בחרתי
להנציח את זיכרם של סבא וסבתא רבא שלי (מצד אבא).
סבתא רבתא
אסתר מלכה קסטנבאום (KESTENBAUM)לבית
היימן, בתם של שמחה וינטה, נולדה ב-י' בניסן שנת 1876 בעיר זברז' (ZBARAZ) פולין. עבדה כעקרת בית וגידלה את שלושת ילדיהם :
דוד (סבי מצד אבי), חנה וקלרה.
סבא רבא
זלמן קסטנבאום נולד בשנת 1871 בפולין ועסק במסחר. השניים התגוררו בעיר
פודבולוטשיסק שבפולין.
סבי,
דוד, שנולד באוגוסט 1911, היה האח הצעיר ביותר במשפחה, כאשר אחותו הבכורה הייתה
מבוגרת ממנו בכמעט עשרים שנה.
הוא סיים
לימודי תואר שני ברוקחות בפראג, ולמרות העתיד המקצועי שיכול היה לקדם בפולין, ובשל
אהבתו העזה לארץ ישראל, בחר באמצע שנות השלושים לעלות ארצה ולעבוד כחלוץ בבניין
הארץ. למרות השכלתו האקדמית הוא עבד במשך מספר שנים כפועל בניין בארץ ישראל.
בעת עלייתו
לארץ הותיר אחריו את הוריו, אשר בחרו להישאר בפולין, ואילו אחיותיו נישאו ועברו
להתגורר באוסטריה.
מהמידע
המועט שיש בידינו עולה כי בשנת 1943 נלקחה סבתא רבתא אסתר למחנה ההשמדה בלז'ץ ובאותה שנה נרצחה בנסיבות שאינן ידועות.
סבא רבא
זלמן נפטר מספר חודשים לאחר מותה של סבתי ממחלה או משברון לב. גם במקרה זה נסיבות
פטירתו אינן ידועות בבהירות.
המידע
המועט שישנו בידינו מבוסס על מכתבים בין סבי דוד ז"ל לבין הוריו, כאשר בשלב
מוקדם יחסית של שנת 1943 נותק הקשר, ורק לאחר המלחמה ואיסוף עדויות מפי מכרים
שנותרו בפולין התבררו הפרטים שלעיל.
מותם
הותיר טראומה עמוקה בנפשו של סבי, אשר לא הסכים עד יום מותו לרכוש מוצרים מתוצרת
גרמניה, ואף לא הסכים לפנות ולזכות בכספי פיצויים מגרמניה להם היה זכאי, שכן כל
רכושה הרב של משפחת סבי נבזז בידי הנאצים.
מחנה
השמדה בלז’ץ
בלז'ץ הייתה
עיירה קטנה בדרום מזרח מחוז לובלין בפולין, לצד מסילת הברזל לובלין-לבוב. בתחילת
1940 הקימו הגרמנים בבלז’ץ מחנה עבודה ליהודים, שהועסקו בבניית ביצורים ותעלות נגד
טנקים על קו הגבול שבפולין הכבושה, שחולקה בין ברית המועצות לגרמניה. בסוף 1940
נסגר המחנה.
ב-1 בנובמבר
1941 החלה בניית מחנה ההשמדה בלז'ץ במסגרת 'מבצע רינהרד'. המחנה הוקם כחצי קילומטר
מתחנת הרכבת של בלז’ץ, ליד שלוחה צדדית של מסילת הברזל. בשטח המחנה נכללו גם
התעלות נגד הטנקים, שייעודן הוסב להיות קברי המונים ליהודים שיירצחו במקום.
בבניית המחנה הועסקו כפריים פולנים ועובדי כפייה
יהודים ולא יהודים. המחנה הושלם בתחילת מרץ 1942.
החל מ-17
במרץ ועד 8 בדצמבר 1942 פעלה מכונת ההשמדה במחנה, למעט הפסקה בין אמצע מאי לתחילת יוני 1942.
קורבנות
המחנה הראשונים היו קרוב ל-30,000 יהודים בני קהילת לובלין,
15,000 בני קהילת לבוב ועוד רבבות יהודים מגטאות במחוזות אלו. בחודש
מרץ נשלחו למחנה כמה מאות יהודים מגרמניה במשלוח ישיר.
