מרדכי נולד בעיירה רדזין שבפולין בשנת 1930
להוריו מנוחה וישראל וסרשטרום. בנובמבר
1939 החליטו הוריו יחד עם מספר דודים לברוח מהשטח הגרמני בפולין לעבר השטח המזרחי
של פולין, שהיה תחת שליטת ברית המועצות. הוריו ראו את הבאות והאמינו כי אין להם
עתיד במשטר הנאצי- הגזעני, ולכן החליטו
לברוח יחד איתו ועם אחותו התינוקת (סבתא שלי). כך עלו בוקר אחד על העגלה והחלו
לסוע לכיוון נהר הבוג, שחילק את פולין לצד ה"גרמני" וה"רוסי".
תוך כדי נסיעה נתקלו במעשים נוראים, שעשו החיילים הגרמנים ליהודים כמוהם שהיו בדרך
אל מעבר לנהר הבוג, אך הם, בעזרת שוחד ותושייה, הצליחו להגיע בשלום אל הנהר.
הם הגיעו לנהר בשעת לילה מאוחרת והחלו להעמיס
את החפצים על סירה כדי לחצות לעבר הצד הרוסי. למרבה הצער בזמן השיט נפלו חלק
מחבילות הבגדים לנהר והם נאלצו להמשיך בלעדיהן. תוך מספר דקות הגיעו לצידו השני של
הנהר ונרדמו על גדתו. לאחר הליכה קצרה הגיעו לעיר בריסק , שם שכרו חדר, שנאלצו
לחלוק עם מספר משפחות. העיר הייתה מלאה בפליטים ולכן היה קשה למצוא עבודה ואביו
החל לעסוק במסחר כדי להתפרנס ולו במעט.
באביב 1940 הוציא השלטון הסובייטי הוראה ולפיה
על כל הפליטים שהגיעו לבריסק משטחי הכיבוש הגרמני להירשם ולקבל אזרחות רוסית; אלה
שלא יעשו זאת -יגורשו. המשמעות האמיתית של קבלת אזרחות רוסית הייתה גיוס לצבא, ובכך
לא רצו רוב היהודים. בחודש יוני 1940 לאחר חצי שנה של שהות בבריסק הועלו מרדכי
ומשפחתו על רכבת, שהחלה לסוע לכיוון סיביר. וכך לאחר שבועיים של נסיעה הגיעו לעיר
בשם קוטלס הנמצאת בחבל הארץ קומי שבצפון ברית המועצות (חוג הקוטב הצפוני). כאן הם
היו עתידים להמשיך לחיות.
הגברים עבדו בכריתת עצים ביערות, הנשים עבדו
בעבודות שירות במקום והילדים חויבו ללמוד בבית הספר.
בבית הספר הסובייטי לא נתקל מרדכי בגזענות כלפיו וזכה לתנאים נוחים, יחסית, לתנאים
שהיה רגיל אליהם עד אז, וכמובן לחינוך קומוניסטי להאדרת המנהיג סטלין. תנאי מזג
האויר בקומי היו קשים ובשיא החורף הטמפרטורה הגיעה ל-54 מעלות מתחת לאפס.
חודשים אחדים לאחר שהגיעו לשם נצטוו לארוז את
כל חפציהם לשם העברתם למקום ישוב חדש, שהוקם לא רחוק משם באמצע היער. המקום החדש
כלל מספר בקתות עץ בלבד, ללא תשתיות ונאמר
להם ששם יגורו מעכשיו. פעם ביום היה מגיע טרקטור ומשאיר להם מעט מזון ומים לשתיה.
במקום הייתה מכת יתושים ופשפשים, שהקשתה עוד יותר על תנאי המחיה.
לאחר כמה ימים הגיעו למקום אנשי נ.ק.וו.ד
(המשטרה החשאית הסובייטית) ונתקלו בזעקות מרות בעיקר ע"י האמהות. לאחר מספר
שעות הלכו אנשי הצבא בדיוק כפי שבאו, והתושבים נותרו בחוסר ידיעה מוחלט.
כך עבר החורף של שנת 1940-41. ביוני 1941 החלה
המלחמה בין גרמניה לבריה"מ, מה שהוביל להפחתה ניכרת בהיקף האספקה שקיבלו (בשל
הצורך להפנותם לחזית). בנוסף נחתם גם הסכם לשיתוף פעולה בין ברית המועצות לפולין,
וכך השתנה מעמדם המשפטי של אזרחי פולין ביניהם מרדכי ומשפחתו, והם הורשו לעזוב את
המקום לאן שיבחרו.
הם קיבלו החלטה לעלות על רכבת ולנסוע דרומה ככל
שיוכלו. התנאים ברכבת היו ירודים, והיו בה מחלות רבות. באחד הלילות כרעה אחת
הדודות של מרדכי ללדת, ולאחר לילה ארוך נולד בן דודו יהודה.
