ביום שבת, 21 ביוני 1941, הסתיימה שנת הלימודים. אלימלך היה בן 15 וחצי. למחרת התעורר בשבע בבוקר בגלל רעש ברחוב. טנקים סובייטים נעו בעיירה. בשעה שמונה הודיע שר החוץ הסובייטי מולוטוב, שגרמניה התקיפה את ברית המועצות.

לקראת סוף השבוע הפציץ מטוס גרמני את העיר. בתי תושבים יהודים ופולנים עלו בלהבות, ויהודים רבים נמלטו לכפרי הסביבה. עם התמוטטות השלטון הסובייטי החלו הכפריים לשדוד את רכוש הממשלה ואת היהודים.

כך מספר אלימלך מלמד:

ב-30 ביוני נכנס הצבא הגרמני לעיירה. כבר למחרת נקראו הגברים היהודים לעבודות כפייה, וכך מדי יום נקראו כל הגברים מגיל 16 עד 60 לבצע עבודות שונות ומשונות. אני הועסקתי בניקוי תותח של הצבא הגרמני. בסוף יום העבודה נהגו הגרמנים לחלק לפועלים כיכרות לחם.

ב-2 באוגוסט 1941 נצטוו כל היהודים בגילאי 16 עד 60 להתייצב בכיכר השוק. במשך כשש שעות נלקחו על ידי הגרמנים 220 איש, ביניהם מנהיגים רוחניים, מורים, רוקחים וקומוניסטים. לאנשים שנלקחו נאמר שיישלחו לעבודה במערב, אך הם הועמסו על משאיות והוצאו להורג קילומטרים אחדים מהעיר, בטווח ראייה מהכפר סטונייביצ'ה.

בספטמבר 1941 תחמו הגרמנים אזור מסוים בעיר למגורי יהודים, וחודש לאחר מכן הועברו אליו 800 יהודים מהעיירות טראבי, ליפנישקי ומסביבתן. בתחילת פברואר 1942 הועברו יהודי באקשטי ובוריסובו לאיבייה. הצפיפות היתה בלתי נסבלת.

ב-12 במאי 1942 כונסו כל היהודים (כולל נשים, ילדים וזקנים) בכיכר העיר. האזור היה מוקף ביחידות של האס.אס., המשטרה הפולנית וליטאים. הסלקציה החלה. על מרפסת הבית ברחוב ברנדינר 11 עמדו רודולף ורנר וליאופולד וינדיש, ראש העיר ביאלקובסקי ומפקד המשמר באואר. בצומת הרחובות ברדינר, מושצ'ינסקי וגמינה הופנו היהודים ימינה או שמאלה (כ-500 לכל צד). אולם הרוב, יותר מ-2,500 איש, הוצעדו ישר אל הכנסייה הקתולית ומשם לכיוון הכפר סטונייביצ'ה.

משפחתי ואני נשלחנו שמאלה. היינו שישה: אמי ואבי, אחי אפרים (בן 19), אחותי אביבה (בת שבע), סבתי מצד אמי (שרה קריסטל) ואני. שמענו יריות ממרחק. כעבור שעה הגיע איש אס.אס. בשם רודולף ורנר והחרים לנו את כל חפצי הערך שהיו ברשותנו. הוא אמר לנו שחיֵינו ניצלו ונסע.

לאחר מספר שעות רוכזו כל היהודים שהופנו ימינה או שמאלה (כאלף איש) מאחורי גדר תיל בצפון העיר. זה היה הגטו. ליאופולד וינדיש, איש אס.אס., פנה אלינו ואמר שנשלם על חיינו בעבודה לצבא הגרמני, ושחיינו תלויים בהצלחת הצבא. בעוד אנו מנסים להתמקם בגטו, פשטה המשטרה הפולנית ולקחה חמישים צעירים, ביניהם אחי אפרים ואנוכי, לעבודות כפייה. נלקחנו לכיוון הכפר סטונייביצ'ה.

בגטו פעלו סדנאות אחדות לייצור מוצרים מעור ומקש, בהן עבדו כמה מאות יהודים. אחרים יצאו בקבוצות עבודה יומיות לעבודה מחוץ לגטו. מדי פעם לקחו הגרמנים כמה עשרות יהודים לעבודות ביישובים סמוכים. במקומות אלו היה עוד פחות מזון מאשר בגטו, והתנאים היו רעים יותר.

