הסיפור נכתב מפיו של סבא שלי, יליד 1927 / בן 88, אשר כתב גם את כל הקורות אותו לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה בספר "15 ממאה שרדו".

לפני המלחמה

נולדתי בכפר קטן שנקרא הילצ'ה, היום באוקראינה, ובתקופה ההיא- ברומניה, במחוז בוקובינה.

גדלתי בעיירה בנילה שעל נהר הסרט. בעיירה גרו, בעיקר, יהודים - כמאתיים משפחות יהודיות, כאלף יהודים, ועוד כמה משפחות פולניות, משפחה רומנית, ומשפחה ארמנית. בסמוך לבנילה היתה עיירה גרמנית, אוגוסטנדורף. כל התושבים היהודים בעיירה דיברו גרמנית, והיו גאים בהשתייכותם לתרבות הגרמנית. יחד עם הכפרים האוקראינים והרוטנים הסובבים את בנילה ואוגוסטנדורף התגוררו באזור כחמשת אלפים תושבים.

העיירה הייתה בנוייה משלושה רחובות בצורת משולש. הרחוב הראשי בעיירה, אורכו כשבעה ק"מ, ממנו התפצל רחוב של התושבים הפחות עשירים של העיירה שנקרא "מצריים גאסה" (סימטת מצריים, "גלות" מצריים בתוך העיירה), ורחוב שלישי קטן המקשר ביניהם. בעיירה היו שלושה בתי כנסת, קולנוע ובית ספר עברי.

משפחתי עסקה ביערנות. היו לנו אלפי דונמים של יערות בהרים ובגבעות המקיפים את בנילה, ואבי עבד ביער בניהול כריתת העצים והובלתם למנסרה בדוברות על פני נהר הסרט. בבעלות המשפחה הייתה גם מנסרה, בית מרזח, בית חרושת למילוי בקבוקי בירה, חנות מכולת עם רשיון ממשלתי לממכר מלח וטבק.  אבא לא רצה לעבוד בעיירה בישיבה בחנות או בבית המרזח. הוא אהב להיות בהרים, רכוב על סוסו, ולנהל את כריתת העצים.

אמא שלי היתה אשה יפה, מטופחת, וקוראת אובסיסיבית של רומנים וחוברות בסגנון "הרומן הרומנטי" בגרמנית. היא אהבה לארח, ותמיד באו אלינו בקיץ בני משפחה וחברים להתארח למספר ימים ב"כפר".  היה לנו בית עץ מרווח, ובית קטן לאורחים בחצר. בחצר הגדולה  היו תרנגולות, ושתי פרות שמחלבן אמא הייתה מכינה חמאה, שמנת, ו"זאואר מילך" (חלב מוחמץ ליוגורט). היה גם גן עם עשרות עצי פרי מהם אמא הייתה מכינה ריבות שהמתיקו לנו את ימי החורף המושלגים, וכארבעים דונם (עשרה הקטאר) של שדות תירס ושיבולת שועל. בביתנו גרה ועבדה העוזרת והמטפלת האוקראינית אודוקיה, אשר הכירה את כל דיני הכשרות והפרדת הכלים, ודאגה שאתפלל את תפילותי בעברית.   

בשנת 1920 הוקם בבנילה בית הספר העברי "תרבות" שבו למדנו בעברית את כל המקצועות. בגיל שלוש וחצי התחלתי ללמוד שם. באחד הימים קיבלתי אלבום של תמונות של חיות. התמונה הראשונה הייתה "דב", כשמי, וכך התחלתי ללמוד לקרוא. כעבור שנה, אחותי התחילה ללמוד בגן הילדים של "בית יעקב", ואנחנו קינאנו בילדות בגן ששיחקו ונהנו, כשאנחנו למדנו. גן הילדים היה גן ילדים דתי. בבית הספר העברי בו למדתי לא הייתה חובה לחבוש כיפה, רק בתפילות ובשיעורי תנ"ך.

בגיל שבע התחלתי ללמוד בבית הספר של המדינה, בו למדו ברומנית, שפה שאותה לא ידעתי כי בבית דיברנו גרמנית. אמא שלי הרגיעה אותי כי המורה, שהייתה דודתי, "טנטה רגינה", תשמור עליי ותדאג לי. בכיתה היו 40 תלמידים. בספסל האחרון ישבו תלמידים אוקראיניים בני 13-14, הם היו אלו שנשארו כיתה כי הגיעו לבית הספר רק כשלושה ימים בחודש. בכיתה היינו 19 ילדים יהודיים, והשאר אוקראינים ברובם. בחודשי החורף, הילדים האוקראינים כמעט ולא הגיעו כיוון שהיה שלג. באביב, הדרכים הוצפו במי השלגים הנמסים והיה קשה מאוד להגיע לבית הספר. ובקיץ, הילדים האוקראיניים עזרו להורים שלהם בעבודות החקלאיות. הילדים הגרמנים הלכו לבית הספר הגרמני באוגוסטנדורף, העיירה הגרמנית הסמוכה. כך היינו אנחנו, הילדים היהודיים, רוב הכיתה הלומדת.

בצהריים, בתום הלימודים בבית הספר הרומני, התחילו הלימודים בבית הספר העברי. הייתה לנו כחצי שעה הפסקה,  מאחר ובית הספר היה רחוק מביתנו, העוזרת שלנו הביאה לי אוכל לביתה של דודה מלכה אצלה אכלתי ארוחת צהריים מקסימה, שתיתי כוס תה עם קוביית סוכר. שתיתי את התה רק בשביל טעמה המתוק של קוביית הסוכר.

