בשנת 1935 הצהיר בניטו מוסוליני: "בעיית היהודים אינה קיימת באיטליה ."מאוריציו הקריא לי מדי ערב את פרשני העיתונות המבטיחים ששום רע לא יאונה ליהודי איטליה. עימנואלה, שהיה דובר גרמנית, והאזין לנאומיו של היטלר ברדיו טען בלהט כי היטלר הוא צרה צרורה, ולמרות המלחמה ודרגות הקצונה והכסף, סכנה גדולה אורבת לנו בביתנו שלנו.
לתוך שיגרת היומיום הנעימה הזדחל המתח.
"מלחמות בתוך המשפחה הן הרבה פעמים סימן למלחמות בחוץ" אמרה לי קרלוטה בוקר אחד, בדרכה אל טיול הבוקר עם ברונו. ברונו גדל והפך לילד שובה לב. זיכרון המלחמה התעמעם. וכשברונו היה בן חמש וחצי נכנסתי להריון.
בבחילת ההריון הראשונה נתקפתי בוקר אחד כשבעיתונים התפרסמו חוקי הגזע. בבית הורי לא יחסו חשיבות מיוחדת ליהדות. החיים לצד שכנינו הנוצרים התנהלו בהרמוניה ובבית הכנסת ביקרנו רק בשמחות ומועדים. גם אצל שבט ויטלה לא התנהל אורח חיים דתי במיוחד. סמואלה גרס, שהשכלה חשובה מכל, ואת ארבעת בניו שלח ללמוד במיטב מוסדות ההשכלה הגבוהה באירופה .
לכולם היה ברור שעסקים ניתן לעשות עם כל אדם,אך נישואים אפשריים רק עם בנות ישראל.
גל הבחילה גאה בי כשהבנתי שלא אוכל לרשום את ברונו לבית הספר הציבורי בשנת הלימודים הקרובה. התקשרתי מודאגת לצ'לסטה, והיא סיפרה כי הבנים שלה כבר לומדים עם מורה פרטית, וגם במילאנו למרות הקשרים הענפים של בעלה, מורגשת מתיחות רבה.
עימנואלה היה הראשון להפנים את המתרחש סביבנו. "חייבים לשנות את שם העסק", התעקש, בשעה ששאר האחים סירבו להתרגש ממאמרים בעיתון .
הוויכוח התלהט כשעמנואלה ציטט כי " היהודים אינם רשאים להיות חברים במפלגה הפשיסטית; ואסור ליהודים להיות הבעלים או המנהלים של מפעלים המעסיקים מאה עובדים ומעלה. נאסר על היהודים להיות בעלים של יותר מ- 51 מטרים קרקע, לשרת בצבא בימי שלום או בימי מלחמה.
סמואלה יצא ממשרדו לשמע הצעקות. "היכנסו פנימה" אמר לבניו, ורק אני שמתי לב עד כמה הזדקן. תוך שעות ספורות הוכנה כל הניירת הדרושה לשינוי שם העסק. מנהל העבודה הותיק, ג'וזפה נקרא למשרד, ובאופן רשמי הפך לבעלים החוקי של מפעל חייו של סמואלה ויטלה.
בדיעבד אני יודעת שמאוריציו יחסית היה נאיבי. שלא כמו בעסקים הפעם לא השכיל לזהות את הסכנה. גם כשנדרש להשיב את דרגות הקצונה, לא הבין שהקרקע בוערת תחת רגלינו. כקצין בדימוס ובעל נכסים היה בטוח שאנו חסינים מפני כל פורענות.
סילוקו של מיכלאנג'לו ממועדון הטניס אותו הקים הוא עצמו בביאלה, עורר בנו, הנשים, חרדה. את מיכלאנג'לו הביא העלבון להחלטה לשפץ את הקסטלו ומגרשי הטניס שבו. הוא צימח זקן פרא ואחת לאיזה זמן היה נעלם לכמה ימים, וכששב במפתיע היה מדבר רק על בריגדות והתארגנויות. בקסטלו המשופץ שיחק טניס וערך מסיבות, אבל משהו בהתנהגותו הפך יותר אגרסיבי.
אבא שלי ומאוריציו נותרו שאננים. צ'לסטה חשה מוגנת במילאנו עם בעל המקושר לשלטון. לינה הושפעה מעימנואלה, שלא פסק מלהתריע מפני הסכנה הנוראה האורבת לכולנו. כך או כך כל שיחותינו, כל הוייתנו, סבבו סביב המצב.
רציתי לסמוך על שלוות הנפש של מאוריציו,אבל אחרי שנים שבתי לחלום מידי לילה על אבטליון. בחלומותי היה אחי הקטן בורח מהגרמנים. הייתי מתעוררת שטופת זיעה ולא מצליחה להרדם. מאוריציו, שהתעורר אף הוא בעקבותי, היה מרגיע אותי במעשה האהבה, ומעמעם את פחדי.
בתחילת אפריל, ממש לפני יום הולדתה של לינה, נכנס עימנואלה לבית הגדול אוחז מעטפה גדולה. הוא הניח אותה על שולחן השבת הערוך. "תפתח" הוא אמר לסמואלה. בתוך המעטפה נחו אשרות כניסה לאמריקה . 15 במספר .
לעולם לא אשכח את המבט הגאה בפניו של עימנואלה מונה את האשרות ;ג'וזפינה, סמואלה, אלברטו, אישתו אלסה, מיכלאנג'לו, מאוריציו, ויטוריה ,ברונו, דודה אמיליה, דודה עדה ובעלה, אחותו של סמואלה ועוד שלוש אשרות עבור מי מהעוזרות שתחפוץ ג'וזפינה לקחת אתה.
לרגע השתרר שקט מוחלט ואחריו הפצצה. מאוריציו ואלברטו רתחו מזעם "על זה הוצאת מאה אלף לירטות, וגם הסתכנת בלגנוב את הגבול"? "כולכם עיוורים, אתם פשוט לא מבינים מה הולך לקרות פה" הוא ענה בזעם. הוא הסתכל על לינה, שאחזה את אנה בזרועותיה, במבט אוהב. "אי אפשר יהיה לעבוד, אי אפשר יהיה להמשיך בחיים. כבר עכשיו לא מורשים הילדים ללכת לבית ספר, איננו מורשים לנהל את העסק שהקמנו במו ידינו, אפילו לבנק איננו מורשים להיכנס וזה רק יחמיר. היטלר לא ישאיר אף יהודי בחיים. גם את הצוענים הוא ישמיד, כל מי שאינו בלונדיני תכול עיניים - יושמד ."
"היטלר יחזיר את כל היהודים לגטאות. ברומא זה כבר קורה. הם נרקבים שם בגטו ואסור להם לעבוד במקצועות שלהם. מגרמניה נשלחים כל היהודים למחנות עבודה בפולין. זה לא יגמר בטוב. עכשיו עוד אפשר לברוח מפה .
נשאיר לג'וזפה את העסק, ואחרי המלחמה נחזור"
"אתה מטורף", שאג מאוריציו וסימן לי לאסוף את ברונו. יצאנו מהבית. יכול להיות שאם היינו נשארים שם עוד קצת ומדברים, הכל היה שונה. אבל מאוריציו לא היה איש של דיבורים. הוא קם והלך. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהלכתי אחריו בניגוד לרצוני.
נותרתי מבולבלת, מצד אחד אבא שלי ובעלי מבטיחים שיהיה בסדר, מאידך אולי עמנואלה מבין את מה שהאחרים מסרבים לראות . לינה הגיעה אלינו בוכייה והודיעה שבתוך שבועיים הם עוזבים. מהגרים לאמריקה. איך אחיה בלעדיה? איך אפרד מבתה החייכנית? איך לא תהיה איתי בשעת הלידה הממשמשת ובאה. שתינו ישבנו במטבחי ממררות בבכי.
אני בכיתי את שנאתי שמאוריציו המותיר אותנו מאחור. לינה בכתה את פחדי הנסיעה והפרידה. בכינו את הצער והדאגה. שנים אחר כך בכל מפגש היינו בוכות את זיכרון הערב ההוא .
שבועיים לאחר מכן נפטר סמואלה במפתיע. בימיו האחרונים התאבל על נסיעתו של עמנואלה. "הילדים שלי יתפזרו בעולם". ניסיתי להרגיעו ולנחם אותו "הם יסעו ויחזרו כשהמלחמה תיגמר."
ארבעת בניו צעדו אחרי גופתו עטופת התכריכים בדממה. העיירה כולה ליוותה אותו בדרכו האחרונה.חולקת כבוד לאיש שהיה קודם כל בן אדם. בשבעה דיברו כולם על אמריקה. מותו גרם לדחיית נסיעתם של לינה ועימנואלה בחודש .
בתום 11 ימי האבל הודיעה ג'וזיפינה, שהיא מצטרפת אליהם. גם היא נוסעת לאמריקה.
דפיקות בדלת העירו אותי משינה עמוקה ונעימה בזרועות מאוריציו. אחרי לילה של אהבה ושיחות נפש, כשהמלחמה מתחוללת רחוק והחיים בצילה הם כבר עניין שבשגרה, הבנתי שמאוריציו כבר רקם תוכנית פעולה. יכולתי לבחור להיפגע מהעובדה שהוא לא התייעץ איתי, אבל בחרתי לסמוך עליו. לא העזתי לפקפק.
מאוריציו אמנם תכנן לברוח מאיטליה ולעלות לפלשתינה אבל שנינו ידענו שזה לא אפשרי. שערי אירופה ננעלו. הופתעתי לגלות שהחופשה המתוכננת לבורדיגרה היא רק מסווה לבריחה .
התעוררתי אל תוך החשכה, שומעת את צלילו המתכתי של בריח הדלת ואת מלמולו הבהול של מאוריציו. רגע לאחר מכן הוא ניצב מעלי "הגרמנים פה .
מזהירים אותנו. צריך להחזיר אותם. זה קרה מהר משחשבתי." השכנה נשלחה ע"י בנה להזהיר אותנו. חלק מהמחיר של להיות משפחה חשובה בעיר, זה שכולם ידעו שאנחנו יהודים וכולם פחדו מהגרמנים. אותם שכנים סיכנו עצמם בעצם הבחירה להזהיר אותנו.