לאחר נסיעה של שלושה שבועות הגיעו לדרום ברית
המועצות- לאזור אוזבקיסטן. הם התמקמו בעיר זיאדין והתגוררו בדירה קטנה יחד עם שאר
הדודים. האבטלה במקום היתה חמורה, ואביו של מרדכי נאלץ לעסוק במסחר, דבר האסור על
פי החוק. בשל האיסור פרח "השוק השחור" והמחירים הגיעו לרמות דמיוניות.
המצב באוזבקיסטן היה קשה והחמיר מיום ליום.
משתי תופעות עיקריות סבלו- רעב, ומחלות. מחירי המזון היו אסטרונומיים והם נאלצו
להסתפק באוכל מועט מאוד. ברחובות נשמע "רדיו מוסקבה", שממנו נשמעה
אינפורמציה מוטעית על מצב הלחימה בחזית.
כתוצאה ממחסור במזון, שגרם לגוף להיחלש,
וכתוצאה מהמצב התברואתי הירוד פרצה מגיפת טיפוס. רבים חלו במחלה וביניהם גם מרדכי
ואמו. בעקבות המחלה אושפז מרדכי בבית החולים שבמקום וסבל מחום גבוה שהוביל אף
להזיות.
בבית החולים הוענק לחולים מזון, אמנם לא בשפע,
אבל יותר משהיה רגיל וזאת בגלל הדאגה לחולים.
החום הגבוה גרם למרדכי לאבד את ההכרה למספר
ימים, שלאחריהם התעורר תשוש וללא יכולת לזוז. לאט לאט החל מצבו להשתפר ולבסוף
החלים יחד עם אמו, והחלו תכנונים של עזיבת המקום.
באזור הוקמו מעונות לילדים במטרה להציל אותם
מהרעב, ולהעביר אותם למדינות הסמוכות שלא היו מעורבות במלחמה. מרדכי יחד עם עוד
שני בני דודים הועברו למעון שכזה בתחומי אוזבקיסטן. רוב הנמצאים במחנה היו פולנים -קתולים
וילדים, אשר איבדו את הוריהם במלחמה.
ביולי 1942 התקבלה ההחלטה להעלות את מרדכי ובני
דודו, בני גילו, לישראל. משפחתו הגיעה להיפרד ממנו, ואביו נתן לו מעט כסף כדי
שיחביא במקומות שונים בבגדיו, והם יצאו לדרך.
הם הועלו על אוניה שהיתה אוניית משא שהובילה נפט.
הילדים התגוררו על הסיפון, ונאלצו לשבת במהלך כל ההפלגה, שערכה יומיים. האוניה
עגנה בפחלבי, שנמצאת בדרום הים הכספי (אירן של היום), שם הובלו מהאוניה למחנה
אוהלים של הצבא הפולני, שם לא הורגשה המלחמה והילדים זכו לתנאים נוחים ביותר
(מבחינת מזון).
משם המשיכו לטהרן, אליה הגיעו בסוף שנת 1942,
שם כבר החלו להישמע דיבורים על היעד- ארץ ישראל. ב-3 בינואר 1943 יצאו מרדכי ושאר הילדים
מטהרן לעבר המפרץ הפרסי, שם עלו על אוניה בשם "דונורה".
לאחר הפלגה ארוכה, שכללה עצירה בהודו, בעיר קרצ'י, נכנסה האוניה לתעלת סואץ.
מסואץ הועברו הילדים בעזרת הבריגדה היהודית
שבצבא הבריטי לארץ ישראל, וב-18 בפברואר 1943 הגיעו ארצה. בארץ פוזרו הילדים לקיבוצים, ומרדכי נשלח לקיבוץ משמר
השרון, שם נקלט במהרה בחברת הילדים. בעזרת קריאה רבה למד מרדכי את השפה והתאקלם אט
אט בארץ.
בשנת 1947 הגיעו הוריו של מרדכי יחד עם שאר
הדודים. הוריו שכרו דירה בתל אביב והוא עבר לגור יחד איתם. באפריל 1948 התגייס
מרדכי יחד עם שאר חברי קיבוץ משמר העמק לגדוד השישי של הפלמ"ח, ועברו תקופת
אימונים קצרה.
הקרב החשוב בו השתתף היה הקרב על לטרון בקרבת
הכפרים הערביים בית נובא ויאלו (פארק קנדה של היום). לאחר המלחמה הלך ללמוד בסמינר
למורים, ועבד כמורה למתמטיקה, ולימים הפך למנהל של בית הספר "ארזים".
מרדכי נישא, הקים משפחה, ונשאר לחיות בארץ
ישראל.
