שם ההעיירה: בארנוב סנדורמירסקי גליציה המערבית, פולין
רוב תושבי העיירה היו עניים. הגברים לא עבדו ורק הנשים עבדו. הרוב היו חרדים עד להופעתו של ואז חלקם הפכו לציונים.
כלכלה
היהודים היו החנוונים של העיר והיבואנים של הסחורות לבארנוב ולסביבה. לבד מחנות הטבק, סלון וחנות ירקות נוהלו כל החנויות על-ידי יהודים.
שלושה-ארבעה חייטים, שלוש מאפיות, מתקין גגות, מכבסה, שמש, מנהל בית-מרחץ-עובדים אלה היוו את הפרולטריון היהודי. המכולת והמעדנייה נוהלה על-ידי סבתא של סבתי, גיטל וינרב (על פי עדות שרה וייסברג, אמה של סבתי ז"ל, ועדות אחיה, מאיר וינרב וברוך וינרב ז"ל). ייתכן והיתה עוד מכולת ועוד חנות לממתקים. החנות שלה קיימת עדיין בכיכר השוק, אך מנוהלת על-ידי פולנים. היו כמחצית-תריסר משפחות יהודיות עשירות וכל השאר הוציאו פרנסתם בקושי מהמסחר בדברי מכולת, בטקסטיל בריהוט בית וכו' ונזקקו לסיוע מהקרובים באמריקה. כשדודתה של סבתי פרידה היגרה לאמריקה היא נישאה לאדם אמיד, ושלחה דולרים ומתנות להוריה. כך הם יכלו לשפר את מצבם הכלכלי, סבתא של סבתי, למשל, יכלה אפילו לקנות שרשרת פנינים מהודרת, שלימים לקחה עמה לאמריקה. אם קודם היו אוכלים דג מלוח, הרי עם הדולרים שקיבלו יכלו להרשות לעצם להתפנק בבשר ובדגים בכל יום. הצעירים המשכילים לא עסקו במסחר ולא היו בעלי מקצוע כלשהו והיו מובטלים חסרי תקווה. האפשרות היחידה שלינוי הייתה להינשא, לקבל נדוניה, לפתוח חנות קטנה ולקוות להצליח במסחר, אך האפשריות היו מעטות, ולכן גם התגברה ההגירה לאמריקה.
יום שלישי היה יום השוק. הסוחרים חיכו ליום זה. יום מסחר טוב היה יום שבו יכלו לסדר את התחייבויותיהם הכלכליות. האיכרים הביאו את תוצרתם לבארנוב בקרונות רתומים לסוסים. לאחר יום השוק היו מבזבזים את רווחיהם בחנוית סביב בשתייה ובמאכל, וגם קונים את מה שהיו צריכים עבור ביתם.
המעמד החברתי של יהודי הקהילה היה בהתאם למצבם הכלכלי, אך זה לא היה מוחלט. ידיעת התלמוד והתנהגות ראוייה סייעו לקביעת מעמדו החברתי של אדם.
החוקים הכלכליים החמירו עם היהודים. יהודים לא קיבלו רישיון למכור טבק; בקושי רב השיגו רישיון לפתיחת עסק בסיוע חברי הסיים ( הפרלמנט) היהודים. החוק שאסר עסקים בימי ראשון נאכף לעיתים קרובות, והיהודים נהגו להכניס לקוחות לחנותם בדלת האחורית. הפקידים היו מודעים לכך, אך העלימו עין. הכומר היה מזכיר זאת בדרשותיו בכנסייה תוך הטחת ביקורת קשה.
דת ותרבות
הקהילה בבארנוב היתה אורתודוקסית, ימי שבת וחג נשמרו בקפידה. בית-הכנסת היה מרכז הפעילות החברתית-כלכלית. בבית-המדרש היו ספרי קודש רבים. בשבת העמידו שולחנות ארוכים ולמדו. לא חרגו מהיהדות המסורתית. יידיש היתה השפה המדוברת, אך רבים ידעו גם פולנית, שבה השתמשו בעיקר לעסקיהם עם האוכלוסיה הלא יהודית. לא הייתה בערות. אמנם לא הייתה ישיבה בבארנוב, אך היה בה "חדר" וכל צעיר למד בו עד בר המצווה. אחר-כך היה למד בעצמו בבית-המדרש, לעיתים בסיוע נערים מבוגרים יותר.