נכנסנו לסחרור, ניסיונות טלפוניים נואשים להשיג את המשפחה בבורדיגרה, הידיעה שעלינו לעזוב את הבית, מהומת האריזה. מאוריציו החיוור מיהר למשרד לקחת את המזומנים
השמורים בכספת. למרות השבת אלברטו כבר חיכה לו שם. שניהם צררו והחביאו ניירת ומסמכים חשובים, בטוחים שהדברים יירגעו ויסתדרו תוך זמן קצר. כמה נאיביים היינו לחשוב שנאמנינו ישמרו על העסק. לימים התברר שתוך שעות ספורות נבזז המפעל ולא נותר בו ולו כיסא או שולחן .
אני עברתי בין החדרים כרוח סערה ,לא יודעת במה לטפל קודם. תחושת חוסר האונים נמהלה באנרגיה מטורפת, בצורך להשתלט על האריזה בכדי לא לאבד שליטה במצב. עכשיו כשאני חולה לא נותרה בי טיפת כוח. המעבר מהכורסא למיטה הוא בגדר משימה בלתי אפשרית. אבל אז היה לי כוח .
לפנות בוקר שמעתי את צמיגי הרכב חורקים על שביל החצץ . הייתי ישובה במטבח, עסוקה בתפירת כיסים פנימיים למעילי הבנים ולמעיל של מאוריציו .
הילדים נראו חיוורים ומבוהלים. חיבקתי אותם בשתיקה. לא ידעתי מה נכון להגיד, זה נגמר? זה מתחיל? ברונו סיפר לי בהתרגשות איך התחבאו במשאית. חשתי צמרמורת קרה בגבי.
היום בהסתכלות אחורה, אני יודעת שזה היה חסר אחריות לתת להם לנסוע ככה לבד בכבישים עמוסי משאיות הצבא הגרמני. היינו תמימים לחשוב שנוכל להתרחק מהעיר, להתחבא בבית מכרים נוצרים בהרים. המחשבה על בריחה מאיטליה לא חלפה במוחנו. האמנו בלב שלם שתוך שבועות ספורים יסתיים הכל והחיים יחזרו למסלולם .
בכיתי. ברונו הסתכל עלי במבטים משתאים ואני רק חיבקתי אותו, שותקת. אני זוכרת את החיבוק הזה, חיבוק מתמסר, תום בעיניים. אם אפשר היה לעצור את הזמן באותה נקודה במטבח, הייתי עושה זאת. אבל הזמן לא עצר והחיים מעולם לא חזרו למסלולם.
קרלוטה, הנאמנה והאופטימית הציעה לברוח לכפר הולדתה. "הילדים יהיו איתי אצל אחותי ואתם תהיו אצל החברה שלי". מאוריציו הפתיע אותי והנהן בהסכמה. כל השלושה ימים מרגע שהגרמנים ישבו בבייאלה ועד שחזרה קרלוטה המטפלת הנאמנה שלנו מזה חמש שנים, הוא רקם תוכנית ואז הגיעה קרלוטה והוא פשוט הלך אחריה. זנח את כל תוכניות הבריחה להרים. ברחנו לטרוויזו, המקום בו נולדה קרלוטה.
לא הסברנו לילדים כלום. לא יכולנו להסביר, כי בעצמנו, לא ממש הבנו מה קורה.הגרמנים כבר השתלטו על ביילה. בתי העסק היהודיים נסגרו, גם המפעל שלנו כבר לא היה על שמנו כמה שנים. יהודים נסו מהעיירה כעכברים מבוהלים. לא היה ברור מה קורה למי שתופסים אותו. הגרמנים חיפשו יהודים ,וצוענים. האיטלקים, לא התנגדו, הם אמנם לא שיתפו פעולה עם הכובשים, רק ניסו לחיות את חייהם בשקט .
בחדשות לא דיברו על מה שקורה בתדירות כמו היום. היה רדיו, שלפעמים עבד ולפעמי לא, והוא לא התייחס לפעילות של היטלר, אלא למה שקורה באיטליה ,ובאופן טבעי, לא דובר על מה קורה ליהודים, דובר על הממשלה, והמצב הכלכלי, והפלישה של הגרמנים לאיטליה, עדיין לא היה ברור בהיקף המלחמה, לפחות לא באיטליה. גם כשאתה תוך כדי מלחמה אתה פחות יודע מה קורה, הרבה יודעים בדיעבד.
הבריחה מהבית הייתה חפוזה, ושנים אחר כך, כאשר הייתי אורזת את מזוודותי לחופשות, הייתי נזכרת בלילה ההוא. בפחד, בשאלות הילדים שנותרו בלא מענה. בנסיונות לארוז רק את מה שנחוץ באמת. שנים חלפו מאז המלחמה ההיא, אבל לחופשות שבאו אחריה תמיד ארזתי בשפע, מצטיידת גם במה שלא נחוץ. בעיקר במה שלא נחוץ.
ניסיתי להתקשר לצ'לסטה ללא הועיל והחשש לגורלה הוסיף על הדאגה. נעלתי את התמונות שהיו לי מבית ההורים באחת המגרות, החבאתי את התכשיטים המעטים שהיו בתוך החזיה. מאוריציו חג סביבי אפור ומודאג, מצית סיגריה בסיגריה. מבטו כעוס וחסר אונים. לא פסקתי לדמוע, מנסה להדחיק את התחושה העמומה שאולי לא נשוב לכאן לעולם. הבנים הצעירים נרדמו תשושים מהדרך ורק ברונו הסתובב חסר מנוח מנסה להבין מה יביא איתו הבוקר.
יצאנו לדרך עם אור ראשון, רכובים על אופניים כאילו היינו בדרכנו לפקניק בהרים. הפחד מהלשנה גרם אפילו לצעירים להבין שחייבים לשמור על שקט מוחלט. שעת הפרידה הגיעה בצהריים. מאוריציו החליט להשאר בביתו של חבר לא רחוק מהעיירה. הילדים המשיכו בדרכם לכפר עם קרלוטה. לא יכולתי להשתלט על הרעד שאחז בגופי. רק נוכחותה של קרלוטה מנעה ממני לפרוץ בבכי.
רועדת נעצתי במאוריציו מבטי משטמה. הוא הביט בי מופתע, מעולם לא נהגתי בו כך. פתאום התבהר לי, שגם הוא, כמו הילדים אינו יכול בלעדי. הוא זקוק לי על מנת שאכין לו אוכל, הוא לא יכול בלעדי בעבודה, אני נחמתו בחדר המיטות וחברתו לחיים. באותו הרגע הבנתי לזוועתי שהפרידה מהילדים נועדה גם בשביל לשמור עליו. הילדים אהבו את קרלוטה, ואהבו את ההרפתקה. אני שנאתי. את המלחמה את הפרידה ואת מאוריציו.
בימים הראשונים לשהותנו בכפר הייתי עולה השכם בבוקר על אופני ורוכבת במעלה ההר לפגוש את הילדים. מאוריציו רכב אל המשרד, ועם רדת החשכה היינו נפגשים. התעלמתי מהסכנה והתענגתי על השעות במחיצתם. מידי ערב סיפרתי למאוריציו על אירועי היום. הוא היה מודאג מזה שברונו לא לומד ולא קורא מספיק. גם היום אני נדהמת מהעובדה שזה מה שהעסיק אותו.
החורף הזדחל במורד ההר. מצאתי את עצמי מנסה לפלס את דרכי בשלג .
הילדים העבירו יותר ויותר שעות סגורים לבדם באסם כשקרלוטה מאכילה אותם ומנסה להנעים את זמנם. למעט מיכאנג'לו שהיה מגיע מידי פעם, נותק הקשר ביננו לבין המשפחה המורחבת. החורף גבר, הסיפורים שהגיעו ממקורות שונים לגבי המתחולל באירופה כולה ובאיטליה הצטרפו לתמונה שלא משאירה מקום לספק .בת הדודה של מאוריציו , עדה, נתפסה ונשלחה עם ביתה לאושוויץ. אושוויץ היה שם נרדף לסוף. אחותה הסתתרה במילאנו ,ואלברטו כבר עזב את הקסטלו, נסע עם אשתו לשוויץ, והפקיד את שתי בנותיו בבית יתומים באיטליה. נורה וסילביה, שתי הילדות המתוקות שגדלו עם הבנים שלי, שהייתי קונה להן שמלות וורודות, נמסרו לבית יתומים. מזועזעת שאלתי את מאוריציו איך יתכן שג'וזפינה איפשרה זאת?
מאוריציו ענה שבתי היתומים והפנימיות הם המקומות הבטוחים ביותר במלחמה כי שם הילדים מוגנים. היו להם תיאוריות לגברים.
היינו חייבים לברוח.
שנים אחר כך, סיפרה לי נורה, איך הן חלקו עם עוד ארבעים תינוקות בקור מקפיא שני בקבוקי מים חמים, שהיו עוברים ממיטה למיטה. כל גופה של סילביה, הקטנה, בת השנתיים התמלא פצעים ואיך היא, האחות הגדולה בת הארבע שמרה עליה. נורה לא זכרה את הפרידה מהוריה. היא גם לא כעסה עליהם. אלברטו ואשתו לא ידעו אם יצליחו לעבור את הגבול בחיים ורק רצו להגן על הבנות.
הימים הלכו והתקצרו, הרכיבה אל ההר הפכה בלתי אפשרית. ניסיתי להבין מה התוכנית של מאוריציו. לא הייתה לו כזו. ההבנה שהגרמנים לא יעזבו החלה לחלחל גם אצלו.
אלברטו כבר ממוקם בשוויץ, מיכלאנג'לו נהיה איש מחתרת, הנונה ג'וזפינה ברחה אף היא לשוויץ, נשארנו השרידים האחרונים באיטליה. ולכולנו נהיה ברור שחייבים לברוח.
חודשיים אחרי שעזבנו את הבית בבהלה התגנבנו אליו לילה אחד. הבוזזים עשו בו שמות. הבית היה הפוך, וגם, כלי הכסף ששמרתי מהחתונה, נעלמו. ארזתי את מעט הדברים שנשארו, לא ידעתי שבהמשך, כל מה שארזתי, במילא לא יגיע אתנו. היה ברור כי המעבר מאיטליה יהיה לא קל בדצמבר.