כך עברו ארבע שנים, בהן למדתי בבית הספר היסודי. השנה החמישית, בהיותי בן 11, הייתה השנה הראשונה ללימודים בגימנסיה, בעיר הנפה סטרוז'ניץ. שם גרתי, בתמורת תשלום, אצל בת דודה של אמא שלי, שהיה לה בן בגילי – אגו ריבר. לבית הספר הייתה תלבושת אחידה עם מדים ומשטר מאוד חמור וקפדני. היינו חמישה יהודים בכיתה, ואני הייתי היחידי מבנילה משום ששכר הלימוד היה יקר מאד, ורוב היהודים לא יכלו להרשות זאת לעצמם. הייתה לי מורה פרטית שלוש פעמים בשבוע, שהשגיחה ודאגה שאכין את שיעורי הבית שלי. היא הייתה בת דודה של אבא שלי, שרה.

היינו רק חמישה יהודים בכיתה מתוך ארבעים תלמידים. הרגשתי שאני שונה מתלמידים אחרים - לא יהודים. בשעת מריבה בין תלמידים, המקומיים צעקו לי - יהודי - לפלסטינה. בית הספר היה כעין שבט אחד של תנועת נוער פשיסטית (לאומית –קיצונית). כאשר תלמידים בחרו בי כראש קבוצה, הודיע מחנך הכיתה, שהיה גם ראש חוליה בתנועה, שיהודי אינו יכול לשמש כראש קבוצה! הוטל עליי תפקיד משני. לאחר אירוע זה הצטרפתי לקן של תנועת "השומר הצעיר". בחרתי ללכת דווקא אליה ולא לבית"ר, לא מפני שהבנתי את ההבדל בין התנועות, אלא מפני שחברים שלי הצטרפו אליה. פתאום הרגשתי בתנועה הציונית הרגשת שוויון בין חבר לחבר, ו"נדלקתי" לרעיון, שכשאגדל - מקומי הוא בארץ ישראל, מדינת יהודים בה לא אהיה עוד זר. בתנועה למדנו על הקיבוץ, הקבוצה, וההבדל ביניהם, מה ההבדלים בין "השומר הצעיר" לתנועות ציוניות אחרות, וגם שיחקנו משחקים, ודנו בנושאים אידיאולוגיים שונים.

תחילת המלחמה

בשנת 1940 נכנסו הרוסים, וכבשו את צפון בוקובינה. עברתי ללמוד בבית הספר הרוסי, שהיה באותו בניין הגימנסיה בו למדתי קודם לכן. הרוסים, לזכותם, הקימו בתי ספר בכל כפר קטן, כדי שהילדים לא יצטרכו ללכת ברגל.

נשארנו בכתה ב-1940 20 תלמידים, מתוכם 19 יהודים, ובן ראש המועצה האוקראיני. הלימודים תחת השלטון הסובייטי היו נעימים מאוד, והאווירה הייתה נעימה, הרבה יותר מאשר כשהיינו תחת שלטון הרומנים. המורים היו כחברים שלנו. אחר הצהריים, אחרי הלימודים, היו חוגים שונים בבית הספר. חיינו שנה תחת השלטון הרוסי.

הגירוש

כאשר הרומנים נכנסו, בא אלינו הביתה הפקיד הבכיר של אבי, פטר בילאן, והתריע שהאוקראינים מתכוונים להוציא אותנו מהבית, לתת לאוכלוסיית האזור לבזוז אותנו, ולאחר מכן להחזיר אותנו. הוא אמר לנו "תנו לי את החפצים החשובים והיקרים, ואני אשמור עליהם בעבורכם". הוא העמיס שתי עגלות, באמצע הלילה, והעבירן לביתו.

כאשר היינו מרוכזים בשדה עבר ולרציו, עובד אוקראיני של אבא שלי, ואמר ״פטר בילאן מחפש אתכם כדי לרצוח אתכם״. הוא הציע שנבוא אליו הביתה, לא כולם ביחד, אלא בקבוצות של שניים-שלושה. הוא הכניס אותנו, כחמישה עשר עד עשרים איש מבני משפחתי, למתבן, אליו עלינו בסולם.

לאחר שלושה - ארבעה ימים ולרציו סיפר לנו שפטר בילאן ממשיך לחפש את אבא שלי, ושהוא מסתובב בכל העיירה, רכוב על סוס, עם אלה מרביץ ומכה באנשים. הוא גם שלח שליחים עם רובים לחפש אותנו אצל ולרציו, וולרציו אמר לנו שעלינו לצאת להסתתר ביער.

בדרך ליער, פגשה אמא שלי כובסת שעבדה אצלנו שנים. לאמא היה מעיל פרווה יקר וארוך, והיא פשטה אותו ומסרה לכובסת אותו יחד עם עוד חפצים יקרים נוספים, וביקשה ממנה להסתיר אותנו. עלינו אליה לעליית הגג, ושמענו שמחפשים אותנו. היא נתנה לנו שני דליים בשביל לעשות את הצרכים שלנו, והסתירה את הסולם, שאיתו עלינו לעליית הגג, הרחק בתוך היער, כדי שלא יוכלו המחפשים לעלות לעליית הגג.

כך נשארנו שלושה ימים והיא באה מדי יום לבדוק מה שלומנו. היא הודיעה לנו שאת יהודי העיירה אספו הז׳נדרמים הרומנים לאולם הקולנוע. ביקשתי שתמסור לולרציו שייקח אותנו. הוא הוביל אותנו אל הקולנוע. בקולנוע, האוקראינים הורו ליהודים לפשוט את בגדיהם, ולהישאר רק בבגדים תחתונים. האוקראינים מיד חילקו ביניהם את הבגדים הטובים של היהודים. את סבא וסבתא שלי הפשיטו בכניסה לקולנוע. דוד שלי, ליבל'ה. שהתבדח בכל מצב בו היה בחייו, אמר: "אני כבר הייתי בקולנוע בהרבה תלבושות, אבל בכזו עוד לא הייתי".

