קהילה
קוסוב
יוצר הקהילה
ליאור סגל
שלח מסר ליוצר הדף
דבורה גולדשטיין
אודות הקהילה
רקע: למה בחרתי בקהילת קוסוב-פולסקי
המשפחה של סבא של אבי, היתה משפחה דתית-חרדית. לסבא וסבתא שלו, שמריהו ומיכל, היו 10 ילדים. שמריהו היה רב ובעל מאפיה מצליחה בעיירה קוסוב-פולסקי בפולין. עם עליית הנאצים התפצלה המשפחה של סבא של אבי :סבא וסבתא שלו, שמריהו ומיכל, עלו לארץ עם חמישה מילדיהם: פנינה (סבתא של אבא שלי), שמואל, אסתר, סימה ורבקה. ארבע ילדים נוספים נשארו בפולין באזור רוסיה הלבנה. הם היו בעלי עסקים ואנשים מרכזיים בקהילה היהודית, ולכן חשו אחריות כלפי היהודים האחרים והאמינו כי יסתדרו. מעט לפני שהנאצים כבשו את פולין החליט סבא שמריהו, כי חמשת ילדיהם בארץ כבר מסודרים, והם החליטו לחזור לפולין אל ילדיהם ונכדיהם שנשארו שם. הם התגוררו עם האח הגדול יצחק- יוסף, שהיה נשוי לורה, ובעצמו אב לשתי בנות- אסתר ושרה. ליצחק היו שני בתי מרקחת. יצחק -יוסף רוטפורט היה לחבר "הועד היהודי" בזמן השלטון הגרמני. איש טוב שסיכן עם אשתו את נפשו שוב ושוב למען הנלקחים למוות. הקומנדט הנאצי רצה לתת לו רישיון לנסוע לגרמניה על מנת להציל את נפשו והוא סרב !!! כאשר הגרמנים התקרבו לקוסוב-פולסקי הציע שותפו הפולני לעסקים להסתיר אותו ואת משפחתו בעליית הגג של ביתו. יצחק ראה צעד זה כצעד אבירי. גיס של אחות אחרת סיפר שהסתתר בתוך תעלה והיה עד ראיה לכך שהנאצים הוציאו את סבא שמריהו, את סבתא מיכל ואת יצחק- יוסף ואשתו ורה, יחד עם שתי הבנות הקטנות לרחוב. הם העמידו אותם בשורה ועם מכונת ירייה הרגו את כולם. ההשערה היא שהגוי, שרצה את הנכסים והכסף של דודו של סבי, הלשין לנאצים. גם המשפחות של שלוש האחיות של יצחק- יוסף-גנסיה, חנה-אנא וחיה-ליבה, נרצחו בצורה דומה עם ילדיהם. בסך הכל מצאתי עד עכשיו 25 בני משפחה קרובים שרשומים במאגר השמות של "יד ושם". קוסוב פולסקי (Kosów Poleski) בלרוסית: Kosava; רוסית: Kossovo מקום לפני המלחמה: עיירה בנפת איווצוויצ'ה (Iwacewicze), מחוז פולסיה (Polesye), פולין
מקום בזמן המלחמה: רייכסקומיסריאט אוקראינה
Map data ©2014 Google נתוני מפה Map data ©2014 Google gle תנאים והגבלות דווח על שגיאה במפה מפה אישים בולטים בקהילה לפני מלחמת העולם השנייה קוסוב פולסקי היא עיירה עתיקה. ב- 1 ביוני 1494 העניק אותה המלך אלכסנדר היגיילוני במתנה לאציל יאן חרפטוביץ'; למקום הוענקו גם זכויות של עיר. בשנת 1510 אישר אותן המלך זיגמונט הראשון והוסיף עליהן גם את הזכות לקיים ימי שוק וירידים. קוסוב פולסקי היתה בבעלותם של בעלים רבים; סנגושקו-קושירסקי, ספייהה, פלמינג, צ'רטוריסקי, ומראשית המאה ה- 19 - האציל פוסלובסקי, שבנה בקוסוב פולסקי בית-חרושת לאריגת שטיחים. בחוות מרצ'ובשצ'יזנה הסמוכה לקוסוב פולסקי נולד גיבורה הלאומי של פולין -תדיאוש קוסציושקו. בימי הממלכה הפולנית נכללה קוסוב פולסקי בתחום נפת סלונים שבמחוז נובוגרודק. בתקופת השלטון הרוסי נכללה בפלך גרודנה, ומ- 1921 - במחוז