מאוריציו הציע שנסע בנפרד, אני עם הילדים ושהוא יגיע ביום למחרת.
היה חשוך בבוקרו של היום בו יצאנו למסע, אני זוכרת את צללית הבית בחושך, את דלת השכנה נפתחת כדי סדק. אני זוכרת את התחושה שאתה זר בבית בו אתה גר, בעיירה בה נולדו לי הבנים. את הידיעה שהגרמנים אורבים לנו בכל פינה.
קרלוטה מגוייסת למשימה בכל נפשה חיכתה לנו עם סל צידה לדרך, לבושה בבגדי מסע. רגע לפני צאתנו היא עוד הדיחה כלים אחרונים, והניחה לברונו למאוריציו את ארוחת הצהריים, וארוחת הערב במקרר.
מאוריציו חיבק אותי בחוזקה. גופי נמס אל תוך זרועותיו ופני נשטפו דמעות .
הוא גער בי שלא אבכה, אבל לא יכולתי לעצור את הדמעות. ברונו, נראה עולץ ומבוהל באותה מידה, מצד אחד טיול עם אבא, מצד שני הוא לא רגיל היה לראות אותי בחולשתי.
השארתי את ברונו עם מאוריציו, ונדחסנו למכוניתו של מיכאלנג'לו שהמתין בחוץ ונסעו לתחנת הרכבת עם מעט מידי מהכל.
שוב החזייה שלי הייתה מלאה במעט התכשיטים שהיו לי, ובכסף שמאוריציו ואני חלקנו ערב קודם. קרלוטה, מפוקסת מתמיד מיששה את הצלב אשר לצאוורה. הדרכונים היו צמודים לביטני. ריקרדיו ואלדו לא הבינו מה קורה וישבו ביננו שקטים ומבוהלים.
קנינו כרטיסים לרכבת למילאנו, ומשם תכננו לרכבת לקומו. ידעתי שאני צריכה להגיע לבית הספר בתיכון הגדול שליד קומו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נסעתי עם הילדים שלי מחוץ לבייאלה ללא מאוריציו. מכלאנג'לו היה עם זקן ,ועם תחושה שהוא כבר עשה את הדרך. ידענו שהוא פעיל מאד בהעברת היהורדים מאיטליה, וברור היה שחייבים לברוח מאיטליה.
תחנת הרכבת המתה אדם, פליטים מבוהלים וחיילים גרמנים. באותו רגע הפכה המלחמה מוחשית. הצמדתי את הבנים אלי, בעוד מיכאנג'לו וקרלוטה מתלחשים ביניהם וניסינו להימנע מכל מגע עם הזולת.
הרכבת הגיעה כעבור חצי שעה מסוייטת. עלינו אליה מצטופפים בין המון אדם עמוסי צרורות.
צפירת הקטר, הקפיצה אותי והמחשבה על ברונו, שנשאר מאחור גרמה לי לשוב ולפרוץ בבכי. קרלוטה חיבקה בחוזקה את ראובן ואלדו, מנסה להסתיר את שברוני מעיניהם, נועצת בי מבטים כעוסים .
הנסיעה למילאנו שעורכת כשעה נמשכה מעל שעתיים וחצי כשהרכבת עוצרת בכל תחנה אפשרית והמון אדם ממשיך לזרום אל תוכה .
התמקמנו ברציף הנכון. היו שם פחות אנשים מאשר ברציפים אחרים, הייתה לנו שעה וחצי לחכות וניסיתי לשוות לנו מראה של מטיילים. הבנים שיחקו בהשגחתה של קרלוטה מתעלמים משריקות הרכבות וצעקות החיילים. מיכלאנג'לו ניסה להגיע לטלפון ציבורי ולטלפן למאוריציו, אולם התור היה גדול מידי והוא נאלץ לוותר.
הרכבת אחרה בשעתיים. רק בשעות הערב הגענו לקומו. גשם ניתך ומתוך החשכה ראינו את צלילתה של המשאית שהמתינה לנו הנהג הוריד אותנו לייד מבנה של בית ספר נטוש. ריקרדו ואלדו אכלו את הכריכים האחרונים שנותרו בסל הצידה של קרלוטה ונרדמו מיד על הריצפה עטופים במעיל שלי. אולם בית הספר המה יהודים נרדפים. היה קר וריח של שתן ופחד עמד באוויר .
מיכלאנג'לו, הכיר שם אנשים ולמרות סיפורי האימה הרגשתי מוגנת בחברתו.
מלוכלכת ונואשת נשכבתי לצד הילדים, מבקשת מהשינה להביא עלי כמה שעות של שכחה אבל הבהלה והדאגה לברונו השאירו אותי ערה עד שעלתה השמש.
אני לא זוכרת איך הצלחתי לישון, אבל זוכרת את ההתעוררות לריח השתן באולם, את הגשם מתריס בתקרת התיכון ומייצר רעש מרגיע, שבכזה גשם ,סיכויים קלושים שגרמנים יחפשו לבצע את עבודת תפיסת היהודים.
התעוררתי שווה בין שווים באולם בית ספר, ישר להבנה שמאוריציו וברונו עדיין לא הגיעו.
בזמן שאנחנו היינו באולם מאוריציו וברונו הגיעו לתחנת הרכבת. השעה הייתה שש בבוקר, אחרי לילה בו התהפך ברונו על משכבו. מוזר היה להיות בבית הנטוש בלעדינו, ובלי קרלוטה. מאוריציו יצא ונכנס אינספור פעמים מהבית, עד שלבסוף בערב, הגיע, אכל בשתיקה רועמת, ואמר לו: "מחר נצא מוקדם בבוקר."
בתחנת הרכבת, ניגש אליהם מישהו מהעיירה, שברונו הכיר אותו זיהה אותו מהרחוב שליד, מישהו שעבד בחנות הגבינות, ושאל את מאוריציו: "אתה לא מפחד שהנאצים יקחו אותכם"? מאוריציו לא ענה לו, אלא משך את ברונו בידו לצד, בנתיים הגיעה הרכבת
ונעצרה. מאוריציו התכופף, ואמר לברונו: "יכול להיות שהאיש הזה, ילשין עלי. אם כן, אני מעדיף שאתה בכל מקרה תיסע לאיפה ש"טו" נסעה ושלא יקחו אותך איתי, הם לוקחים למחנות עבודה." ברונו הרגיש פתק מונח בכיסו, הילדים קראו לי אמא, מאוריציו קרא לי "טו" כשברונו סיפר לי את זה המילה "טו" היתה נשמעת מוזר מפיו .
מאוריציו אמר לו: " זה המקום אליו צריך להגיע. אם שואלים אותך משהו, תגיד שאמא שלך שם, ושאבא שלך לא איתך. אני אעלה לרכבת אחריך, ובמילאנו ,כשתראה אותי לא נדבר, ונעלה יחד לרכבת לקומו". זה הכסף בשביל הכרטיס ,וזו הכתובת. אם שואלים אותך מי אני, אנחנו לא מכירים".
אמר, ודחף את ברונו לתוך הרכבת שאך נעצרה ודלתה נפתחה. זו הייתה הסצינה שגמרה לבן הבכור שלי את הילדות. בדיעבד נראה לי ששם החליט מאוריציו שבורנו מספיק בוגר ומספיק גדול, לעבור את המלחמה לבד ובלבד שינצל. שנים ניסיתי לחשוב אם נהג נכון, מאוריציו היה איש ככ חזק ונחות ,שחולשות העולם לא הובנו על ידוי, בטח שלו מפני ילדיו. אנחנו מצפים מילדינו מעצם היות שלנו ו"עשויים" מבשרינו להיות דומים לנו בכוחות, באופי ובמחשבות.
שנים חשבתי על הרגעים האלו. הבן שלי, ילד בן עשר, יושב ברכבת, ודמעות מסרבות לצאת מעיניו. מחשבות מילאו את מוחו. לא ידע אם יראה את אביו שוב, והכי חשש שאכן ילשינו עליו, ויאלץ להגיע לקומו עם הבשורה אלי ,שהעובד של החנות גבינות הלשין עלינו, ושלקחו אותו .
אני זוכרת את הרגע הזה בו הבנתי שהיה לבדו ברכבת. הוא הגדול הבכור, הוא רק בן עשר. אם הייתי יודעת שכך יתגלגל המצב, הייתי מתעקשת שיסע איתי .
מאוריציו לא ממש ניהל איתי על זה דיון. מבחינתו ברונו היה גדול. ומכיוון שכך חשב, פשוט העלה אותו לבד לרכבת.
הנסיעה נמשכה ונמשכה ובכל עצירה של הרכבת, הבהילה את ברונו מחדש .
כשהוא דיבר איתי על הנסיעה, זה היה אחרי שהוא כבר הגיע, אבל מכיוון שגם אני נסעתי את הדרך הזו, אני בטוחה שהוא פחד נורא. אני גם מכירה את הבן שלי, וכל מחשבה על נסיעת הרכבת הראשונה שלו בלעדי, מכווצת אצלי את הלב .
הכרטיס היה בידו, והוא חיכה לכרטיסן, אמר לו - אמא שלי ממתינה לי במילאנו, כששאל למה נוסע לבד. זו הייתה הפעם הראשונה בה שיקר.
בתחנת הרכבת במילאנו, סיפר לי ברונו , הוא פנה לאחת הנזירות ושאל אותה איפה הרציף לקומו. הנזירות ליוו אותו בשתיקה אל הרציף, והוא המתין, רואה את אביו מרחוק את שלוש השעות בדממה. בשלב מסויים הניח לידו אביו כריך ומימיה. הרציף היה מלא
בפליטים מכל איטליה, הוא ראה ילדים עניים, וראה אמהות טרוטות עיניים, ונשם לרווחה, שאביו בסביבה.