הז'נדרמים הרומנים, שריחמו על היהודים, הורו לאוקראינים להחזיר חלק מהבגדים שלקחו, אפשרו ליהודים לקחת בגדים לעצמם מתוך ערימת הבגדים שנותרו כדי שלא יגורשו בבגדים תחתונים בלבד. סבא שלי, איש גבוה מעל מטר ותשעים, קיבל מכנסיים עד הברכיים שאת החגורה קשר בחבל.

מהקולנוע יצאו שלושה טרנספורטים, ואנחנו גורשנו ברגל לסטרוז׳ניץ. זמן קצר לפני היציאה, רצתי הביתה, ונתקלתי באוקראינים שעמדו לבזוז אותו. נתתי להם את המפתחות לארון הזכוכית היקר בו אוכסנו חפצי הערך שנותרו בבית, וביקשתי שלא ישברו אותו - במחשבה שנחזור הביתה תוך יום-יומיים. לא לקחתי שום דבר מהבית ושמחתי שיצאתי ממנו בחיים. אמא שלי חיכתה באימה, כי אני לא הגעתי כאשר התחיל הגירוש. 

את הבית כבר לא ראינו יותר. 

מספר ימים לפני שהגיעו הרומנים, שמענו שמגרשים את היהודים, והתכוננו לכך. אני תפרתי לנו תרמילים במכונת תפירה מבדים שונים שהיו בבית ומשמיכות. ארזנו בגדים לכמה ימים, גפרורים, נרות ומגבת. לאמא היו הרבה תכשיטים, היה לה למשל שעון יד שהיו משובצים בו 48 שברי יהלומים, והיו לה צמידי זהב, עגילים ושרשראות. אמא תפרה את כל התכשיטים למכפלת המעיל. בגלל שהגענו לקולנוע כשהז'נדרמים כבר היו בו, לא הפשיטו אותנו מבגדינו, והתכשיטים נשארו ברשותנו. התכשיטים היו אלו שהחזיקו אותנו בחיים בחודשים שבאו לאחר מכן.

"צעדת המוות" לטרנסניסטריה

שלושה חודשים הלכנו ברגל עם שבע חניות זמניות. הלכנו ברגל בחום הלוהט של הקיץ, ללא מזון ומים ואחר כך בגשם, בשלג ובקור של החורף. זו הייתה ״צעדת המוות״ של טרנסניסטריה.

בחניה הראשונה עברנו שלושה ימים בניקיון של העיירה סטרוז׳ניץ, שהופצצה על ידי הרוסים. התגנבתי לבתים העזובים, וגנבתי מהמזווים שאריות מזון עבור המשפחה.

בעיירה ושקוץ עצרנו לשבוע ימים. נכנסנו לבית ריק של יהודים שהיה ריק לחלוטין כי כבר נבזז על ידי האוכלוסייה האוקראינית. אמא שלי החליפה סיכה יפה בעד שישה עשר קילוגרמים של תפוחי אדמה. הדלקנו נרות שבת על אבן.

המשכנו ללכת, ועברנו בבסרביה ובמולדובה וחנינו עיירה ידניץ, ממנה גורשו כאלפיים יהודים. ידניץ חולקה כך שיהודים של כל עיירה של בוקובינה קיבלו למגוריהם רחוב אחד של ידניץ. הרחובות הצדדיים גודרו והרחוב הראשי נשאר פתוח למעבר של האוכלוסייה המקומית. החלפנו בגדים שהיו איתנו תמורת תפוחי אדמה, לחם, גבינה וחלב. במקום בו התגוררנו מצאתי בעליית הגג מעל מאתיים קילוגרם של גרעיני חמניות. מעולם לא אכלנו גרעיני חמניות לפני כן, אבל זה היה מקור מזון ואנרגיה, וגם החלפנו אותו במוצרים אחרים. לא היו מספיק בארות מים, והיו תמיד תורים למים.

כל הגברים מגיל 15 ועד 50 חויבו לצאת למפקד. אבי לא הרשה לי לצאת למפקד, למרות שרציתי. אבא, שלבש נעליים קרועות וחולצה דקה, יצא למפקד. שישה שבועות לא ראינו אותו. לקחו אותו לסלילת כבישים, עבודה מפרכת בה רבים מתו מעייפות ומרעב. אבל, אבא שלי ידע להסתדר. חיפשו מישהו שיוכל לבשל אוכל לעובדים, והוא אמר שהוא יודע. הוא בחייו מעולם לא בישל! מהשדות הנטושים הביאו סלק סוכר, תפוחי אדמה, גזר וקלחי תירס. והוא בישל מרק גדול לעובדים מעל אבנים. הוא גם בישל ממליגה (דייסה) מקמח תירס.

אבא חזר אחרי שישה שבועות ואנחנו נשארנו בינתיים בלי מזון והסתדרנו מהיד אל הפה.

בצעדה מידניץ למוגילב, סבא שלי נרצח על ידי הרומנים. הרומנים ירו בכל מי שעצר בדרך לנוח או נפל מאפיסת כוחות. הגברים היהודים היו צריכים לאסוף את הגופות ולקבור אותן. אבא שלי, שגם הוא אסף גופות, העמיס יום אחד מישהי, שחשב שהיא כבר מתה, על עגלת הגוויות. ופתאום היא אמרה לו : "מוטי, אני עדיין לא מתה, אל תקבור אותי". עד שהגיעו לתעלה בה נזרקו הגופות לקבורה היא כבר מתה.

