יהודית ארנון נולדה כיהודית שישָה-הלוי ב-1926 בקומרנו, צ'כוסלובקיה, למשפחה יהודית אורתודוקסית. יהודית הייתה הצעירה משלושת ילדיהם של אליזבת (בטי) לבית הופמן, ילידת שרוואר שבהונגריה, ואליעזר שישה-הלוי, ממוצא אוסטרי, בעל חנות אופניים. בילדותה נהגה להתבונן בפסלים במשך שעות ולדמיין שהם נעים. היא גילתה את כשרון הריקוד שלה במקרה. בילדותה התגלה שהיא סובלת ממחלת העקמת בגב והפתרון היה התעמלות מתקנת. אז הבינה, לראשונה, כי היא גמישה באופן יוצא דופן. בטיוליה כילדה בעיר קומרנו נהגה להסתכל בפסלים הרבים הפזורים ברחובות ודמיינה מה היה הפסל עושה לו יכול היה לזוז. זהו הזיכרון הראשון שיש לה בהקשר לריקוד.
הסירוב לחיילים הגרמניים היה לאירוע מכונן בחייה של יהודית. אירוע, שבו הפגינה אומץ רב, ועמדה בדבקות על עקרונותיה. גם ברגע קשה זה, כשהייתה קרובה ביותר למוות, היא לא וויתרה. תכונה זו אפיינה אותה גם בהמשך לאורך כל חייה.
יהודית נשבעה אז שאם תיחלץ מהתופת, היא תקדיש את חייה לריקוד.
יהודית גורשה ב"צעדת המוות" מערבה והגיעה למחנה פרידנברג בצ'כוסלובקיה. ב-8 מאי 1945 הגרמנים אספו את כל הנשים שהשתתפו בצעדה והעמידו אותן בשלשות מול בור ענק. יהודית מספרת, שהבנות לא ידעו את התאריך והיו בטוחות כי זהו סופן. אולם, לפתע נשמעו צעקות והגרמנים החלו לברוח. "הצבא האדום" הגיע ושיחרר אותן.
משואה לתקומה
עם שחרורה עברה לבודפשט. כשהייתה בת 19, ביקשה ללמוד בבית הספר למחול שליד האופרה. היא נענתה בשלילה, מכיוון שהייתה מבוגרת מדי, ולרגע נראה היה שלא תצליח לממש את שבועתה להמשיך לרקוד. אבל, כמאופיין ליהודית, היא לא ויתרה. היא הצטרפה לתנועת "השומר-הצעיר", ובמסגרת זו מצאה מקום להביע את עצמה ביצירה דרך המחול. באותה תקופה נפגשה ולמדה עם אירנה דוקשטיין, תלמידתו של הכוריאוגרף הגרמני קורט יוס, שיצר את תיאטרון המחול, שהעבירה לה את תורת הריקוד על רגל אחת במשך שלושה ימים. ביוני 1946 נישאה לידידיה (ידי) אהרנפלד (יליד בודפשט 1922; בהמשך עיברת את שמו לארנון), שאותו הכירה במסגרת התנועה. על השניים הוטל מטעם התנועה הטיפול במאה ילדים ניצולי השואה באיטליה, ואיתם עלו בני הזוג לישראל ב-1948. עם עלייתם הצטרפו לקיבוץ געתון וגידלו שלוש בנות: רותי (נולדה ב-1949), רונית (1954) ואפרת (1961).
בשנת 1970 יסדה את "להקת המחול הקיבוצית" ושימשה מאז כמנהלת האמנותית עד שנת 1996. יהודית הייתה חלוצת רעיון המחול בתנועה הקיבוצית בהקימה את מרכז המחול בגעתון ובהקדישה את עצמה לחינוך למחול.
על סמך זיכרונותיה של יהודית מאושוויץ וחוויותיה בשואה, יצר רמי באר, כוריאוגרף וממשיך דרכה ב"להקת המחול הקיבוצית", את היצירה "זיכרון דברים". ביצירה זו הרקדנית אינה נוגעת בקרקע; היא רוקדת על רקע לוחות עץ ענקיים. בשביל יהודית מסמל הריקוד הזה את הזיכרון הפרטי שלה: כיצד רקדה, כילדה, בין דרגשי האסירות המוכות והמורעבות במחנה העבודה.
יהודית כתבה את הספר "אחוזת מחול", ספר על סיפור חייה, על הקמתה של "להקת המחול הקיבוצית" , עיצוב כוריאוגרפיות, מפגשים עם רקדנים, תלמידים, מורים ומאורות מעולם המחול מחו"ל. הסיפור מתחיל באותו שבוע באושוויץ בו נשבעה לרקוד כל חייה, ממשיך דרך עלייתה לארץ והמאבק ליצירת תרבות-מחול מקצועית בחברה הקיבוצית של ישראל המתחדשת.
בשנת 1995 הדליקה יהודית משואה ב"יד ושם" בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בשנת 1997 זכתה יהודית בפרס היוקרתי של יספ"א, החברה הבינלאומית לאומנויות הבמה.
בשנת 1998 קיבלה את פרס ישראל על פועלה בתחום המחול בארץ.
באוגוסט 2013 נפטרה יהודית ארנון בגיל 87. היא הותירה אחריה בעל, שלוש בנות - רותי, רונית ואפרת, נכדים ונינים .