הדרך ממילאנו לקומו עברה עליו יותר ברגיעה, הוא ידע שאביו נמצא על הרכבת, וידע שבקומו יתאחד איתנו. ניסה לא לחשוב על אפשרות אחרת. שלל החיילים מכל הסוגים שמילאו כל מקום אפשרי, ייצרו לו בבטן תחושת חרדה ,שלימים לא תעזוב.
בתחנת הרכבת בקומו חיכה להם מיכלאנג'לו. למראה דודו הגבוה, והאדמוני ,חייך ברונו, וידע שהכל יהיה בסדר. היה משהו בגובהו ובחיוך של מיכלאנג'לו ,שתמיד הצליח להרגיע. הוא שמח מאד לראות אותו, ובשל החיילים שהיו על הרציף, לא חיבק אותו אלא פשוט הלך לצידו. אביו הגיע גם הוא, והנסיעה, עם מיכלאנג'לו, ועוד כ 91 אנשים שהצטרפו למשאית שנסעה עברה בשתיקה. חלק מהאנשים שהיו עימם במשאית, הכיר ברונו כיהודים מהעיירה ומהעיירות הסמוכות.
כשהגיעו לבית הספר הנטוש מרחוק ראיתי את ברונו חיוור מהרגיל ועם מבט אחר בעיניים. את החיבוק שלו אני זוכרת. חזק ומתרפק. הוא ככ שמח לראות אותנו. מאוריציו לחש לי באוזן, על האיש עם הגבינות, אבל לא פירט על הנסיעה של ברונו לבדו .
מאוחר יותר סיפר לי ברונו את מה שהיה בתחנת הרכבת. היו באולם עוד כארבעים איש חוץ איתנו . באותו אחר הצהריים לא הבנתי באמת מה ברונו עבר. וזו הייתה רק ההתחלה. מוזר להיות פליטים, אבל לא היינו שם לבדינו ,היו עוד אנשים, שמצד אחד זה עושה את זה פחות מוזר, ומצד שני כולם נראים טרוטים ומבוהלים, וזה היה גם מצבינו.
האולם בו נאספו המוני הפליטים רעש וגעש. מאות אנשים, חבילות מושלכות בכל פינה, בליל מילים, צעקות, יבבות. המון אדם שכל המאחד אותם הוא יהדותם והידיעה שהם מוכרחים לברוח כל משפחה סימנה לעצמה טריטוריה .
היום בדיעבד, הייתי אומרת למי שבורח שאת הדברים החשובים לא יקח איתו ,ומה באמת חשוב .
התאורה הקלושה, צחנת השירותים ועובדת היותנו מוקפים המון אדם זר יצרו אווירת אי שקט, קרסתי על הרצפה המטונפת, שעונה על הקיר עקבתי אחרי ברונו ומאוריציו החגים בחלל האולם, מנסים להבין אל מי לפנות ריקרדו ואלדו התרוצצו סביב בחדווה השמורה רק לילדים.
.שקטה ההמולה ורק רחש ההורים המהסים את ילדיהם נותר תלוי באוויר .
כניסתו של גבר חבוש מגבעת לאולם שוב עוררה את ההמון.אינני זוכרת את מראה פניו במדוייק, אבל את מראה ערמת המסמכים המסודרת שנשא אינני יכולה לשכוח, רשימות מילים שישפיעו על גורל כולנו. כל הגברים מיהרו להקיף את האיש. לא הצלחתי לשמוע את
הנאמר במהומה, אך הבנתי את רוח הדברים מהבעות הפנים המאוכזבות כששבו ופנו איש איש למשפחתו.
מאוריציו ומיכלאנג'לו, נשארו לידו והמשיכו לדבר. ראיתי מעטפת מזומנים מחליפה ידיים וכל גופי נדרך למראה פניו הנפולות של מאוריציו הוא בא למקום בו ישבתי מוקפת בשלל החבילות, קמתי אליו: "אי אפשר להעביר יותר מארבעה. לא עוזר כלום, לא כסף ולא הגיון. אי אפשר להעביר יותר מארבעה "הוא לחש באוזני בניסיון למנוע את בהלת הילדים.
התבוננתי סביבי על המשפחות שמלאו את האולם. ילדים, זקנים, זוגות ובתוכם המשפחה שלי, מנסה לחלק את ההמון לרבעים. סופרת את אלו השייכים לי:
ברונו, קרלוטה, מיכלאנג'לו, אלדו, ריקרדו, מאוריציו ואני. מיכלאנג'לו,הצהיר אמש שלא יברח, הוא מעדיף להישאר באיטליה לבדו, בתקווה שיצליח לפקח על העסק. אולי אפילו יצטרף לפרטיזנים . היינו אם כך שישה. "אי אפשר להעביר יותר מארבעה". הדם אזל מפני, ברכיי רעדו.
מאוריציו רכן אל קרלוטה ולחש לה משהו. היא הנהנה, שלפה את הדרכון מהתיק והגישה לו. משתאה עקבתי אחרי תנועת ידו כששלף עט מהכיס הפנימי של מעילו ובתנועה בוטחת רשם בדרכונה את המילה "יהודיה". ללא הנד עפעף הורידה קרלוטה את שרשרת הצלב המוזהבת מצאוורה, ומסרה אותה לידי מיכלאנג'לו שחייך אליה חיוך בוטח.
מאוריציו שב והסתובב אלי לוחש "אנחנו נעבור עם הקטנים, ברונו יבוא עם קרלוטה". ברונו טרם התאושש מהנסיעה ומההלשנה, המחשבה שאני משאירה אותו שוב מאחור עם קרלוטה ודרכונה המזויף הבעיתה אותי. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. מאוריציו נתן בי מבט כועס. התמוטטתי בין ערמת התיקים גועה בבכי. אלדו וריקרדו מיהרו להתרפק עלי. ברונו התיישב לצידי נמנע ממגע ,עינייו מושפלות ארצה. קרלוטה מאוריציו ומיכלאנג'לו הלכו לשוחח עם האיש עם הכובע לנסות לשכנע אותו אולי לפחות באותה משאית נעבור התבוננתי בשלושת ילדי מבעד מסך הדמעות. הקור שיתק את גופי, הבהלה לא אפשרה לי לחשוב בצלילות. כל שנותר לי הוא לסמוך על שיקול דעתו של מאוריציו. אנחנו נעבור עם הקטנים. קרלוטה תיקח איתה את ברונו. הם יגיעו.
ברונו נתן בי מבט שואל. לא הצלחתי להביא את עצמי לספק לו הסברים .
שותקת שלפתי מערימת התיקים את בגדיו וארזתי אותם בתיק נפרד.
אח"כ שלפתי את תיק התפירה וכמה מטבעות זהב. בעיניים עיוורות מבכי פרמתי את ביטנת מעילו ותפרתי את המטבעות לתוכה. הוא רק נעץ בי מבט אטום ושתק. רכנתי לחבק אותו והתפללתי. כל הזמן התפללתי. ביקשתי להתעורר מהסיוט הזה, ביקשתי שהמלחמה תיגמר, שיהרגו את היטלר, שנוכל לחזור הביתה. ביקשתי את נפשי למות.
"אי אפשר להעביר יותר מארבעה, ניסיתי לתת כסף, ניסיתי לשכנע. זו הליכה של לילה שלם בהרים, נצטרך להתפצל. אתה תעבור עם קרלוטה. אנחנו ניפגש אחרי שתעברו. נצא לפנות בוקר." פניו של מאוריציו היו אפורים, שפמו רעד, אך עיניו נותרו יבשות וקולו נחוש.
ברונו התבונן בו שותק והנהן בהסכמה. "אתם תבואו במסע הקרוב שיצא ,כנראה מחר." מאוריציו נשק למצחו והסתובב לעברי. "מספיק לבכות" הוא לחש לי בקול מצווה, אבל אני שמעולם לא נפרדתי מברונו ליותר מכמה ימים.
והמחשבה על הלא נודע שלפנינו מילאה את ליבה אימה, לא הצלחתי להשתלט על עצמי .
לא נותר בי כוח להתווכח, לא הייתה לי אלטרנטיבה אחרת להציע. תחושת חוסר אונים שטפה אותי. פניו האפורות של מאוריציו הבהירו לי שגם הוא חסר אונים. מאוריציו שמאז ומעולם קבע את הכללים נאלץ להכיר בחולשתו, באי היכולת שלו לשלוט במצב. המלחמה הארורה הזו שינתה את חוקי המשחק.
מיכלאנג'לו נפרד מאיתנו, באותו הרגע קינאתי בו על שאין לו ילדים.הוא נשק לילדי על ראשיהם, נישק אותי על שתי הלחיים, חיבק את אחיו חיבוק עז ויצא מהאולם.
אט אט השתררה דממה באולם החשוך, נשכבתי לצד ברונו שהפנה אלי את גבו וכל הלילה לחשתי באוזניו סיפורים, שרתי לו את כל אותם שירי ערש איתם נהגתי להרדימו מאז נולד, הבטחתי שוב ושוב שנפגש במהרה מעבר לגבול .
ברונו התייפח חרישית, אני בכיתי ללא קול ואיש מאיתנו לא נרדם.
בשלוש לפנות בוקר, שמענו את המשאית מגיעה , נישקתי את קרלוטה, נישקתי את ברונו ממאנת להתנתק ממנו. מאוריציו אחז בתיקים וקרע את ברונו מבין זרועותי מזרז אותי לעלות למשאית.. מאוריציו ניגש לנהג ושילשל לידיו מטבעות תוך שהוא מצביע על התיקים שלנו. הנהג, מעשן ועייף, נהם. את התיקים לא ראינו יותר מעולם.
המשאית יצאה לדרכה בחשכה. התיישבתי על הרצפה , אלדו וריקרדו הרדומים מוטלים בחיקי. מאוריציו ישב לידי מלטף את כתפי ברוך. עיני לא הפסיקו לדמוע. הדרך התארכה , השענתי את ראשי על כתפו והתעוררתי כשהמשאית עצרה. שמש חיוורת האירה את פנים המשאית, הקור היה חודר עצמות.
הנהג הפשיל את כיסוי הברזנט מחלקה האחורי של המשאית והאיץ בנו לרדת .
התיקים שלנו לא היו שם, רק הבגדים שלגופנו כשמסביב הרים מושלגים עד לאן שהעין רואה.
