חיים הלל פריד נולד בעיר וילנה בליטא, ב- 11 באוקטובר 1913 כבן לשושלת רבנים ותיקה ומיוחסת, מחשובי תלמידיו של הגאון מווילנה , ומייסדה של ישיבת "עץ חיים" – ישיבת וולוז'ין; סבו, רבי חיים הלל פריד – נכדו של רבי הלל – היה משנה לראש ישיבת וולוז'ין; אביו, הרב שמואל פריד, היה ממלא מקום הרב הראשי בווילנה .
פריד סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת וילנה, התכונן לעלות לארץ ישראל , אך נותר בליטא לסייע לאביו, שנפגע בתאונה. לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות ב -1941 וכיבושה של וילנה היה אביו מראשוני הנרצחים בפונאר . פריד עצמו חי בגטו וילנה ועבד בו כרופא, עד לחיסול הגטו בספטמבר 1943 . לאחר מכן שהה בכמה מחנות ריכוז , ולבסוף הגיע למחנה העבודה דַאוּטְמֶרְגֶן (Dautmergen) שבדרום-מערב גרמניה. באפריל 1945 הוצעד עם יתר האסירים ב"צעדת מוות" , ובמהלכה הצליח להימלט עם כמה מחבריו . לאחר המלחמה בשנת 1946 עלה פריד לארץ ישראל דרך מצרים .
נפטר ב21 בנובמבר 2008, בן 95 במותו.
מתוך ספר לזכרו המתאר את סיפור חייו (הספר נכתב בגוף ראשון):
וילנה- הבית
וילנה הייתה תחת שלטון פולין באופן רשמי בתקופת ילדותי. בירתה של ליטא הייתה קובנה. המחטף הפולני נעשה לאחר מלחמת העולם הראשונה. וילנה חזרה להיות בירת ליטא בשנת 1939. מקובל להעריך שתושבי וילנה מנו באותה תקופה כמאתיים אלף ומתוכם 70,000 יהודים.
משפחתנו גרה ברחוב בליני מספר 1 והתגוררנו בקומה ראשונה. זה היה בית מרובע גדול ובו 93 דירות, הייתה לנו חצר פנימית גדולה. בדירתנו היו שירותים. היו דיירים שבבתיהם לא היו בתי שימוש. בביתנו לא היו מים זורמים וכל דייר דאג לספק לדירתו מים בדליים מברז בחצר.
מלחמת העולם השנייה בליטא
באמצע 1941 לאחר שהגרמנים פלשו לליטא ולמשך חודשים מספר, הייתה שליטה צבאית בלבד, שלא עסקה בענייני האזרחים. האזרחים המשיכו לחיות תחת שלטון ליטאי אזרחי, עד שהורו שלטונות הכיבוש הגרמני על הקמת גטו, שבו רוכזו היהודים.
משטר הגטו –
בערך בספטמבר 1941 נכנסנו אמא ואני לגטו. אותה רשמתי כאשתי וכך קיבלנו מאוחר יותר בגטו שני כרטיסים שנקראו "שיין" (תעודה), שבהם היו תלויים חייהם של כל הנמצאים בגטו. אני הצלחתי להשיג מקום לאמא ולי בדירת רופאים, שבו היה בית החולים היהודי העירוני. אני יצאתי יום יום לעבודה במרפאות הגטו.
בגטו ספטמבר 1941 עד ספטמבר 1943–
כאשר עבדתי במרפאה כרופא הייתי גם אחראי על אחזקה ועל הספקת מיכשור ותרופות למרפאה. כדי להשיג את הדברים הדרושים נתנו לי רשות לצאת מהגטו לרכוש אותם. כמובן, חזרתי כל לילה ללון בדירה,שבה מצאנו פינות לאמא ולי בחדרים שונים במשותף עם מספר משפחות זרות. כך התנהלו החיים עד שהתחילו לחסל את הגטו. רוב הציבור היהודי חוסל בפונאר ואת הנותרים התחילו לשלוח כעובדי כפייה למחנות ריכוז ועבודה. היינו בגטו מספטמבר 1941 עד ספטמבר 1943.
לאחר חיסול הגטו נשלחתי לאסטוניה למחנה ויורה. זה היה מחנה מעבר וממנו שלחו אותי לויויקוניה גם כן באסטוניה, שם עבדתי זמן מה כרופא המחנה.
עבודת פרך במחנה ויויקוניה
כאן עבדתי כרופא עד שהגיע גרמני בשם פון בוטמן, אשר הרביץ לי וטען כי השארתי יותר מדי חולים במחנה ואישרתי ליותר מדי חולים שחרורים מעבודה. הוא הרביץ לי, שבר את משקפי ושלח אותי לעבוד במעין מכרות לא עמוקים של פצלי שמן , שמהם הפיקו בנזין לשימוש הצבא הגרמני. שם עבדתי מספטמבר 1943 עד פברואר 1944. אז העבירו אותי למחנה ארדה, גם הוא באסטוניה, שם נדרש רופא. במחנה ארדה הייתי מפברואר 1944 עד יולי 1944. כאן הועסקתי בניסור עצים ביער ובעבודות סניטציה במחנה.
מחנה לגדי
ממחנה ארדה הועברתי למחנה מעבר בשם "לגדי", שם נאספו אנשים ממחנות שונים שנשלחו ברכבות אל הים הבלטי. ממחנה זה העלו אותנו על אנייה, שהעבירה אותנו בים הבלטי מאסטוניה לפרוסיה.