גם אני, יום אחד, אפסו כוחותיי ולא יכולתי ללכת יותר. אמא שלי, שהייתה אישה קטנה (בערך מטר וחצי), כרכה את שתי זרועותיי סביב צווארה, ומשכה אותי כאשר רגליי נגררות על הדרך מאחוריה, עד לתום יום ההליכה אז יכולתי לנוח. אבא שלי, הרכיב את אחותי על כתפיו ותמך באימו. לסבתי השנייה ולסבא הצליחו למצוא מקום על עגלה. אלמלי כן, לא היה ניתן להמשיך איתם. אבל סבא שלי נורה לעיני כולנו, ביושבו על העגלה, משום שלחייל רומני התחשק לירות ביהודי.

כמחצית מהמגורשים ניספו בדרך מבוקובינה למוגילב.

הגענו לנהר הדנייסטר שרוחבו כחמש מאות מטרים. לא היו גשרים, ולכן עברנו בדוברות.

גטו מוגילב 

בגלל שאנו גרנו מחוץ לאיזור המגודר, נאלצנו לעבור לדירה אחרת, בה גרנו בחדר אחד שמונה אנשים - שני הוריי אחותי ואני, שתי סבותיי, בת דודתי ובנה.

אבא התקבל לעבודה על הגשר. למי שלא היה רישיון עבודה, היה נאלץ לצאת למחנה עבודה מחוץ למוגילב. אמא ראתה תור בגטו, ושאלה את העומדים בו בשביל מה התור - התשובה הייתה ״מומחים לבניית גשרים״. אמא הכריחה את אבא ללכת, ולבסוף התקבל, רק בזכות העובדה שהוכיח את הידע הנרחב שלו בעצים ובעיבודם. העבודה הזאת הייתה מה שהציל את המשפחה שלי במשך שלוש שנים. 

הגשר נבנה מאוקטובר עד אפריל 1941. ניתן היה לבנות את הגשר רק בחורף, כאשר הנהר היה קפוא וטרקטורים ועגלות יכלו לנסוע על הקרח. אנחנו פחדנו שכאשר בניית הגשר תסתיים, לא תהיה לאבא עבודה, ויגרשו אותנו למחנות עבודה או למכרות. לכן, אני מצאתי עבודה בבית חרושת ליציקת ברזל וקיבלתי גם אני רישיון לעבודה.

תמורת העבודה זכינו כל יום למרק אפונה עם "בשר": ארבעה אפונים ושלושה זבובים. המרק החם חיזק בנו את התקווה שיום יבוא ואנחנו נשוחרר,  וגם שנזכה למרק בשר אמיתי.

באביב, הקרח נמס, וגושי הקרח שגודלם כגודל בית, צפו על מי השלגים הזורמים ופגעו ברגלי הגשר - והגשר התמוטט. הגרמנים באו ואמרו ״הרומנים האלה לא יודעים לבנות גשר״ ושלחו יחידת הנדסה גרמנית לבנות את הגשר.

אלו היו גרמנים ״בלתי אמינים״ על המפלגה הנאצית, והם התייחסו אלינו בצורה יפה מאוד, גם כי אנחנו ידענו גרמנית. הם הביאו לנו עצים בחורף. הסמל "התאהב" באחותי, ואמר שיש לו ילדה בדיוק כמוה. הוא הביא לנו שאריות מזון משולחן האוכל שלהם. התערובת הנוראית של סרדינים, מרגרינה, ריבה – הופרדה עד כמה שיכולנו, והייתה טעימה לנו מאוד, יותר טוב מלרעוב.

הגרמנים חיכו לחורף, ובנו את הגשר מחדש. אבא שהבין בעץ, ידע גרמנית, רוסית ואוקראינית עבד בבניית הגשר, ותמיד היה לנו מה לאכול. לא הרבה, אבל יותר מלאחרים. פעם אחת, אשתו של הרב של בנילה באה לבקר אותנו, וראתה את אמא שלי מקלפת תפוחי אדמה. היא פנתה לאמא ובקשה ממנה "פראו שרצר, אולי אני יכולה לקבל את הקליפות?". מי שיכול היה להרשות לעצמו לקלף תפוחי אדמה, היה "עשיר" שיש לו מה לאכול. אמא שלי מילאה שקית של תפוחי אדמה ונתנה לאשת הרב. היא תמיד אמרה " "מי שנותן, תמיד יהיה לו מה לתת".

במהלך החורפים הבאים חלינו כולנו בטיפוס. כולנו, חוץ מאבא שלי שכבר חלה בטיפוס במלחמת העולם הראשונה, והתחסן. רק בזכותו , שסעד אותנו בחוליינו, נשארנו כולנו בחיים. מחלת הטיפוס עשתה שמות ביהודי גטו מוגילב הרעבים והקפואים, שאלפים מהם מתו באותם חורפים.  

סבתא שלי, אמא של אמא, נפטרה ביוני 42, ובכסף המועט שהיה בידינו קברנו אותה החלקת קבר שנפתחה במיוחד ליהודים במוגילב, ואפילו העמדנו לה מצבה.

במוגילב היינו מאוקטובר 1941 עד אפריל 1944.

ה"שחרור" והחזרה לבוקובינה

על נהר הדנייסטר, שאורכו כ-150 ק״מ, היו רק שלושה או ארבעה גשרים. הגשר של מוגילב, שהיה מול הגטו, היה מלא עגלות ומכוניות עמוסות כל טוב שבעולם. רומנים, גרמנים, אוקראינים אספו את כל הביזה ששדדו, ונלחמו על המעבר על הגשר.