הנהג הוביל אותנו אל גדר והורה לנו לצעוד לאורכה עד שנמצא בה פירצה. אור ראשון הפציע, וערפל סמיך עמד על ההר. האנשים החלו נמוגים אל תוך הערפל השמש כמו עצרה מלכת את זריחתה על מנת לאפשר לנו לעבור את הגבול לשווצריה. מאוריציו לקח את ריקרדו ביד אחת, ואותי בשניה, ויצא . הילדים נשרכו לצידנו עייפים .
צעדנו בכבדות, שמענו את הרעש של האדמה תחתינו זזה חריקת הסוליות על העלים, ועל הקרח הקפוא, לחות מקפיאה חדרה אל העצמות. רחש נשימתנו היו הרעש היחיד ששמענו.
הלכנו וחיפשנו גדר. בלי מילים.
ללא המטען שנעלם עם המשאית נותרנו ללא מזון או משקה. צעדנו אל הלא נודע בענן של ערפל. ברגעים שכאבי הבטן מאיימים להכניע אותי אני משתוקקת להגיע לגן העדן דרך אותו ענן, ענן אי הידיעה. צעדנו כשעתיים, רוב הזמן נושאים את הילדים המותשים על כפיים, עד שהגענו אל הפירצה בגדר.
ביום השואה האחרון, כשראיתי את הסרט של רוברטו בניני, חשבתי לעצמי שיכולנו לשווק להם את חיפוש הפירצה כמשחק. אבל במציאות לא היה בנו שאר רוח רק אימה גדולה ומשתקת.
מאוריציו הרים את הגדר ועברנו. זה היה פשוט משחשבתי. שוויצריה. לא ידענו לאן לפנות. מטרתנו הייתה להילכד ע"י חיילים ולהגיע למחנה פליטים החשש שקרלוטה לא תמצא את הפירצה בגדר לא הניח לי.
המשכנו בדרכנו בנוף שלא השתנה. הגוף זועק מעייפות, הילדים בוכים מרעב. נביחות כלבים מרחוק הרעידו אותי. מאוריציו ניסה לעודד והבטיח שהנביחות מעידות על הימצאותם של חיילים שוויצרים בקרבת מקום.
היום ב דיעבד, אחרי ששמעתי מה אנשים אחרים עברו בשואה, אני מבינה ששפר גורלנו, אבל אימת אותה צעדה נצרבה בנשמתי. ועכשיו כשהגידול מכלה אותי מבפנים , אני יודעת שהוא נבט אז באותה צעדה .
הערפל החל מתפוגג ובאור המתבהר ראינו מרחוק כביש סלול. צעדנו לכיוונו כששמענו כלי רכב מתקרב, פתח מאוריציו בריצה לכיוונו והצליח לעצור ג'יפ משטרתי צהלות השמחה של הילדים כשנאספנו אל הרכב המשטרתי מזכירות לי את אפיזודת הסיום בסרטו של בניני. כמה אופטימיות הייתה בהם באותו רגע. מיהרתי לטפס בעקבותיהם ממלמלת "שמע ישראל" ומתפללת שגם ברונו יאסף על ידם בהקדם.
ירדנו מהג'יפ בתחנת משטרה עירונית. השוטרת השווצרית ניהלה את הרישום באדישות צוננת ורק לאחר תחנונים הסכימה להגיש כוס מים לילדי המורעבים. הפכנו לפליטים.
באורח מוזר דווקא המחשבות על המלחמה ועל ימי הבריחה שלנו מאיטליה מרגיעות את הכאבים שלי, אני נזכרת בימים ההם וסולחת למאוריציו. סולחת לו על כך שהיינו שאננים ולא ברחנו עם לינה ועימנואלה,. סולחת לו על הפרידה הכפויה מברונו.
שוב הועמסנו על משאית והוסענו אל שערי מחנה הפליטים
המתנו מחוץ לשערי המחנה שלוש שעות. שעות הכנסת פליטים מסודרות, ויש נהלים, כפליט אינך יכול לקבוע מתי יתייחסו אליך. ניסיתי לחשב את משך זמן הנסיעה מנסה לשער מתי יגיעו ברונו וקרלוטה.
לבסוף, מורעבים ומותשים נקראנו להיכנס אל משרד הקבלה. שלושה פקידים חמורי סבר קידמו את פנינו. שוב הוצגו התעודות שוב נמסרו פרטים. הקפדתי למסור כל פרט אפשרי בנוגע לברונו וקרלוטה אולם שאלותיי בדבר סיכוייהם להגיע במהרה למחנה נותרו חסרות מענה.
בתום התהליך המייגע נלקחנו בליווי שוטרת שוויצרית שנראה היה שרגילה למראה משפחות של פליטים לחדר ובו שש מיטות: שלוש מיטות קומתיים הפיחו בי מייד תקווה כי אולי אכן נתאחד על כל מיטה היו סדינים לבנים ושמיכה חומה ואפילו כרית קטנה. ריח של טחב עמד באויר, והחלונות שהיו מחולקים לשישה ריבועים מכוסים היו אבק.
מיטות הברזל חרקו כאשר ישבנו עליהם, ואז הרגשתי את הכאבים ברגליים.
החדר הפתיע בניקיונו, ובפשטותו. דגל שווצריה התנוסס על הקיר, ותמונת נוף דהויה.
בעד לחלונות ניתן היה לראות את המבנה ממנו עלה ריח תבשיל וכל מיצי הקיבה שלי התעוררו, לצידו היה מבנה השירותים, והשוטרת הסבירה כי הילדים יוכלו להתקלח עימי רק כאשר אין נשים אחרות בסביבה.
מאוריציו עמד בכניסה לחדר, ונתן לה לסיים את הנוהלים. קוראים לאכול, ומעת לעת נדרשים לבצע עבודות. בימים הקרובים יערכו רישומים ואם אכן יגיעו הקרובים הם יאוחדו עמנו.
נשכבנו מותשים על המיטות הצרות מנסים לחמם את גופנו הקפוא בשמיכות הצמר הצבאיות. הרעב לא נתן לנו מנוחה והכניע את העייפות. ברגע שנשמע הקריאה ברמקולים מיהרנו אל חדר האוכל. הדייסה שהוגשה הייתה תפלה ,אבל חמה, בלענו אותה בשקיקה.
פרטים רבים מהשעות הראשונות במחנה נשכחו ממני. זוכרת בעיקר כאב עמום תחת הסרעפת. כאב הפחד שילווה אותי ימים רבים, ולימים יצמיח בי את הגידול שיביא עלי את קצי. כאב הפרידה מהבן שלי.
נותר בי בליל של תמונות; מקלחות משותפות עם נשים וילדים זרים. שעות של עמידה בפתח המשרד בניסיון לברר איפה ברונו וקרלוטה, שינה טרופה בקור העז.
ריקרדו ואלדו, כדרכם של ילדים קטנים, מצאו דרכים להשתעשע. על אף הקור ובלויי הסחבות שלגופם הם התערו בקרב הילדים ובילו את זמנם במשחקי כדור סמרטוטים ואבנים. רק הרעב התמידי השאיר בהם זכרון שלא ימחה לנצח.
כמה ברי מזל היינו. הרעב והתלישות היו נוראיים, אבל נורא מהם הייתה אי הוודאות בנוגע לגורלם של ברונו וקרלוטה.
מהירות בה השתנו חיינו הייתה בלתי נתפסת. עד אז חייתי את חיי כמו בתוך אותן מזכרות המקפיאות תמונה ציורית ובניעור קל פתיתי שלג מרחפים מעליה ואז הגיעו הנאצים, ניפצו את הזכוכית ורמסו את השגרה המבורכת של "נסיכי בייאלה" שהיינו.
ביום הרביעי לשהותנו במחנה, כשעדין לא נגלה אות חיים מברונו וקרלוטה .
הצליח מאוריציו לצאת מהמחנה ויצר קשר עם.משפחת ליסקו. הם היו לקוחות ותיקים שלנו ואת שמם רשמנו כקרובי משפחה במשרדי המחנה. מאוריציו יצא לחפש אותם, ולנסות להעזר בקשרים שלהם עשיתי עסקה עם אלוהים שאם ברונו חוזר אני אומרת שמע ישראל מעתה ועד מותי בכל לילה ובכל בוקר ,והוספתי למו"מ התחייבות לעשות מעשה טוב מידי יום עד מותי. המחשבות על המעשים הטובים שאעשה, מעט הקלו עלי את הציפיה.
בערב שב מאוריציו ללא בדל מידע על מקום המצאם. הפגישה עם ליסקו הייתה טובה, בני המשפחה הציעו לארח ואף הגישו בקשה לשלטונות לעשות זאת באופן רשמי ומסודר. זה הפיח בנו תקווה .
בימים הבאים המשיך מאוריציו לצאת ולחזור, הוא הסתובב בין מחנות הפליטים האחרים בסביבה, מחפש את עקבותיהם של ברונו וקרלוטה. מידי ערב בשובו ,הקיפו אותו שוכני המחנה מנסים לדלות מידע על המתרחש בעולם הגדול .
מאוריציו הפך לשר החוץ של הפליטים. ידעו שאני ממתינה להגיעו של בני הבכור, ובאחוות פליטים לבושי בלויי סחבות, ניסו לחזק את רוחי. תפילותי לא הצליחו לשנות את המציאות ומראה כתפיו השחוחות של מאוריציו הבהיר את מה שלא היה צורך לומר במילים.
הימים עברו עלי באיטיות מייסרת. תרמתי את חלקי לקהילה בעבודות המטבח ומידי יום גנבתי פרוסת לחם נוספת בתקווה לתת אותה לברונו שיגיע עם מאוריציו באותו היום
בכל יום שעבר התעצמה החרדה ואיתה פרוסות הלחם המיובשות שהוחבאו בחדרנו.
חיי המחנה הפכו שיגרה מסויטת השווצרים היו אדיבים אך חסרי סבלנות או אמפטיה למצבינו. תחושת חוסר האונים רק החריפה נוכח העדרם של ברונו וקרלוטה. במחנה הסתובבו לא מעט ילדים שהגיעו לכאן בדרך לא דרך וללא קרובי משפחה. נוכחותם העצימה את דאגתי לברונו. ניסיתי להיזכר בחיוכו, כל מה שעלה נגד פני הן עיניו שטופות הדמעות בליל פרידתנו. אגרתי אוכל עבורו אבל האוכל נרקב והוא לא הגיע.