מהפיכה תרבותית
לאחר מלה"ע ה-1 חלו שינויים תרבותיים שהתבטאו בכך שצעירי העיר החלו לקרוא ספרות חילונית. תחילה התחלק הזמן בין קריאת התלמוד וקריאת ספרות יידיש לספרות מודרנית ולספרות פולנית. בית הכנסת שהיה קודם מלא בקולות נערים לומדי תלמוד, הפך לדומם. מרבית שעות היום הוקדשו עתה לקריאת ספרים ועיתונים חילוניים. הדואר כלל 10 עיתונים ביידיש (היינט) שלושה בפולנית (נובי דז'ניק) ושניים בעברית (הצפירה). כל העיתונים היו בעלי אופי ציוני. כמו-כן פעל עיתונה של " אגודת-ישראל"- "THE YID "- ביידיש.
אירועים מרכזיים בחיי הקהילה לפני המלחמה
בבראנוב היו שתי שרפות הרסניות. האחת ב- 1898 בה נשרף החלק המרכזי של העיירה ועמו נשרפו מסמכים שיכלו להאיר את ההיסטוריה של העיירה ויהודייה. לאחר השריפה נבנתה העיר מחדש ובמקום צריפי העץ הישנים נבנו מבני בטון. אנשים חישבו את האירועים בעיירה לא על פי הלוח השנתי ,אלא על פי השנים לפני האסון ואחריו.
הכביש לצפון-מערב העיר הוביל לארמון דולנסקי-הפריץ או כפי שכונה ביידיש "ההויף". היה זה ארמון ענק מימה"ב. ארמון זה עומד על תילו עד עצם היום זה. ליד הארמון זרם הקרזמניס, נחל יפהפה שזרם אל הויסלה ומשם נשפך לים הבלטי.
היה בעיר גם בית-סוהר שבו שהו שני חברי הסיים הפולני דרסי רייך וסומר שטיין, שהושמו במעצר בשל דעותיהם, שנחשבו כנוגדות האינטרסים של המדינה.
הציונות בבארנוב לא הייתה רק כותרת של מפלגה, היא הייתה כיוון, דרך חיים, כמעט דת. היא תפשה את הנוער תחילה, והפיחה בו רוח של חשיבות עצמית וביטחון עצמי. היא פתחה חלון חדש. הציונות הציעה לנוער את ארץ-ישראל, תרבות ודרך חיים חדשה, ועוררה בהם את המהפכנות ואת אי הנחת מהתנאים הפוליטיים והחברתיים.
הארגון הציוני בבארנוב התממש ב"פריים" שפעל כמועדון. הייתה שם ספרייה בשלוש שפות-יידיש עברית ופולנית. הנוער קרא בספרים בשקיקה. אם נער או נערה הראו יכולת אמנותית ודרמטית, המחזה או ה"סקטש" היו המבחן לכישרון שלהם. סופרים ועבודותיהם האמנותיות נדונו בכובד ראש. הנוער התאסף לשמוע הרצאות על נושא ציוני או ספרותי. פגישות התקיימו במסורת דמוקרטית.
סיפורה של הקהילה בתקופת המלחמה
האלימות הנאצית חיסלה ציביליזציה של חיים יהודים ייחודיים בעיירה הקטנה-גדולה עם כל ארגוניה ומוסדותיה, חיים שהתפתחו במשך הדורות. בת הדודה של סבתי, סלי לסר לבית ויינרב, הגיעה לאושוויץ מאנטוורפן, לשם היגרה משפחתה, וכך נודע לה על חורבן העיירה והריגת מרבית היהודים.
יהודי בארנוב נשלחו למחנה בלזץ או למחנה אושוויץ. הגרמנים והפולנים הרסו כל מוסד יהודי, אפילו את המציבות שברו ומכרו את האבנים לפולנים בעיירה ובכפרים הסמוכים.