הגנרל הגרמני פול שולצה, הודיע שהגשר יפוצץ בארבע בבוקר. בשעה ארבע בבוקר, בדיוק הגרמני המפורסם, הגשר פוצץ. כדי להספיק לעבור ולברוח מהרוסים, האנשים הנסוגים נטשו הכל – עגלות וסוסים עמוסים. אלו שלא הספיקו לעבור, בנו דוברות מאולתרות. מיד לאחר פיצוץ הגשר היהודים יצאו מהבתים והשתלטו על כל הטוב שבעגלות.  גם אני רציתי לצאת אך אמא שלי לא הרשתה כי פחדה מהרומנים שירו על אנשים ברחוב. למעלה מעשרים איש נורו ביום שלאחר השחרור!

כאשר יצאנו אנו לרחוב, העגלות כבר היו ריקות, אבל עמדו סוסים רתומים להם, ואני הורדתי את הרתמות מהסוסים. זה היה עור טוב, שניתן לעשות ממנו סוליות, והחלפתי אותו בנעליים אצל סנדלר יהודי.

לאחר מספר ימים נכנסו שני ג׳יפים של הפרטיזנים למוגילב, וכעבור כמה ימים נוספים הגיע הצבא הרוסי.

ה"שחרור" הרוסי לא הביא לנו טובות. מייד עם כניסת הרוסים גוייסו כל הגברים ה"כשירים" לצבא הרוסי. הדודים שלי, ליבלה וקופל, גויסו מייד. אבא שלי התחזה לזקן כדי שלא יגוייס. הוא גידל זקן (שהיה כבר לבן), הלך עם מקל וצלע.

אבי מרדכי יאיר שרצר החליט לא להמתין לחידוש הרכבות כדי לשוב הביתה והחליט ללכת יחד המשפחה ברגל מרחק של כ-250 ק"מ לכיוון הבית. 

עיר הבירה של מחוז בוקובינה בו היה ביתנו, צ'רנוביץ, שוחררה ב20 לאפריל 44. ב-24 באפריל הגענו אליה אנחנו. בהגיענו לצ'רנוביץ, נודע לנו כי אין באפשרותנו לשוב לעיירה בה גרנו. זאת, משום שכנופיות אנטישמיות - רוצחי יהודים השתלטו על העיירות והכפרים במחוז. החלטנו להישאר בבירת המחוז ולבנות חיים חדשים. באותו הזמן לא חשבנו על עלייה לישראל כיוון שלא היה ניתן לעזוב את ברית המועצות.

רוב הבתים בצ'רנוביץ היו ריקים. לפני המלחמה היו בעיר ששים וחמישה אלף יהודים (מתוך מאה ושלושים אלף תושביה), ורק חמשת אלפים יהודים הורשו להישאר בה. השאר גורשו.

נכנסנו לדירה יפה שהייתה פנויה, אבל בגלל שהיהודים החלו לחזור לצ'רנוביץ, פחדנו שבעלי הדירה יחזרו ויתבעו אותה לעצמם, ושניוותר ללא מקום מגורים. לכן, עברנו לגור בדירה של בת דודה שלי, יחד אתה.

כעבור שבועיים, הרוסים התחילו לשלוח את אנשים למכרות הפחם בדונבס. לא שינתה להם העובדה שהיהודים רק חזרו מהמלחמה, מהגטאות, מצעדות המוות, וממחנות העבודה. ידענו שמכרות הפחם בדונבס היו גזר דין מוות לכל מי שנשלח אליהם. אבא פחד שייקחו אותו ואותי לעבודה במכרות, ופחד שכך גם לא יהיה מי שיפרנס את המשפחה. לכן עברנו לעיירה סטרוז'ניץ, ואבא ניהל שם את איסוף התבואה והמספוא עבור הרוסים.

מצאנו לנו בית לגור בו, ועל-פי ההוראות – היה עלינו לארח בו גם קצין רוסי. "מצאנו" לנו קצין רוסי יהודי, אהרון לרנר, שאחר כך, גם התחתן עם אחותי סוניה.

היציאה מברית המועצות

ראינו את בריה"מ כמדינה שהיא בית סוהר סגור ומסוגר, ללא כל זכויות לאזרח וללא יכולת לשמור על סממנים יהודיים, וחיפשנו דרך לצאת ממנה.

בערב פסח, אפריל 1946, כשהייתי בן 19, וסטודנט באוניברסיטה, הודיעו שלטונות ברית-המועצות שהם מתירים ליהודי בוקובינה (המחוז בו גרנו) לעבור לרומניה, במשך שבועיים בלבד. 95 אחוזים מיהודי בוקובינה ניצלו את ההזדמנות ועזבו את בריה"מ לרומניה. גם אני עזבתי יחד עם כל משפחתי ורוב קרובינו ומכרינו.

ברומניה עבדתי עם אבי בבית משרפת- י"ש (יין שרף).

העלייה

כאן התעוררה התקווה, כי מרומניה נוכל להגיע לארץ ישראל. ברומניה הצטרפתי לתנועת "הנוער הציוני" שדגלה בעלייה לארץ ישראל. בתנועה חונכנו, וחינכנו את הנוער לקראת עלייה לישראל. הייתי פעיל מאד בתנועה, ואף נבחרתי לראש הקן. רוב חברי הקן, כשנה לפני עלייתם לארץ, הצטרפו ל"הכשרה", חיים בקבוצה ("קומונה"), עבודה חקלאית ועבודה בתעשייה, כאשר כל ההכנסה נכנסה לתקציב המשותף. זה היה בעצם קיבוץ בחו"ל, שהכין את חבריו לעלייה והתיישבות  בארץ ישראל.