מאז הבריחה לא שמעתי דבר על גורלם של כל בני משפחתי. הדאגה לאמא ,לצ'לסטה ואלברטו לא הרפתה אבל הגעגועים לברונו איימו על שפיותי. האימה והצער הפכו לכאב פיזי. הכאב שמסב לי הגידול בבטני זהה לאותו כאב מאז. הוא מקרין לידי, לרגלי. הוא מאיים לטרוף אותי .
בשלישי לאוקטובר, בדיוק חודש אחרי הגעתנו למחנה, ישבתי מחוץ לצריף שלנו. החשכה החלה לרדת, השלג הקדים ופתיתים ראשונים ריחפו באויר. ריקרדו ואלדו שיחקו בערמת סחבות שנקשרה לכדור משחק ליד שער המחנה. מבעד לערפילי העצב שמעתי את ריקרדו בוכה אך לא נמצאו בי תעצומות הנפש להביט לכיוונו. רק כשפסק הבכי בפתאומיות הרמתי את מבטי. ברגע הראשון לא זיהיתי את הדמות העטופה במעיל האפור ואז הכתה בי ההכרה. היה זה המעיל שנתתי לקרלוטה לפני בריחתנו להרים. קרלוטה עצמה נראתה קטנה וצנומה כילדה. מאחוריה פסע מאוריציו אוחז בכפו של ילד .
לרגע לא הייתי בטוחה שזהו ברונו. היה לו מבט מבוהל, הוא אחז בחוזקה בידו של מאוריציו ונראה כאילו התכווץ. בגדיו היו מטונפים, הליכתו שפופה ורגליו בקושי גררו אותו.
התקשתי להרים את עצמי מהאדמה הקרה וזרם הדמעות שכבר יבש שב ופרץ מעיניי. ליבי איים להתפקע. ריקרדו ואלדו עצרו ממשחקם ורצו לכיווני "קה צ'ה?" הם שאלו "מה קרה?" ואני רק מילמלתי "ברונו. ברונו. ברונו." הם נכנסו למחנה, ונכנסו למשרד, ומאוריציו התעכב שם מאד, כי המחנה שאנחנו היינו בו היה מלא מידי, ולא אישרו עוד אנשים, וגם לקרלוטה בדרכון היה תיקון "צורם ."
השקר שסיפרנו על קרובי המשפחה לא אפשר לי להכנס אל המשרד חיכיתי המומה למראה החבול של בני.
לקחתי את ריקרדו ואלדו ביד לחדר, סידרתי את המיטות, סידרתי הכל באופן שיהיה ברור פה זה נעים.
אי זוכרת את העמוק בו ניקיתי את החדר ואת הזמן לא זז.
ואז, ישבנו בספסל מחוץ למשרד.
כשיצאו קפצתי עליו, ישבתי על ברכי וחיבקתי אותו. ריח של פחד ושל ברונו עורבבו בנחירי. הוא נגע בעור ידי וגופו היה קר. ידיו היו קרות, עיניו היו לחות ומבטו אפל. חיבקתי אותו ואט לאט הוא הפשיר. ממש הרגשתי את גופו נוקשה .
הוא רעד תחתי במנשך דקות ארוכות.
הבכי שלי לא פסק.
פניתי אל קרלוטה שחיבקה את ריקרדו ואלדו. התקדמנו אל החדר שלנו. כבר החשיך אבל הגיעו אלינו תפוח, לחם, חברינו לגורל שלחו לנו ברכה.
בלילה ההוא ישנתי לצידו של ברונו, מחבקת ונושמת אותו.
בבוקר ראיתי איך גדל במבט וקטן בגוף - ברונו היה רעב, ואכל גם את המנה שלי, והוא לא בכה, אבל היה לו עצב בעיניים שגרם לי להמשיך ולדמוע. הוא כבר היה אחרי המקלחת הראשונה במחנה שלנו, עם הבגדים שליקטתי בשבילו, והמעט משפחות שכן תקשרתי איתן, שמחו בשמחתנו .
כמה אהבתי את קרלוטה ששמרה לי על ברונו, כמה אהבתי לרגעים את המחנה הזה, והרגשתי את ברונו פגוע ואבוד, ולא עזבתי אותו במשך שבוע .
המחנה היה נסבל פתאום ,כשברונו ליידי.
התקשורת שלי עם מאוריציו בימים שחיפש את ברונו בין המחנות הייתה במבטים. ועכשיו יכולתי שוב לדבר. לא ראינו את המציאות באותה עין .
מאוריציו ראה את ברונו בן ה עשר וחצי כגדול לכל דבר. כשעברו את הגבול ,ותפסו אותם, ונשלחו לבית המשפט המאולתר, ברור היה כי קרלוטה אינה אמו וכי התעודות שלה מזוייפות, והבכי של ברונו, והפחד שלו הוא זה שהשאיר אותם יחד, זו גם הייתה הסיבה שברונו לא הגיע אלינו, כי נרשם בשם של קרלוטה. והובהל למחנה אחר. את האינפורמציה הזו קרלוטה וברונו סיפרו לנו אחרי המפגש.
מאוריציו התמודד עם השווצרים, שיחד ובדק, ומצא אותו, קרלוטה שמרה עליו ,והקריבה את זהותה, ואני התפללתי ודאגתי והבנתי שאם ברונו חוזר, יש סוג של אלוהים שאיתי. ועכשיו הוא חזר. הוא חזר וגוש החרדה הגדול שהיה איתי כמה שבועות התפוגג.
הבטחתי כל יום מעשה טוב. עשיתי. לא פספתי יום.
מאוריציו נראה היה לי גבר שבגברים, הבנים החמודים שלי שרדו מאד יפה את המחנה, וחזרתי להאמין בחיים. לא רציתי שוב להפרד מברונו היו לי שיחות על כך עם מאוריציו. שיחות בטלות. בסוף הוא החליט. אני במבטי הצלחתי לדחות את הגזירה לעוד שבועיים.
בשום תקופה ה"כוחות" ביני לבין מאוריציו לא היו שווים. הוא החליט. אני דיברתי וניסיתי ושכנעתי, רק רציתי את ברונו ליידי, והוא חרץ וטען שהעתיד שלו חשוב יותר, ושלא צריך שיהיה איתנו, אלו השנים שהוא צריך ללמוד .
ולאורך כל השיחות שלנו אני זוכרת את עצמי רוצה להגיד למאוריציו, אבל כבר טעית פעם אחת, חשבת שהמלחמה לא תגיע, חשבת שהיא לא תיגע בנו, איך אתה יודע שעכשיו אתה לא טועה ?
לא אמרתי. נתתי לו ללכת ולחזור, אספתי כמו פליטה טובה בגדים משומשים שיתאימו לברונו, דאגתי שהוא יאכל, דאגתי שטיפה ישמין, חיבקתי אותו, ישנתי לידו, וקיוויתי שלא יהיה מקום בפנימיה שמאוריציו רוצה לשלוח אותו אליה. ולא שיתפתי את ברונו בתקוות שלי. ידעתי שהוא יודע שאני רוצה אותו לידי, ושהוא גם מבין שרוצים לטובתו עם הפנימיה, לא האמנתי בזה אבל הייתי חייבת להיו "עם מאוריציו". מאוריציו החל מבסס את כוחותיו בשווייץ. הוא ייצר קשר עם משפחה שנוכל היות בה, הוא הצליח להשיג אישורים שנצא מהמחנה, הוא רשם את ברונו לפנימיה ליד צרפת ב veve .
לא ידעתי אם לשמוח או להעצב שהוא יכול כל כך הרבה. בכל פעם כשהוא בא עם עוד "הישג" מצאתי את עצמי משתאה מכמות הדברים שיכול אדם לעשות לא במגרש הבייתי שלו.
אני שואלת את עצמי, עכשיו, כשאני חולה, מה היה מאוריציו עושה, היה לוקח אותי לאמריקה לטובי הרופאים? היה נוסע איתי לאיטליה לטייל בהרים?
בתקופת המלחמה, התקרבנו במובנים רבים, אבל גם התרחקנו. אני רק רציתי לחזור הבייתה עם הילדים והאחיות שלי ואמא שלי, והוא רצה כבר פלשתינה.
בזמן המלחמה מאוריציו עבר שינוי, ובעקבות השינוי שלו, גם אני נאלצתי להשתנות. האיזון ביננו הופר.. הוא טעה, לא נערכנו נכון, הוא "שילם" על הטעות והתרוצץ כמו משוגע. והוא שינה את מחשבתו. ברגע שהוא "חטף "מהאיטלקים, ובמובן מסוים גם מהשוויצרים, הוא כבר החליט, תוך כדי מלחמה שאנחנו לא נשארים באירופה.
בדיעבד אני חושבת שזה מה שהחזיק אותו ונתן לו את הכח מול מבטי המודאגים ומחשבותי האפלות, מול כל השמועות שהגיעו מכל אירופה ומול החיי יום יום שלנו במחנה פליטים, עם אוכל מזעזע ומלא פליטים אחרים מכל מיני מקומות באיטליה ובאירופה.
הוא כאילו "התחבר" לאיזה חזון, וחיי היום יום לא היו בעיניו מכשול, הוא רק ראה את העתיד, ונראה היה שככל שיתכן יותר את העתיד, כך העתיד יגיע .
המחשבה לשלוח את ברונו ללמוד לוותה אצלו בידיעה שהמלחמה תסתיים וברונו יצטרך לגדול ולעבוד, ולא רצה שיפסיד לימודים. הוא גם הסביר לי במעט שדיברנו, שלהשאיר את ברונו איתנו זה כמו להכנע לגרמנים, ולעצור את חייו .
ומאוריציו לא ידע להכנע. עצם הקיום שלו רחוק מעסקיו, במחנה פליטים היה סוג של כניעה שהוא חי עימה בקושי.
