קהילה

לסקו ממוקמת כ 15 קמ' דרומית מזרחית לסנוק שבמחוז פודקרפצקיה בפולין על הגדה המזרחית של נהר הסן. מיקומה בסמיכות לגבול הרוסי והכיבוש הרוסי עד ל 1941 איפשר לכמה מיהודי העיר להינצל מרדיפת הנאצים על ידי גניבת הגבול ובריחה מזרחה. רוב תושבי לסקו לפני מלחמת העולם השנייה היו יהודים. ב 4 בספטמבר 1942 נשלחו כ 3000 מיהודי לסקו למחנה ההשמדה בלזץ. יהודים הגיעו ללסקו כבר ב 1542 המתיישבים הראשונים עסקו בסחר יינות שיובאו מהונגריה. קהילה יהודית מאורגנת התקיימה כבר בסוף המאה ה - 16 בית הכנסת מוזכר ב 1617. המצבות בבית העלמין שנשתמרו עד מלחמת העולם השנייה הן מן המאה ה - 18 אז כנראה הוקמה החברה קדישה. משנת 1782 יושב על כס הרבנות הרב מנחם מנדל הורוביץ רובין בעל הקונטרס "ליקוטי מהר"ם" על התורה, מייסד שושלת רבנים רצופה בלסקו עד 1939. בלסקו נפוצה החסידות ורוב תושביה במחצית השנייה של המאה ה - 19 היו חסידי צאנז, בלז, דינוב ובית ריז'ין. בסאנוק נולד רבי נפתלי מרופשיץ, מתלמידי החוזה מלובלין. ככר השוק - 1929 החוגים הציוניים הראשונים מופיעים בסוף המאה ה - .19 מ 1894 פעל בלסקו סניף לחברת "ציון" שבלבוב. בין 2 מלחמות העולם נוסדו ופעלו במקום סניפים  של ההסתדרות הציוניים הכלליים, פועלי ציון, המזרחי וכן ארגוני נוער הנוער הציוני, השומר הצעיר ודרור פרייהייט שקיימו קורסים ללימוד השפה העברית. לסקו נכבשת ע"י הצבא הגרמני מיד עם פרוץ המלחמה. יהודים נחטפו לעבודת כפייה בבניין גשר על נהר אוסלאו.הוטלה חובה לענוד סרט מגן דוד והוחרמו מכונות, אופניים, סוסים, פרות, חפצי זהב וכסף. היודנראט והמשטרה הוקמו בחודשים הראשונים לכיבוש, ליו"ר מונה העו"ד ליאון טייך ולסגנו רופא השיניים דאמף. בראשית ספטמבר 1942 ביום ו' שלפני הגירוש לזאסלווייה קרא רבה של לסקו לעלות לבית העלמין להשתטח על קברות הצדיקים ולהתחנן להצלה. ביום א' החל הגירוש ולאחר יומיים חדל היישוב היהודי בלסקו להתקיים. מתוך כ 2300 יהודים שרדו במחבוא 4 יהודים בלבד. 26 יהודים חזרו מברית המועצות ומפחד האוקראינים הלאומנים עברו למקומות אחרים.