במהלך יולי-אוגוסט 1942 פשטו שמועות על התארגנות פרטיזנית ביערות, שהובילו להקמת מחתרת בגטו. המחתרת הונהגה על ידי משה קגנוביץ', משה סטוצקי, יצחק מלמד (אבי) וקלמנוביץ', סגן מפקד המשטרה היהודית בטראב. מטרות הארגון היו: השגת נשק, יצירת קשר עם הפרטיזנים ובריחה ליער לצורך הצטרפות אליהם.

ב-31 בדצמבר 1942 הקיפו הגרמנים את הגטו. למודי ניסיון, החלטנו אחי ואני להצטרף לאמי ב"מלינה" (מחבוא, בדרך כלל בונקר תת-קרקעי) של השכנים. שלג רב ירד באותו לילה. בחצות עליתי לעליית הגג לבדוק מה קורה. משמר של גרמנים ופולנים פִּטרל סביב הגטו. סיפרתי זאת ליושבי ה"מלינה", ורובם החליטו לברוח מהגטו. בעצתו של אחי אפרים, הצטיידנו בסדינים לבנים כהסוואה. ניצלנו את הדקות המעטות שחלפו בין פטרול לפטרול, זחלנו עד גדר התיל בזוגות או בשלשות וחמקנו מתחתיה.

היינו כתריסר אנשים. החלנו לצעוד לכיוון הכפר מישוקוביצ'ה דרך אזור מגוריהם של הטטרים. אחת הבחורות, חיה קוזלובסקה, הכירה את הכפר, ולאמי הייתה שם מכָּרָה בשם מרילה. ברשות אחי הייתה חומצה גופרתית, ולי היה סכין.

לאחר שעתיים-שלוש של הליכה מאומצת בשלג, הגענו לכפר והתפזרנו בו. אחי, אמי ואני פנינו לביתה של מרילה, שבתחילה פחדה מאוד. לאחר שנרגעה וקיבלה תשלום נאה, הסכימה ללכת לאיבייה ולבקש מאבינו, מאחותנו ומסבתנו שיצטרפו אלינו.

למחרת, ב-2 בינואר 1943, הם הגיעו אלינו בעגלה של גוי בשם מינקו. אבי שילם לו ביד רחבה על מנת שיבריח אותם מהגטו. הם הביאו עמם בגדים, תרופות ומצרכי מזון. אבי סיפר לנו שמהיום בו הקיפו הגרמנים את הגטו, נמלטו ממנו כ-400 איש - רובם צעירים חמושים, שניסו ליצור קשר עם הפרטיזנים. הכרזתם של הגרמנים שהם בסך הכול רוצים עובדים למזרח וללידה, גרמה למשפחות ללחוץ על הצעירים לחזור, ומחציתם אכן חזרו לגטו.

לאחר כמה ימים של מנוחה בכפר עברנו לכפר גדול יותר - מיקולאיוב. אחד הכפריים, שטופל בעבר על ידי אבי הרופא, התנדב להחביא אותנו עד סוף המלחמה. דחינו את הצעתו בנימוס, וביקשנו ממנו לקשר אותנו לפרטיזנים. כמה ימים לאחר מכן הגיעו חמישה פרטיזנים מבריגדת סטאלין בפיקודו של יאשה הורושאייב.

אפרים ואני הצטרפנו מיד ליחידתו של הורושאייב, ואבי מונה לרופא באחת היחידות. הודות לאימוני גדנ"ע שעבר בגימנסיה, קיבל אחי נשק מיד. כחצי שנה לאחר מכן, בסוף יולי 1943, נהרג אפרים ב"מצור הגדול" (פעולה רחבת היקף שביצעו הגרמנים לחיסול הפרטיזנים).

לאחר תקופת אימון קצרה, לא היה גבול לאושרי בקבלי רובה וחמישים כדורים. אחרי ההשפלות וההתעללות שעברתי, הייתי עתה פרטיזן, איש חופשי. יכולתי לנקום את נקמתי בגרמנים.