פולסיה. ראשית היישוב היהודי בקוסוב פולסקי היתה כנראה בסוף המאה ה- 16, שכן בשנת שפ"ג (1623) נזכרת קוסוב פולסקי ברשימת מס הגולגולת, כשהיא כפופה לקהילה הראשית בריסק. משנות השמונים של המאה ה- 19 כיהנו בקוסוב פולסקי שני רבנים במקביל: הרב מנחם מנדל שרשבסקי, שכיהן בתפקידו במשך 40 שנה. בשנת 1922 עלה לארץ-ישראל ונפטר בה בשנת 1929; הרב שמריה יוסף קרליץ', שנתמנה בשנת 1883. בנו היה ר' אברהם ישעיה קרליץ', שנודע בשם "החזון איש", על שם ספרו, מגדולי הפוסקים בדורו. על מקומו של הרב שרשבסקי בא חתנו, ר' מאיר לייקין ובמקומו של הרב קרליץ' בא בנו, ר' יצחק קרליץ'. שני האחרונים נספו בשואה יחד עם בני עדתם. בעיירה היו 4 בתי-כנסת אורח החיים בקהילה לפני מלחמת העולם השנייה רוב יהודי המקום עסקו במסחר זעיר. מעטים היו במצב כלכלי משביע רצון. רבים מיהודי קוסוב פולסקי החזיקו משקי-עזר זעירים. הפעילות הכלכלית נעזרה בבנק עממי קואופרטיבי ובקופת גמ"ח (גמילות חסדים). בין מוסדות הציבור הצטיינו הוועד לעזרה ליתומים ו"לינת צדק". בחודש מרס 1936 היתה בעיירה שריפה גדולה ובה נשרפו 50 בניינים. הנזק נאמד ביותר מ- 100,000 זהובים. מסוף המאה ה- 19 היה בקוסוב פולסקי תלמוד-תורה ובשנת 1918 נפתח חדר מתוקן. כעבור שנתיים לערך, בשנת 1920, נפתח בקוסוב פולסקי בית-ספר עברי של "תרבות". מוסד זה פעל עד ספטמבר 1939. בקוסוב פולסקי היו גם בית-ספר יידי, שנסגר כנראה בראשית שנות השלושים, וישיבה ובה 100 תלמידים. בעיירה היו שתי ספריות, אחת לספרים בעברית ואחת לספרים ביידיש, וכן שני חוגים של חובבי דרמה. בקוסוב פולסקי פעלו "הציונים הכלליים", "הליגה למען ארץ- ישראל העובדת" וה"רוויזיוניסטים". מבין תנועות הנוער היו פעילים "בית"ר", "השומר-הצעיר" ו"החלוץ". "בית"ר" ו"החלוץ" קיימו בקוסוב פולסקי קיבוצי הכשרה. בבחירות לקונגרס הציוני הכ' (1937) הצביעו 61 איש. רשימת "ארץ-ישראל העובדת" קיבלה 43 קולות; "הציונים הכלליים" - 12; "המזרחי" - 6. סיפורה של הקהילה בתקופת המלחמה 1. כיבוש העיר ו"הסדר החדש" לאחר שהגרמנים כבשו ביוני 1941 את ברנויץ' והסביבה, נשארה קוסוב וסביבתה בכעין "כיס", שהרוסים עוד נמצאו בו. לכיבוש קוסוב התקדמו הגרמנים באופנועים ונתקלו בקומץ של רוסים והרגום. בעיר קמה בהלה ובאיזושהי דרך הודיעו על כך לרוסים שנמצאו בקרבת מקום. הגיעה תגבורת רוסית. רוכבי האופנוע הצליחו בינתיים להיחלץ, וכנראה, הודיעו למטה שלהם. בדרך לביעלאוויץ פרץ קרב בין הרוסים לגרמנים. הקרב נמשך זמן רב עד שהרוסים נסוגו. בבוקר שלמחרת התחילו הגרמנים להרעיש הרעשה כבדה את העיר, וכתוצאה מכך התחילה העיר לבעור..התושבים נשארו מתוך פחד בבתים, אך לאחר שהעיר התחילה לבעור עזבו את הבתים וברחו . הגרמנים נכנסו העירה. במשך שבוע היה שקט בעיר. הגרמנים מינו את לייזער לפקוביץ כאחראי על היהודים. לאחר שבוע, ביום שלישי, ניתנה פקודה מטעם המפקד הגרמני כי על כל היהודים מגיל 5 ומעלה לענוד טלאי צהוב, תוך איום בעונש מוות על הפרת הפקודה. היהודים לא מהרו לענוד את הטלאי הצהוב, וכשנשאלו על ידי הגרמנים על כך ענו שאין להם בד צהוב. ביום ראשון הגיעו גרמנים רבים , שהוציאו את היהודים מבתיהם אל האחו מול העיריה. מבניין העיריה הוצא אליעזר לפקוביץ כשעיניו מכוסות. 