אני הייתי אסירת תודה למאוריציו שמצא לי את ברונו, ונכנעתי לפנימיה הזו מבלי לדעת מה זה באמת אומר. היום כשאני חושבת על הימים ההם יש לי צמרמורת, איך ילד כל כך קטן נוסע כל כך רחוק לבד, אבל אז, אלו היו ימים ,שבעשרה ימים כאילו חיית שנה, ולא ידעת איפה שאר בני המשפחה ,והמחשבה שיכול להיות לו נחמד, הייתה זו שגרמה לי לשתף פעולה. דמיינתי אותו משחק טניס במדשאות עם ילדים נוספים בגילו.
וכך, שבועיים לאחר המפגש, עוד בטרם נפרמו כל מטבעות הזהב מהמעיל ,הועלה שוב ברונו על רכבת, והפעם לכיוון לוצרן. שוב בכיתי נורא, שוב האחים הקטנים שלו נראו יותר מאושרים ממנו, והפעם, ללא קרלוטה שהושיעה אותו ,נסעתי איתו ועם מאוריציו לתחנת הרכבת, לכיוון "ווה ווה. "
תחושות הבטן שלי, מהשלב שהתחלנו לברוח מהבית, לא עבדו טוב. משהו בליבי שוב חשש, אבל לא הצלחתי לדבר על זה עם מאוריציו. הוא החליט .
שמחתי שאני יכולה ללוות אותו, שמחתי לראות שבלינצונה מתנהגת יחסית רגיל, וקיוויתי שעם הקשרים שהצליח לייצר, גם אנחנו עוד מעט נצא מהמחנה ,ואז אבוא לבקר את ברונו, ולראות שהוא בסדר.
ברונו היה נראה נורא. בבטנו של ברונו שוב היה גוש הפחד. הפחד היה אחר .
הוא כעס שמפרידים אותו, ולא הבין למה. הוא פחד כי לא ידע את השפה, אבל אביו לא ניהל איתו שיחה על הנושא. זו הייתה פקודה. התחבקנו, ונפרדנו .
לפנות ערב הגיע לרציף , שם, כמובטח חיכו לו עם משאית, והוא הועבר לפנימיית נערים בגילו, שוויצרים ברובם, שלומדים בה צרפתית .
רק כמה חודשים אחר כך, נודע לי שעם הגיעו, האחות, נגעה במצחו, והוא אובחן כבעל חם גבוה, והושאר במרפאה. רטיות עם חומץ הונחו על מצחו, ועל גפיו, ושום דבר לא עזר. הוא קדח מחם, והרגיש נורא. לאחר יומיים בהם לא ירד חומו, הובהל לבית החולים הקרוב, ב VEVE שם, לאחר שלל בדיקות אובחן כחולה במחלת הילדות "סקרלטינה."
גזר הדין היה חודש בידוד, בבית חולים. פעם ביום נכנסה אחות ,והביאה צלחת עם אוכל. ילד בן כמעט 11 לבד בבית חולים בזמן המלחמה.
אני בזמן הזה לא ידעתי מכלום. חשבתי שברונו לומד ונהנה, כתבתי לו מכתבים, וחיכיתי לתשובה. רק חודשיים אחרי קיבלנו מכתב עם חשבון מבית החולים, שהוא היה מאושפז. יש משהו בלהיות אמא, ולא להרגיש מה קורה לבן שלך, שעושה תחושה של נכות.
כל הזמן הזה שברונו היה בבית חולים, אני דמיינתי אותו שר שירים בצרפתית ומשחק כדורגל בדשא עם בני גילו. אנחנו גם היינו בשלבי פרידה מהמחנה ,ועברנו לגור אצל המשפחה שהסכימה לאמץ אותנו.
מאוריציו הצליח למצוא לעצמו משרה במשרדי קק"ל בציריך, ולמרות שנגמר לנו הכסף, מהמעט שהרוויח שם, שילמנו למשפחה שארחה, ולרכבת בה נסע יום יום לציריך.
כתבנו הרבה מכתבים, שחזרו, ורק דרך החבר של מאוריציו מלונדון, אדון הבקין, הצלחנו לקבל איזו תשובה, וכשגם היינו צרכים כסף, הצלחנו דרכו לקבל כסף מעימנואלה באמריקה.
ואני ניסיתי לא להשתגע, וחלמתי איך נחזור לחיים שלנו בביאלה, ומאוריציו יותר ויותר דיבר על פלשתינה, שאחר כך נהייתה ישראל, ואני מודה שאני בסתר ליבי קיוויתי שזה יעבור לו.
והיינו "על שולחנם" של משפחת ליסקו, שהיו איטלקים שהיגרו לשוויץ, והקימו שם חווה, קרלוטה עזרה לנו לעזור להם בחווה, והם היו יותר מבסדר, וארחו אותנו ועזרו לנו מאד.
וחצי שנה חיכיתי ליום הולדת של ברונו, כי ביום הולדת שלו היה אמור להגיע מהפנימיה.
החודשים אצל המשפחה בשוויץ לא זכורים לי באופן ברור. אני זוכרת את אלדו וריקרדו צמודים אלי, את קרלוטה מתפללת ואת מאוריציו נוסע וחוזר לציריך .
לא היה לנו חופש, אבל באופן יחסי למה ששמענו שקורה באירופה, וליהודים היינו ברי מזל. היינו בשוויץ, והיינו מוגנים. רק ברונו, היה באיזו פנימיה, ואני
התפללתי שהוא בסדר. צרפתית הוא לא ממש למד שם, למרות המחשבות של מאוריציו, והוא פשוט היה לבד ומסכן, הים בדיאבד אני יודעת, שאם הייתי יכולה לבחור את הבחירות שלי בעצמי, לא הייתי שולחת את ברונו לשום מקום לבד. אני מתחרטת ומצטערת על כך. כל הזמן.
כי גם כשכבר חזר, והיה איתנו קצת, שלחנו אותו הפעם, בעקבות הקשרים של מאוריציו עם הקהילה היהודית ללמוד בצד השני של שוויץ, בפנימיה של יהודים .
שם למד להתפלל, והיה אמור להכיר אנשים, ושוב, נקרע מאיתנו, למען ההשכלה שלו.
"היטלר התאבד" רעם קולו של מאוריציו שפתח את הדלת בסערה בעודו מנפנף בעיתון. כולנו הסבנו לארוחת הערב במטבחה של משפחת ליסקו. מאוריציו התיישב ותוך כדי אכילת הפסטה סיפר על קבוצת היהודים שפגש בתחנת הרכבת. הם הגיעו ממחנה הריכוז "פוסולי" אלו שהיו מועמדים משם לעבור לאושויץ, וחזרו לבתיהם, מופרדים מחלקי משפחתם שכן הגיעה כבר לאושוויץ .
רזים כשלדים, לבושים בלויי סחבות, עיניהם כבויות ואין להם איש בעולם
"יוקמו מחנות ביניים ואז יעלו לארץ ישראל באמצעות הסוכנות היהודית והאוניות שיקנו, אירופה סגורה ליוצאים אבל לא תהיה ברירה יהודים לא יכולים להישאר באירופה, הם צרכים להגיע לישראל, שם זה המקום". התמלאתי חלחלה מהתאורים והודתי לאלוהים.
הארוח של משפחת ליסקו היה נעים ומחמם לב. פעמים רבות הרגשתי שגם הם מתפעלים מעצמם על כמה בקלות נתנו לנו להיות תושבי קבע בביתם ,בעליית הגג רוחשת העכברים, שלמדנו לחיות איתם בשלום. בתחילה עוד הסתתרנו, מחשש ששילטונות שוויץ יענישו את משפחת ליסקו על הכנסתינו ,עם חלוף השבועות, כאשר התבררו החוקים וסיבות בגינם מוענשים מכניסי האורחים הוכרזנו כקרובי משפחה, שבאו לסייע לעסק בשל המלחמה, ואכן, גם קרלוטה וגם אני היינו משתתפות בסבב בחנות, ושם, מסיייעות לסדר את הבדים, לגהץ את מה שנדרש, ולעיתים גם למכור בחנות.
הקומה הראשונה הייתה סלון מטבח ואנחנו שהינו בה רק כאשר הארוחה הוגשה, הסלון היה מעוצב עם שלל ספות פרחוניות ושולחן עץ כבד ועליו כלי החרסינה האסורים כעדות לחיי פאר שהיו ויהיו, וכזיכרון של הגברת לסקו מאימה ומסבתה, בשמונת החודשים שגרנו שם לא שמעתי את הכלים האלו ולא ראיתי אף פה נוגע בשפת הכוס, למעט פעם בשבוע שקרלוטה הייתה מסירה מהם את האבק.
הריח שהיה בקומת הכניסה לבית היה שילוב של ריח ספרים, נקניקיות, ואבק פשתן .
הזוג ליסקו עבדו בחנות הבדים, , והעגבניות שקרלוטה הייתה רוקחת, ואפילו פייטרו, בנם הנרגן של הזוג ליסקו אהב את מטעמיה .
גינת הירק בביתם כבר הניבה בזיליקום וזוקיני כאשר ידענו שהיטלר התאבד ,וגם עגבניות ירוקות, שהבשילו, כשאנחנו כבר היינו ביילה.
בקומה השניה גרו הזוג ליסקו וריח טאלק מתוק עמד שם באוויר כמנסה להלחם בריח הנפטלין, והטבק מהמקטרת של מר ליסקו, שנהג לעשן.
מעל ריחות אלו בעליית הגג המרווחת יחסית והנוחה, עם ציוצי העכברים, אנחנו חיינו, בעיקר לננו שם, את מרבית היום היינו מעבירים בחצרם או בביתם .
בעליית הגג היה ריח של טחב ופחד, ושלל אביזרי מחסן, ודברים ישנים כמו ציוד הטניס, וכל הדברים ששמים במחסן ליוו אותנו בשמך שמונת החודשים שגרנו שם.