לא היה קשה להגיע להחלטה לעלות לארץ ישראל. רציתי מאוד לעלות ופעלתי בתנועה הציונית כדי לשכנע גם אחרים שיעזבו את בית ההורים החם ויעלו יחד איתי לארץ ישראל לבנותה ולהכין מקום לקליטת ההורים שיבואו אחרינו.

אבי שהיה יערן וסוחר עצים לפני המלחמה, לא התלהב מהרעיון של עלייה לישראל, משום היעדר יערות ותעשיית עצים בישראל.

בתחילה, ההחלטה לעלות גרמה לויכוחים. אך מאחר שהורי התנסו בגירוש למחנות הריכוז וכליאה בהם במשך יותר מ-3 שנים, הם הסכימו והשלימו עם העובדה שאני אעלה לארץ ישראל לבדי, כ"חלוץ לפני המחנה". הורי הבטיחו לי שיבואו בעקבותיי, אם אמצא לנכון שיוכלו לחיות בארץ ישראל.

בדצמבר 1947 הפליגו שתי אוניות משא, "פאן יורק" (בה אני הגעתי) ו"פאן קרשצ'נט", מנמל בורגס שבבולגריה, ועליהן 15,500 מעפילים יהודים, "ארוזים" בצפיפות, בתאים בני ארבע עד חמש קומות. חיינו בצפיפות נוראה, אכלנו לחם צר ומים לחץ. אבל היינו שמחים ומאושרים ומעל הסיפון נשמעה שירה אדירה של שירי מולדת לעיתים קרובות. ידעתי בוודאות שלא עשיתי טעות בזה שהתחלתי לעלות לארץ.

קפריסין

לאחר 10 ימים בלב הים, ביום האחרון של 1947 (31 בדצמבר) תשע אוניות מלחמה בריטיות הקיפו את שתי האוניות, ומנעו בעדנו להגיע לחופי הארץ.  ראינו את אורות הכרמל מרחוק, אך רק נכים, זקנים, חולים, אמהות ותינוקות הורשו לרדת לסירות שהובילו אותם לחיפה. האוניות בן נשארו רוב המעפילים, שרובם היו צעירים בגיל גיוס, הופנו לקפריסין, שם הועברנו למחנות מעצר. אני הועברתי למחנה המעצר בקראולוס.

במחנה שוכנו באוהלים, ושהינו שם 13 חודשים, עד פברואר 1949. בקפריסין ניצלתי כל רגע פנוי ללימודים בסמינר למורים עבריים, אליו התקבלתי עקב הידע שלי בעברית, ולעבודה כמורה-ספרן בבית הספר העברי שבמחנה. באותו הזמן כבר נכנסתי לאווירה של מדינת ישראל: לימודים בסמינר, עבודת הוראה, טירונות בשורות ההגנה, כל זה היה בעברית ובאווירה ישראלית ובמלוא מובן המילה.

7 חודשים לאחר קום המדינה (מאי 1948), הבריטים התירו לעצורים לעלות לישראל.

אוניות המשא, "פאן יורק"  ו"פאן קרשצ'נט" נשארו בנמל בקפריסין כ"גרוטאות". "פאן קרשצ'נט" שופצה ע"י מספנות ישראל להיות אוניית נוסעים, ונשלחה להעביר את המעפילים עצורי המחנות לישראל, 450 בכל פעם (לעומת 7,500 מעפילים הבלתי חוקיים  אותם  הובילה אותה אנייה  13 חודש קודם לכן) .

הגעתי לישראל ב-4 בפברואר 1949 (יום הולדתה של נכדתי גליה, 49 שנים לאחר מכן), לנמל חיפה.

החיים בארץ

השהיה של 13 חודשי כליאה במחנה בקפריסין הכשירה אותי להסתגלות מהירה וטובה במדינת ישראל, לאקלים שלא היה שונה מזה שבקפריסין, לאורח החיים ולאווירה הכללית בארץ. הסתגלתי חיש מהר לכל אורח החיים, והרגשתי שאני שייך ומכיר כמעט הכול.

רק שלושה דברים היה עלי עוד ללמוד: להכיר את המטבע הישראלי ומה ניתן לרכוש תמורתו, תחבורה – איך ולאן, ולטעם האוכל... ובעיקר להתרגל לטעם הפלאפל בליווי שתיית גזוז.

כאשר הגעתי לארץ התקשרתי לקרובי אמי, כמעט ולא הכרתי אותם, אך הם קיבלוני בסבר פנים יפות.

לאחר כמה זמן התגייסתי לצבא, במרץ 1949, לאחר טירונות קצרה נשלחתי כמורה - חייל לנקודת ספר (גבול) תרשיחא - מעונה (לא רחוק מהגבול הלבנוני), שם שימשתי כמורה בשעות הבוקר וכחייל בביטחון שדה בשעות אחה"צ והלילה. בעיקר עסקנו במרדף אחר מסתננים ערבים שניסו לחזור לכפריהם אותם נטשו בזמן מלחמת השחרור בשנת 1948.

בהגיעי לתרשיחא, לא אשכח את התרגשותי הגדולה בהיכנסי לראשונה לכיתת התלמידים ואני מחנך אותם ומלמד אותם מולדת ואהבתה.

היה קל להתרגל לאווירה החופשית, הנינוחה, ולעבודות היצירה בישראל בקרב תלמידי בית הספר בשעות הבוקר, ופעילות תרבותית והקניית הלשון העברית להורים בשעות אחה"צ והערב הפנויות.

קשה היה להתרגל לשתיית מי גשם שנאגרו בחודשי החורף בבור שנחפר ליד כל בית. קשה היה להתרחץ בגיגית מים קטנה, להתקלח נסעתי לקרובי המשפחה בחיפה ובכפר חסידים שליד חיפה. ולא התלוננו!