5 חיילים ירו בלפקוביץ לעיני כולם, מכיוון שלא ענד את הטלאי הצהוב- למען יראו ויראו. כמו כן דרש המפקד שעד השעה 9 למחרת יש להקים את מועצת היהודים, שאליה יוכלו לפנות בתביעות למזון ולפועלים. הוא פקד להתפזר בריצה, אחרת הוא יירה בנחשלים. עוד באותו יום נבחרה מועצת היהודים. למחרת, התייצב מרדכי חייקין, שנבחר ל "זקן היהודים" בפני המפקד ותיכף קיבל דרישה למזונות, משקאות, מגפיים ועוד. היהודים נאלצו לספק את כל צרכיהם של הגרמנים ללא התנגדות. הגרמנים הנזכרים לעיל היו אנשי צבא. לאחר זמן מה עזבו את קוסוב ובמקומם הגיעו עשרה אנשי ס.ס. ובראשם קומיסר. דרישות הגרמנים הלכו וגברו. הם גזרו להביא אליהם את כל החמאה, הביצים, התבואה, הקמח, הפרוות, המעילים ושאר מלבושים ונעליים חמים, עגלות, אופניים וכו. קרה ופעם לא מצאה חן בעיניהם החמאה שהביאו היהודים ואז גזרו להביא את כל הסוסים, הפרות והעופות. . כל הדרישות והתביעות היו מלוות באיומים של הטלת עונש מוות על "העבריינים". 2. פרשת מחנות העבודה בזמן החורף של שנת 1941-2 עמדו הגרמנים לסלול כביש בסביבת העיר סלונים. הגרמנים דרשו מקהילת סלונים לספק את עובדים נחוצים, אך הודות להשתדלותו של ראש הקהילה ובאמצעות שוחד מרובה התחילו לקחת לעבודה זו את היהודים מהעיירות הסמוכות כגון: קוסוב. את הצעירים והחזקים שלחו לסלונים. הקהילה הסלונימאית סיפקה לכל אחד מהעובדים 200 גרם לחם ליום ועבור המרק לארוחת צהריים צריך היה כל אחד לשלם מכיסו. עבור העבודה לא קבלו כל תשלום, ובנוסף הודיעו להם כי אם אחד מהם יברח מהמחנה אזי יוציאו להורג את מועצת היהודים שבקוסוב. לפני חג הפסח שלחו העובדים ארבעה שליחים לקוסוב ,בסודיות רבה, כדי לדרוש את החלפתם באחרים מכיוון שאין ביכולתם לסבול עוד. לאחר החג חזרו השליחים והודיעו לחבריהם כי אין להם מה לחכות שיחליפו אותם, מכיוון שהגרמנים לוקחים את כל אנשי העיר (קוסוב) לעבודה. יחד עם השליחים באו למחנה מרדכי חייקין ודוד ורדומיצקי בכדי להרגיע את הרוחות. לאחר מכן קיבל מאיר קולישבסקי מכתב מאשתו ובו היא מבקשת ממנו לחזור לקוסוב, כיוון שעומדים להקים גטו בעיר, והרבה יהודים בורחים לעיירות הסמוכות. מאיר עם עוד מספר אנשים חזרו, רגלית, לקוסוב. דבר חזרתם לעיר נודע למועצת היהודים, וזו שלחה אליהם את המשטרה היהודית להביאם לקהילה, והודיעו להם כי עליהם לחזור- אחרת ייאלצו למסרם לשלטונות. סמוך לזמן חזרתם למחנה הקהילו מהנדסי המחנה (גרמני ויהודי) את הפועלים והודיעו להם שעומדים להרוג את כל יהודי סלונים היות והם לא מספקים פועלים לעבודה. 3.