מחנה ריכוז שטוטהוף
בפרוסיה הייתי מיולי 1944 עד ספטמבר 1944. הביאו אותנו למחנה ריכוז בפרוסיה בשם שטוטהוף. זה היה מחנה נוראי, שבו הרביצו לכולם כל הזמן במקלות וטרטרו אותנו בלי סוף, בלי לתת מנוחה אף לא בלילה. בשטוטהוף סחבנו והעברנו עצים ואבנים, נדרשנו להעביר סלעים בידיים למרחקים מן המחנה. משטוטהוף לקחו אותנו לדאוטמרגן, מחנה בדרום גרמניה באזור וירטנברג.
מחנה ריכוז דאוטמרגן
מחנה ריכוז דאוטמרגן היה איום ונורא. אני עבדתי בחצר, שוב נטפלו אלי על שנתתי כרופא יותר מדי שחרורים מטעמי בריאות והעבירו אותי להיות חדרן. בדאוטמרגן הייתי מספטמבר 1944 עד אפריל 1945. מספר האסיר שלי במחנה דאוטמרגן היה 347-81. אין לי מספר קעקוע על אמת היד כי מפקד המחנה האכזר ייעד עבורנו קעקוע על המצח. למזלי גם לממונים הגרמנים זה נראה קיצוני ובסופו של עניין ללא אישור מברלין- לא בוצעה תכנית זדונית זו.
צעדת המוות
מדאוטמרגן לקחו אותנו למסע רגלי, שמטרתו הייתה להטביע אותנו באגם בודן-זה, אגם גדול בגבול שוייץ. בדרך תקפו אותנו הצרפתים בתותחים שלהם; המשמר הגרמני התחיל להתפזר והשמירה עלינו התרופפה. הלכנו ביער וגילינו בבוקר שחלק מן האנשים נשארו מאחור והשתחררו בכוחות עצמם. אנחנו, חמישה רופאים ידידים- ד"ר אברשה וינריב, ד"ר שמעון גיטלזון, ד"ר מרק צבורז'קי, ד"ר מטיאס מיוגוסלביה ואנוכי-שחררנו את עצמנו לאחר שלושה ימים של הליכה כשאנחנו מהססים בינינו עד שהעזנו. התעכבנו ביער והתקרבנו לכפר גרמני. שמעון גיטלזון התנדב לצאת ולבדוק מי גר שם ואם אפשר להשיג אוכל. היינו, כמובן, עדיין בבגדי הפסים של מחנות הריכוז. שמעון ידע, כנראה, גרמנית טובה. הוא הגיע לבית אחד, דפק ופתחה לו אישה מבוגרת. כשהסביר לה מאין הגיע הזמינה אותו לאכול. הייתה איתה גם בת בבית. לאחר ששתה ואכל משהו, סיפר לה על חבריו שמחכים לו ביער. היא שלחה איתו אוכל ושתייה.
צרפת החופשית: סלגאו
לאחר שהמשכנו ללכת הגענו לעיר סלגאו שבה כבר שלט הצבא הצרפתי. החלטנו לחפש את ביתו של הרופא בעיר, כדי לחזור לחיים "נורמליים". מצאנו את הרופא, הצגנו את עצמנו כרופאים, ובשאלותיו ובתשובותינו תהה על קנקננו ונוכח שאמנם אנחנו רופאים. הוא הדריך אותנו להגיע לבית החולים העירוני. הגענו תשושים לבית החולים ונכנסנו אליו כחולים, כי חולשתנו הייתה רבה.
העלייה ארצה
בנמל ליון, שפעל בעיקר בשירות הצבא, פגשתי עוד מספר "חוזרים" ארצה שחיפשו הסעה כמוני. מצאנו אונייה בריטית ריקה שיצאה למצרים כדי להחזיר חיילים אנגליים הביתה. היינו חמישה שקיבלנו מקום באונייה זו בתיאום עם הג'וינט. חמשתנו הגענו לנמל פורט סעיד ומשם עליתי על רכבת עד קנטרה. עברתי מקנטרה המצרית במעבורת את תעלת סואץ אל קנטרה הפלשתינאית.
עולה חדש
הגעתי לביקורת הגבולות שלנו, שם ישב בחור "משלנו". בביקורת הדרכונים שואל אותי הבחור "מתי עזבת את הארץ?" השבתי לו: "לא עזבתי, אני עולה חדש". תשובתי לא נשמעה לו רצינית וחזר על שאלתו כי חשב שאני מתלוצץ. עניתי שוב כי הגעתי כעולה חדש. הוא שאל: "אז מנין לך עברית טובה?" עניתי שוב כי למדתי בביה"ס עברית. מקנטרה ברכבת הגעתי לתל אביב לתחנה ברחוב הרכבת שם חיכו לי שאול וחנה, אחי וגיסתי. מהתחנה עד לביתם ברחוב מזא"ה פינת יהודה הלוי הלכנו ברגל. עליתי לישראל ב19 בינואר 1946, במקום בקיץ 1939.
פריד התיישב בירושלים ועבד בבית החולים "הדסה -הר הצופים" . לאחר נטישת בית החולים ב1948, במלחמת העצמאות , עבר לנהל את המחלקה הפנימית ב' בבית החולים הממשלתי ביפו. ב -1970 היה פריד למנהלו בפועל של בית החולים. לאחר מכן היה מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים וולפסון בחולון .
פריד היה מומחה לצנתור . הקורסים בקרדיולוגיה שהעביר היו הבסיס להקמת בית הספר ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת תל אביב . כיהן כנשיא המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל .
בשנת תש"ס -2000 הוענק לו התואר " יקיר תל אביב " .
חיים הלל פריד נפטר בסתיו 2008 . בן 95 במותו. נקבר בבית העלמין קריית שאול .