לאחר חודש של אי-הסתגלות למאכלים שהיו שונים בהחלט לאלה שהורגלתי בביתי בבוקובינה, נמצאה משפחה מבין המתיישבים החדשים, יוצאת העיר צ'רנוביץ, שנאותה להגיש ארוחות צהריים לעובדי הציבור ביישוב, תחילה למורים, ולאחר מכן לכל עובדי הציבור. וכך הרגשתי מאושר, כי דרך המאכלים הרגשתי כאילו אני בבית אבא ואמא, אליהם התגעגעתי מאד.

גרתי קרוב לגבול הלבנוני (בתרשיחא – מעונה) משנת 1949 עד שנת 1951

עם תום השירות הצבאי ב- 1951 הועברתי על ידי משרד החינוך לנהרייה, שם הוטל עלי לנהל בית ספר בשכונת עולים. בראשית השנה למדו בבית הספר 59 תמידים בשש כיתות. עד חג הפסח נוספו עוד כ-150 תלמידים. בית הספר שכן בבניין ערבי נטוש ובו היו 4 חדרים בלבד. בהיווסף התלמידים הרבים פוזרו הכיתות בדירות שהיו מיועדות לעולים. רק כעבור 3 שנים נבנה בניין בית ספר חדש ובו 16 כיתות. בבניין רוכזו כל הכיתות שהיו מפוזרות בבתים המרוחקים. קושי נוסף - קשה היה לאתר מורים עבריים. כדי לספק כוחות הוראה הקמתי סמינר למורים שאוכלס על ידי בוגרי אוניברסיטאות מקרב העולים.

את סבתא של גליה פגשתי בבית ידידים אליהם הוזמנה משפחתי ומשפחתה של ורה. לאחר הכרות קצרה מאוד החלטנו להינשא, הרגשנו כי קיימת שפה משותפת בינינו.

ב-1955 יצאתי בשליחות חינוכית ל לצ'ילה שבדרום אמריקה, בתפקיד של נציג המחלקה לחינוך בגולה ב-5 ארצות שם הקמתי בתי ספר עבריים והפניתי צעירים יהודים לישראל להכשיר את עצמם להוראה בבתי הספר העבריים בארצותיהם.  רעייתי ורה, רופאה במקצועה, זכתה במלגת לימודים ובהתמחות מקצועית בסנטיאגו דה צ'ילה (Post - Doctor) .

המסע לדרום אמריקה שימש לנו כירח דבש ומסע נישואין. תחילה דיברנו גרמנית, היות וורה הייתה עולה חדשה. מיד עם הגיעה ארצה התחילה לעבוד כרופאה בבית חולים ולא הספיקה ללמוד עברית בצורה מסודרת. היא למדה עברית תוך כדי ריפוי חולים וטיפול בהם. בהגיענו לצ'ילה החלטנו לדבר אך ורק עברית בינינו, ומאותו היום, לא נשמעה עוד גרמנית בינינו.

חייתי בסנטיאגו דה צ'ילה משנת 1955 עד 1958 (שם נולדה מיכל, בתי הבכורה, אימא של גליה).

ב- 1958 חזרתי מן השליחות החינוכית, ועברתי דירה לתל אביב כדי ללמוד באוניברסיטת תל אביב שרק קמה, לימודים אותם התחלתי באוניברסיטה העברית בירושלים, כסטודנט חלקי. בתקופה הראשונה, למדנו באבו-כביר באותו בניין בו נכדתי גליה לומדת כיום.

בנוסף ללימודי, מוניתי כמפקח אזורי על בתי ספר במחוז המרכז.עם קבלת התואר  M.A. מוניתי כמפקח מחוז המרכז. במקביל, לימדתי תחילה באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן במכללת בית ברל. בתפקידים אלה כיהנתי עד פרישתי לגמלאות ב-1988.

כבר באותה שנה הקמתי מכון להשתלמות מורים בכתיבת ספרי לימוד וחוברות לעבודה עצמית. כ-500 מורים למדו, הודרכו במכון, ופרסמו את ספריהם.

ב-1992 יצרתי קשר עם שתי אוניברסיטאות יוקרתיות בבריטניה: אוני' ליברפול ואוני' לידס. בשלוחות אוניברסיטאות אלו השתלמו כ-2200 מורים לקראת תואר שני בחינוך.

 חברי אברהם אהוביה ואני חיברנו ספרי לימוד בתנ"ך לכיתות ב' עד ו'. רבים מתלמידי הארץ לומדים על פיהם. בשנים האחרונות אני עוסק בכתיבה ובעריכת ספרי זיכרונות, סיפוריהם של ניצולי שואה, ורומנים הסטורים.

יש לי אישה, שתי בנות, שלוש נכדות ואחות.

החזרה לבוקובינה - 2006

ראינו גם את הגימנסיה בסטרוז'ניץ. בצ'רנוביץ שיחזרנו את השנים שלאחר המלחמה – הדירה של בת הדודה, האוניברסיטה, התיאטרון, ואת ההוד והדר של העיר בתקופה שלפני המלחמה, בה סוחרי העץ התכנסו בכל יום שני בשבוע ב"קפה אירופה" לנהל את המסחר, ואבא של גיסי ניהל את הבנק המפואר המעוטר בפסיפס בכיכר העיר. .