למשפחת ליסקו הייתה חנות בינונית ומכובדת לטקסטיל וסדקית. כל עיירת וינטרטו הכירה אותם, כי כל מי שנזקק לכפתור, חוט או מחט, עבר ב"ליסקו טקסטיל", הבדים שלהם ידועים היו בטיבם, את רובם היו קונים מ"פרטלי ויטלה . "
היום כשאני חושבת על זה רוחב ליבם והקלות שבה נתנו לנו להיות בחייהם אינה מובנת מאליה. עשרים שנות הכרות בעסקים סללו את הדרך לאינטימיות אמיתי שהיינו בה ככ רבה ימים. העליצות, חוסר המרמור, והדרך בה פתחו את ליבם וביתם הייתה יוצאת דופן, והקלה מאד על כולנו .
"היטלר התאבד" היה באוויר וכשמאוריציו נקב במילה "מחנות" הס הושלך בחדר. ענן "מחנות היהודים" ריחף מעל החדר, לאורך חודשים ארוכים ניסינו לחסוך מהילדים את המידע שהגיע לאוזנינו. עד לאותו רגע נדמה היה לנו שהצלחנו. בדיעבד אני מבינה שאין דרך להסתיר מילדים את המציאות גם כשהיא בלתי נתפסת. הם תופסים אותה בחושיהם המחודדים .
המלחמה ההיא הייתה רוע צרוף מאחורי החזות התרבותית והאלגנטית הגיחה אכזריות שכמותה לא ידע הגזע האנושי מעולם. מאוריציו היה שב מפגישותיו חיוור ושחוח לוחש באזני זוועות מחנות הריכוז על אדמת פולין. הכאב המאיים להרוג אותי עכשו נולד אז, ברגע בו הבנתי את גודל הזוועה. ברגע עברה במוחי המחשבה על ברונו הבודד בפנימייה, על הקלות בה יכול היה להילקח משם ולעלות בעשן התנורים. התאבדותו של היטלר הייתה הסימן לכך שהזוועות הנוראיות ששמענו אכן התרחשו.
בדיעבד אני לא מבינה איך עשיתי את זה. אני לא יודעת להסביר את זה לעצמי איך העזתי להשאירו רחוק ובודד לאורך כל המלחמה ההיא. הלוואי והיה מטיח בי את השאלה "איך עזבת אותי. איך הסכמת?" הוא לא שואל, הוא לא כועס.
תחנות רכבת תמיד מזכירות לי את הפגישה ההיא עם ברונו. הוא חזר לביקור לכבוד יום הולדתו. עמדתי בתחנה עם מאוריציו וקרלוטה, המומה מההמולה .
אלפי לובשי מדים גדשו את האולם; קצינים גרמנים, שוטרים שוויצריים, חיילי כוחות הברית התערבבו בין המון אדם עמוס חבילות. עמדתי שם אוחזת חזק בידה של קרלוטה. לבי איים להתפקע מהתרגשות כשנכנסה הרכבת לתחנה .
ערפילי עשן עלו מהפסים, הדלתות נפתחו בקולות חריקה רמים. נוסעים עמוסי מזוודות ירדו מהקרונות נופלים בהתרגשות על כתפי הקרובים הממתינים להם .
קריאות שמחה ובכי מכל עבר .
שלושתנו הבטנו לכל הכיוונים, מחפשים את דמותו הקטנה של ברונו, אבל הוא לא נראה בשום מקום. האימה אחזה בגרוני, מבט חטוף בעיניו של מאוריציו הבהיר שגם בראשו עוברת מחשבת הבלהות "הילד איננו". התחנה החלה להתרוקן, דלתות הרכבת נטרקו ברעש גדול, שוב עלה עשן מהפסים כשהרכבת החלה להתרחק בצפירה רועשת.
שלושתנו עמדנו נטועים כמשותקים על מקומנו כשמתוך העשן של הרכבת הנעלמת הגיחה דמות קטנה עם מזוודה, צועדת לאט, בכבדות. לא הייתי בטוחה שזה הוא, הידיעה שלא זהיתי את בני שלי במיידית היא בלתי נסבלת ולא מרפה לעולם. רצתי לכיוונו, עקבי נוקשים בקול על פני הרציף הריק ,נשימותי כבדות. הוא נעצר במקום, הניח את מזוודתו הכבדה והביט לכיווננו במבט אטום קרלוטה שהייתה מאחורי קראה בשמו, ברונו נופף לה בלאות.
הוא לא חייך. חיוור, עינייו קרועות לרווחה מדגישות את העיגולים השחורים , קטן ורזה, חליפתו תלויה עליו כמו התחפש בבגדיו של אביו.
חיבקתי אותו. הוא עמד רפה, עיניו מלאו דמעות. ללא מילים פסענו לכיוון הרציף לוינטרטו. קרלוטה נושאת את המזוודה ואני אוחזת חזק בידו של ברונו .
סביבינו המולת רכבת ושתיקה קשה ביננו. מאוריציו המתין ליד השעון, וחייך חיוך של הקלה. החלפנו מבטים. הוא ראה שאני דואגת, וטפח לברונו על הכתף, דיבר אליו בצרפתית. ברונו לא ענה.
את הדרך מציריך לוינטרטו עשינו יחד, שלושה מבוגרים שמנסים לאמוד את הנזק שנגרם לילד השותק שלצידנו. מאוריציו ניסה לדובב את ברונו וזה תיאר במילים מדודות
מקום קר ולא נעים, וסיפר שכל הזמו היה שם חולה. לימודי הצרפתית היו לו קשים והפצעים על הידיים היו עדות למכות הסרגל שחטף בכל פעם ששגה בהיגוי.
בטני התהפכה, אמא שלא מרגישה כלום. כל הזמן הזה דמיינתי אותו משחק טניס וכדורגל עם חברים בדשא ירוק או במגרש החמר, ואילו הוא קיבל על הידיים עם הסרגל, והיה בבידוד כי היה שוב ושוב חולה.
חגיגת יום ההולדת לה חיכו הקטנים בקוצר רוח הייתה עצובה למדי, ברונו היה עייף ונרדם מיד. את העוגה אכלנו למחרת., הוא היה רעב מכדי לאכול ,ומדוכדך מכדי לדבר. קרלוטה לא פסקה לסחוט תפוזים ולפתות אותו בפרוסות לחם עבות מרוחות בריבה. בימים הראשונים הוא לא דיבר ובקושי זז, אצבעות ידיו הפצועות, ומבטו הקרוע לרווחה העבירו בי צמרמורת. לאט לאט הצליחו אחיו הצעירים להעלות חיוך על פניו, אבל עינייו נותרו אטומות.
רשת הקשרים של מאוריציו עם הציונות כבר קרמה עור וגידים לאורך כל המלחמה, מאז עזבנו את ביילה התכתבנו עם הבקין, חברו לספסל הלימודים של מאוריציו, שסייע בתקשורת בין בני המשפחה הפזורים ברחבי אירופה במובנים רבים הקשר עם הבקין שמר על השפיות, וליווה אותו לאורך כל הזמן ,גם בשיחות ובדיונים לגבי העליה לישראל, והחיים של היהודים באירופה.
הבקין הצייר התגורר בדירה יפיפייה בלונדון והיה האדם האחרון שניתן היה לחשוד שיתחבר למאוריציו, אולם המלחמה, הוכיחה שהוא חבר נאמן ומסור.הוא הצליח למצוא אותנו לאחר הבריחה, והקשר עימו סייע לנו לצאת ממחנה הפליטים ולעבור למשפחה. הבקין המסור היה איש הקשר בין כל בני המשפחה ומשענת נאמנה בעולם בוגדני.
הידיעות על כך שבעלות הברית מביסות את גרמניה. הפכו לעובדה מוגמרת קרלוטה ואני תכננו את יום השיבה לביילה.
לדידו של מאוריציו ביילה הייתה אמורה להיות רק תחנת מעבר. הוא היה נחוש בדעתו לעלות לפלשתינה, ואף תכנן להעלות את כל בני המשפחה ואת קרלוטה
מאוריציו למד עברית, ואני לא הבנתי למה זה טוב. הוא שיגע אותי ואת הילדים ,כפה עלינו ללמוד את השפה הזרה, הקשה שיתפתי איתו פעולה וקיוויתי שכשנחזור לביילה, למחסנים, לבית, למשפחה, לקסטלו, הוא ירפה אבל מאוריציו לא הניח לחלום. אפילו קרלוטה החלה לבשל בעברית.
בלילה האחרון שלנו אצל משפחת ליסקו נפרדתי בליבי מהעכברים, מאוריציו שכב לצידי, אחז בידי ולא הפסיק לדבר. הוא התחבר לחלומותיו, עיניו היו חומות ויוקדות, לחייו הבהיקו, החיוניות שבה אליו. רוחות המלחמה התחלפו בסופת סיפורי הזוועות, ואילו הזינו את נחישותו של מאוריציו לצאת מאירופה .
למחרת בבוקר כשרכבות עמוסות פליטים נעו כנחילי נמלים לכל אורכה ורוחבה של אירופה. העמסנו את הרכב שהגיע אלינו מביילה ושבנו הביתה כאילו חזרנו מחופשה משפחתית בהרים.
בנסיעה חזרה לבייאלה, ראיתי לראשונה שמאוריציו וברונו דומים. שניהם היו שקועים בהירהורים. מאוריציו כבר עידכן אותנו שבייאלה לא השתנתה,אבל העסק שלנו נשדד, והסחורה כולה נגנבה. ברונו נראה כאילו נשמתו נגנבה .
מבוהל ומפוחד מהלא ידוע הממתין לנו וחסר אונים לצד אמו שכבר אינה מנסה להבטיח אשליות.
פחדתי מישראל, כמו שפחדתי מהמלחמה. הארץ ההיא הנידחת הייתה עולם זר ולא מוכר ואני רק רציתי את חיי בחזרה. רציתי הביתה, רציתי את ילדותם הנאיבית של ילדי, רציתי להשיב את התום והחיוך לעיניו של ברונו. זה לא קרה.
ויטוריה מאוריציו ושאר בני המשפחה הגיעו ארצה בשנת 1950 והשתקעו בתל אביב – עד היום המפעל שהקים – "ויטלגו" מנוהל בידי המשפחה, מלון רמת אביב אותו הקים מאוריציו גם כן, אמנם כבר אינו קיים, אך הרחוב בתל אביב הקרוי על שמו – נצא עדיין ברמת אביב.