בחודש
יוני החלו להגיע משלוחים מגליציה המערבית, מגטאות טרנוב וקרקוב ומהגטאות בסביבתם. מכונת
ההשמדה פעלה לפי טכניקה קבועה: רכבת בת 60-40 קרונות משא, עם 100-130 יהודים
בקרון, היתה מגיעה לתחנת הרכבת. הנסיעה לבלז’ץ ארכה שעות, ולפעמים ימים אחדים,
בתנאים מחרידים של דחיסות ובלי מים, והצרכים נעשו בתוך הקרונות. רבים מבין
המגורשים מתו בדרך (על פי הערכות, קרוב לרבע מכלל היהודים שנשלחו לבלז'ץ לא היו בין
החיים כאשר הגיעו למחנה). בתחנת בלז’ץ הייתה הרכבת עוצרת ורק 20 קרונות, שהופרדו
ממנה, ובהם 2,500-2,000 יהודים, הוכנסו על ידי קטר לתוך המחנה. שאר הקרונות על נוסעיהם
נשארו בתחנה. תאי הגז הוסווּ כמקלחות של המחנה, על מנת להטעות את קורבנות המחנה.
אלה הורדו מהרכבות ואולצו לרוץ ישירות אל עבר תאי הגזים, על מנת שלא תהיה להם שהות
להבין היכן הם נמצאים, או להתנגד. תחילה ארך התהליך, מרגע כניסת הרכבת למחנה ועד
להוצאת הגוויות של כול הקורבנות, 4-3 שעות. אחר כך 'שוכלל' התהליך וארך שעה עד שעה
וחצי בלבד. באותו הזמן נוקו 20 הקרונות, הוצאו מן המחנה ובמקומם הוכנסו 20 קרונות
אחרים. שיטת ההשמדה היתה מבוססת על סודיות והונאה: על הקורבנות היה להאמין, מרגע
שהועמסו על הרכבת ועד היותם סגורים בתאי הגזים, כי הם נמצאים בדרך למחנות עבודה.
קומץ
יהודים הושאר בחיים על מנת לבצע חלק מהעבודות הכרוכות בהשמדה – פינוי תאי הגזים,
קבורת הגופות ומיון בגדי הקורבנות. העובדים היהודים – ה"זונדרקומנדו – נרצחו גם הם אחת לתקופה, והוחלפו בעובדים מטרנספורטים חדשים.
בשבוע
השני של יולי 1942 חודשו המשלוחים ונמשכו ברציפות עד לתחילת דצמבר באותה שנה.
בחודשים יולי-אוקטובר הובאו למחנה כ-130,000 יהודים ממחוז קרקוב, כ-225,000 יהודים
מגליציה המזרחית (איזור לבוב), ועוד רכבות הגיעו למחנה, ובהן יהודים מהנפות
הדרומיות של מחוז לובלין וכן ממחוז רדום. בבלז’ץ נרצחו גם יהודים מגרמניה,
מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה שלפני כן גורשו לגטאות של פולין ומשם שולחו לבלז’ץ. תוכנית
הגרמנים להביא לבלז’ץ כ-200,000 יהודים מרומניה לא יצאה לפועל, כיוון שממשלת
רומניה סירבה להסגירם.
אומדן מספר הקורבנות בבלז'ץ היה לאורך כל השנים
הקשה ביותר בשל מיעוט הידיעות על המחנה. אנשים יחידים הצליחו לברוח מבלז’ץ, ורק
אחד מהם, רודולף רדר, ששהה במחנה ארבעה חודשים ובסוף נובמבר 1942 ברח משם, נשאר
בחיים אחרי המלחמה ומסר עדות מקיפה, בצורת ספרון, על הנעשה במחנה. לפיכך, הידיעות
על מחנה זה הן מועטות ביחס למחנות אחרים.
מחנה
בלזץ היה מאויש בכ-30 אנשי אס אס בלבד, שלהם סייעו כ-100 אסירי מלחמה אוקראינים .
בדצמבר
1942 פסקו המשלוחים ופעולת ההשמדה בבלז’ץ. עד אז כבר נרצחו רובם המכריע של יהודי
הגנרלגוברנמן. מפקדי 'מבצע רינהרד' החליטו לחסל את המחנה. מחנות ההשמדה סוביבור
וטרבלינקה, שהוקמו אחרי בלז’ץ, המשיכו לפעול, וכן פעל אז מחנה ההשמדה
אושויץ-בירקנאו.
