטים- היה נגדם. הוא תמיד
בעט ובעט עד סוף החיים. ואמר "אני לא צריך עזרה. אני יודע להסתדר בעצמי"
והוא באמת ידע.
כשחזר לבולגריה המשיך את ההתמחות שלו
באורטופדיה אצל הפרופסור שאצלו עבד. הוא היה למאוד מצליח ומפורסם בזכות ספר שכתב
אודות ניתוחים אורטופדיים חדשניים, שלא היו מקובלים עדיין בבולגריה.
בתחילת שנות ה-50 נוצר צורך ברופאים
מומחים למחלות פנימיות שיישלחו לסין, ובולגריה שלחה כמה מרופאיה, ביניהם לילי.
בזמן שהייתה בסין התאהבה ברופא מהמשלחת שלה. כשהיא חזרה לבוריס בבולגריה היא אמרה
לו שהיא לא יכולה לחיות איתו עוד, ורוצה להיפרד. היא לקחה את הבת שלהם ועזבה אותו.
למרות זאת, בוריס המשיך עד סוף חייו לאהוב
אותה ולהתגעגע אליה.
בוריס היה חבר בארגון "בני ברית", שהיה ארגון רפואה עולמי. הם הציעו לו לעבור לעבוד בבית חולים בארה"ב, אך הוא סרב. לאחר כמה שנים החליט שהוא רוצה לעזוב את בולגריה ולעלות לארץ. הוא עלה לארץ ופתח את המרפאה הראשונה לאורטופדיה בבית החולים "מאיר" בכפר סבא. באותה תקופה הוא פגש את גולדה, שלימים תהיה אשתו השנייה.
בוריס סימו היו רופאים אורטופדים מאוד
מצליחים. אני זוכרת שכשהיו להם מקרים קשים, היו מתקשרים כדי להתייעץ האחד עם השני,
אבל מעולם לא פתחו יחד מרפאה. בוריס לא רצה. הוא רצה להוכיח שהוא מוצלח כמו אחיו
ויכול להצליח בזכות עצמו.
לאורך השנים, שם המשפחה של סימו ובוריס
היה קונפורטי ושם המשפחה שלי ושל אחותי, זיזי, היה דואנייס.
בסביבות גיל 10 שאלנו אחותי ואני את אמא
שלנו, איך זה ששם המשפחה של האחים שלנו קונפורטי ושלנו דואנייס? והיא אמרה
"לא רציתי לספר לכן עד שתשאלו, ועכשיו כששאלתן- אספר. להם היה אבא אחר, שנהרג
במלחמה, ולכן היה אבא אחר והוא האבא שגידל את כולכם כל השנים".
אחותי ואני לא ידענו על כך עד לאותו יום, ובוריס וסימו שמרו זאת בסוד. יש דברים שלא מספרים לילדים."
