עד לפני מלחמת העולם השנייה ישבו בנובוגרודק כ-6500 יהודים, שהיוו מחצית מתושבי העיר. בעיר פעלו מספר מוסדות יהודים מרכזיים: בית יתומים, מושב זקנים, בית חולים ואף בנק. יהודים רבים בקהילה היו פעילים בתנועות ובמפלגות, בדגש על פעילות הנוער. רבים היו פעילים במפלגות ציוניות כאלו ואחרות, בבונד(ארגון יהודי, סוציאליסטי-לאומי) במפלגת הפולקיסטים (דגלו באוטונומיזם ושאפו לקיום לאומי- אוטונומי של קהילה יהודית חילונית ודמוקרטית) וגם במפלגה הקומוניסטית. היו בעיר מספר בתי ספר עבריים ודוברי-יידיש, ישיבה פעילה ומפותחת, תיאטרון יהודי ואף הוצאו לאור בה שני שבועונים ביידיש.
רוב יהודי הקהילה עבדו במסחר ובמלאכה, ועם זאת חלקם נטלו חלק בתפקידי מפתח בעיר. אברהם אוסטשינסקי, למשל, היה יושב ראש התנועה הציונית בעיר וסגן ראש העיר או מועצת העיר.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועברו לעיר כ-1000 יהודים ממערב פולין מהאזורים שנכבשו ע"י הגרמנים. ב-18 בספטמבר 1939 נכבשה נובוגרודק בידי הסובייטים, ומיד הולאמו בה העסקים הפרטיים. העיר נפלה בידי הגרמנים ב-4 ביולי 1941, במהלך הקרב ניסו יהודים רבים להימלט מהעיר וחלקם אף הצליחו.
מיד לאחר הכיבוש גויסו הגברים והנשים לעבודות כפייה, וכבר למחרת נורו 27 גברים בשל איחור למקום עבודתם. כשבועיים לאחר מכן נרצחו כמאה אנשי אינטיליגנציה ובעלי מקצועות חופשיים. כשבוע לאחר מכן עינו מספר אנשי ס"ס 200 גברים יהודים בפומבי והוציאו להורג כרבע מהם. וכך במשך תקופה ארוכה ביצעו הנאצים מעשים מחרידים בקהילה היהודית בנובוגרודק וגם כפו עליהם לענוד טלאי צהוב, לסמן את דירותיהם ולפעול תחת איסורי תנועה ומסחר מחמירים .
בעיר הוקם יודנראט בראשות אדם בשם זלדוביץ' שתפקידו היה לגייס יהודים לעבודות כפייה.
ב5 לדצמבר 1941 התבצעה "סלקציה" שבה נהרגו בין 4000 ל- 5000 יהודים.
בנובוגרודק נותרו כ-1500 איש, רובם בעלי רישיונות עבודה או חברי היודנראט. הנותרים חיו בתנאים איומים של 20 נפשות בחדר. בגטו הוקם בית חולים קטן ע"י ד"ר ברקמן.
באביב 1942 רצחו הגרמנים את כלל היודנראט. באותה תקופה גם הועברו יהודים מכמה עיירות לגטו והצפיפות גברה. כתוצאה מכך הדרדר מצב התושבים ושוטרים יהודים נאלצו לדכא ניסיונות בריחה תכופים. הגרמנים נקטו בעוד ועוד אקציות מזעזעות של רצח גברים, נשים וילדים. בספטמבר 42' התארגנה מחתרת. המחתרת תכננה בריחה מאורגנת וחפרה במשך 3 חודשים מנהרה באורך 250 מטרים. ב-26 לספטמבר 1943 ניסו לברוח דרכה כ233 יהודים. 170 מתוכם הצליחו להימלט וחברו לפרטיזנים, האחרים נורו בזמן הבריחה או נתפסו ע"י הגרמנים ביערות.
סבא וסבתא של סבתי, חיה ואליעזר פרימן, חיו בנובוגרודק כל חייהם. השניים היו אמידים והחזיקו בבית פרטי, בחווה וביער מחוץ לביתם. השניים לא עבדו ושכרו עובדי משק ע"מ לעזור בתחזוקת השטחים. במהלך המלחמה שטחיהם ומשקיהם הולאמו ע"י הסובייטים ומאוחר יותר השניים, ככל הנראה, הוכנסו לגטו, שם נפטרו. הם היו בני 80 לערך בזמן פטירתם. לצערנו אבד כל קשר איתם ברגע שהתחילה המלחמה כך שקשה להגיד במדויק מתי נפטרו וכיצד.
מדי שנה משפחת סבתי בארץ נהגה לנסוע לפולין כדי לבקר את משפחתם. באוגוסט 39' נסעו אח של סבתא שלי(דרכו קיבלתי מידע על סיפורם של חיה ואליעזר) ואביו לפולין ע"מ לבקר את בני המשפחה. כשניסו לחזור בחזרה ארצה היה זה כבר סוף אוגוסט ואמנם המלחמה טרם התחילה רשמית, אבל עשו להם בעיות והשניים כמעט ונשארו בפולין. למזלם הגדול הצליחו לעלות על הספינה האחרונה שיצאה מפולין לארץ ישראל וכשחזרו לארץ שמעו מה קרה בגרמניה ובפולין ולא הצליחו ליצור עוד קשר עם משפחתם.