נסענו במסלול "צעדת המוות של טרנסניסטריה", והגענו למוגילב. שם מצאנו את הבית בו התגוררנו בגטו, ראינו את נהר הדנייסטר ואת הגשר הבנוי עליו. דמיינו את המעבר על הגשר  בסירות ובדוברות, ואת מנוסת הגרמנים והרומנים. במוגילב אפילו הצלחנו למצוא את קברה של סבתי, לאחר שעות ארוכות של חיפושים בין אלפי קברים, ולקרוא עליו "קדיש", בדיוק ביום בו מלאו 64 שנים להיקברה. הסמליות המצמררת היכתה בנו ורגשה את כולנו.

ביום האחרון לפני שובנו לארץ התכנסנו במסעדה, וסיכמנו לעצמנו, שבמלחמה ההיא אנחנו ניצחנו. למרות ההרס והאובדן, למרות ההשמדה האיומה של חלק כה גדול מעמנו, וממשפחתנו. אנחנו ניצחנו, כי בנינו משפחה לתפארת, בנינו קיום עצמאי בארצנו , ואנחנו מאושרים.

דת ואמונה

החברה היהודית בבוקובינה של המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים היתה חברה יהודית מסורתית, אך לא של תלמידי ישיבות ורבנים, אלא של אנשים עובדים ויוצרים, שהיהדות היתה עבורם אורח חיים וזהות אך לא מרכז החיים.  

בתקופה ההיא, האמינו שילדים שמנמנים הם ילדים ילדים בריאים, ופיטמו את הילדים ככל האפשר. זה היה נכון בתקופה בה רזון שנגרם מחוסר מזון גרם לתמותה גבוהה יותר ממחלות.  אמא שלי האמינה בכך אף היא, ונתנה לנו לאכול נקניק חזיר שמן ("שינקן"), כדי שנשמין.  אבל, את השינקן היינו אוכלים לא בבית, אלא בחצר, ולא עם צלחות וכלי אוכל, אלא על נייר העטיפה של הנקניק. לאמא שלי היה "הסדר פרטי" עם אלוהים, והיא הודיעה לו ש"החטא הוא עליה".

במוגילב, אכלנו כל מה שהיה. כשרות היה הדבר האחרון שהטריד אותנו. ההישרדות היה הציווי החזק יותר.

אמא שלי היתה קוראת בשם אלהים "גוט אין הימל!!!" (אלוהים שבשמיים) כאשר אחד מאתנו היה עושה משהו שיש להתרעם עליו (כמו לשפוך קקאו על הבגדים, או להכניס בוץ הביתה). אין לי מושג אם בתפילה הדמומה של הדלקת הנירות ביום ששי היא אכן התפללה לאל כלשהו שבשמיים, או שביטה את המילים בליבה רק כ"מצוות אנשים מלומדה".

בארץ, אמא שלי שוב שמרה על מטבח כשר, עם הפרדת כלים, אבל לנכדות היא תמיד נתנה תות שדה עם שמנת (בעונת התותים) לאחר ארוחה בשרית, כי "זה בריא". "וחוץ מזה", היא אמרה, "אלהים חייב לי". אלהים, עבור אמא שלי, היה מין ישות שאתה ניתן לנהל משא ומתן, חשבונות, וגם "להערים" עליו. את הצלתה והצלת חלק מהמשפחה בשואה היא לא זקפה לזכותו, אלא לזכות המזל והתושייה. היא הייתה אדם טוב ונדיב ללא קשר לחובות הדת.

אני לא יודע אם אבא שלי היה איש מאמין, לפני המלחמה ולאחריה. אחרי המלחמה הוא הלך לבית הכנסת, בששי בערב, בשבת בבוקר ובחגים. בחגים הוא גם קנה מקומות בבית הכנסת לכל המשפחה, ואמא שלי ישבה בכל החגים בבית הכנסת, קוראת בעברית תפילות שאת משמעותן לא הבינה. אבל בשבתות, לאחר שחזר מהתפילה, אבא שלי נסע אתנו לטיולים ולים. הוא לא עלה על הרכב ליד הבית, "שמא יראו", אלא הלך ברגל עד למלון רמת אביב ושם אספנו אותו תמיד. בשבילו בית הכנסת היה מועדון חברתי, ומסגרת של מסורת ומנהגים שהקנתה לו שייכות וזהות. אבל הוא אהב את משפחתו, את ילדיו ואת נכדותיו, בכל ליבו, ותמיד רצה לבלות במחיצתם – ונסיעה בשבת לא נראתה לו בעייתית.

כאשר יצא לפנסיה, אבא שלי הלך להתפלל בבית הכנסת האשכנזי, מדי בוקר, בחמש בבוקר. כאשר אמא שאלה אותו למה הוא לא הולך למניין של שש בבוקר, הוא ענה לה שבשש הוא הולך לבית הכנסת התימני הצמוד לבית הכנסת האשכנזי, כי הם צריכים עשירי למניין. אבא הלך כך לבית הכנסת האשכנזי והתימני מדי יום, במשך כמעט עשרים שנה. כאשר נפטר בהיותו כמעט בן 90, הגיעו כל יום לתפילה ב"שבעה", כל תשעת המתפללים של בית הכנסת התימני, לאות כבוד.

מעולם לא דנו הורי בשאלה האם להמשיך להאמין באלוהים אחרי כל מה שקרה במלחמה, או לא. הנושא הזה פשוט לא עלה לדיון. הדת, המסורת והמנהגים היו חלק מהמרקם החברתי ומהזהות היהודית, אבל לא עיקר החיים. להורים שלי, וגם לי, היה חשוב שאנחנו, המשפחה הגרעינית, אבא אמא אחותי ואני, הצלחנו להישאר בחיים, מעולם לא על חשבון מישהו אחר, ושהצלחנו לבנות חיים חדשים ומאושרים. שום דבר אחר לא היה חשוב יותר. אנחנו, הם ואני, מהווים את ההתגלמות של "העמידה היהודית בשואה".