בגטו כשהיהודים חזרו ממחנה קוזלובשציזנה היו בעיר כבר שני גטאות: האחד בסביבת בית הספר "תרבות" , והשני במרטשאוושציזנע, שנקרא "הארמון". בראשון התגוררו נכבדי העיר ובשני גרו משפחות הפועלים. ב 1942 לערך חדלו הגרמנים לקחת יהודים לעבודה ונאסר עליהם לעזוב את הגטו. מי שהעז לצאת -נורה מיד על ידי החיילים האוקראינים. באותו זמן היה קיים בקוסוב בית חולים יהודי בביתו של ישעיה דרצינסקי, בית חולים ששוקם לאחר השריפה. אחד מהפליטים שימש בו כרופא ואחיותיו מלאו תפקיד של "האחיות". ביום שישי בבוקר נודע בעיר כי עומדים להרוג את החולים בבית החולים, ואמנם עוד באותו יום הוצאו להורג כל החולים. באותו יום החליטו מספר אנשים לברוח לרוז'ני, שהשתייכה באופן אדמיניסטרטיבי ל"רייך השלישי". הם סברו כי בתחומי הרייך לא יהרגו את היהודים מתוך התחשבות בדעת הקהל העולמית. מהבורחים לא שמעו יותר ולפי השמועה הם הובלו לטרבלינקה. בליל שבת כשהתחילו בתפילת השבת הופיעה קבוצת משטרה אוקראינית ובראשה ירמולבסקי (גוי שעבד בזמנו אצל אפריים בן שמאי קרליץ; אפרים קרליץ היה חבר מועצת היהודים בביטען והוא היה זה שמביא אוכל לתושבי ביטען שעבדו בקוזלובשציזנה). ירמולובסקי נכנס פנימה והודיע כי אסור לאף יהודי לעזוב את מקום המצאו וכי אסור גם להסתכל דרך החלון. העובר על איסורים אלו- ייהרג. גם לשירותים אסור היה לצאת, כיוון שממילא יהרגו מחר את כולם. באותו לילה התעללו השוטרים האוקראינים ביהודים ודרשו מהם את כל כספם וחפציהם בהבטיחם להרשות להם לברוח דרך גדר הגטו. באותו לילה שכבו היהודים על הקרקע בפחד מבלי להרים א הראש לגובה החלון. באמצע הלילה שמעו בגטו יריות מכיוון גטו העיר. באותו רגע הבינו ש "השחיטה" החלה בגטו העיר. 4. השחיטה לאחר ששחטו את כל יהודי הגטו ב"ארמון" נסעו השוטרים האוקראינים לגטו "הויף". בשעה 10 בבוקר הגיעה לגטו מכונית קטנה, שבה ישב מפקד האזור של סלונים- היק ("הצורר הידוע בכל פולניה"), ועוד 4 אנשים ו -7 מכוניות משא עמוסות שוטרים. המכונית הקטנה נגשה לבית בירנצקי ובק וציוו על כולם לצאת. תוך בכי יצאו כולם למגרש שלפני הבית ואז פנה מפקד האזור ואמר כי על הסנדלרים והחייטים לצאת מהשורות, ויתר היהודים בצריפים היו צריכים לצאת החוצה ולשכב. בינתיים התעללו בהם השוטרים ורמסו את ראשם וגופם במגפיהם. לאחר מכם פקדו עליהם לעלות למכוניות. את מחוסרי הכוח או המתים זרקו השוטרים האחד על השני . הם העמיסו עד גובה הקירות כ 50-60 איש בכל מכונית. צורת ההריגה העיקרית התבטאה בפקודה שכל היהודים צוו לשכב על המכונית כשפניהם למטה והיו מעמידים 3-4 שכבות כך שהתחתונים נחנקו מכובד המשא ומחוסר האוויר. הם אספו את בעלי המלאכה ואת כל הזהב והכסף שהיה להם. כל מי שניסה לברוח- נורה. לאחר שעה קלה בא מפקד המשטרה ירמולובסקי בכדי להחליף את משמרת השוטרים. שוטר אחד ניגש אליו והודיע לו שבעליית הגג של בית הספר "תרבות" מתחבאים עוד הרבה יהודים. הוא חייך בהנאה וענה שהוא יודע והם יהיו ה"קינוח". קבוצת בעלי המלאכה נשארו עומדים בשורות וחיכו. אז הובאו חמש בחורות יהודיות (בלומה, בתו של שמעיה העגלון, ועוד ארבע פליטות). מפקד האזור התיישב עם עוזריו הגרמנים ליד שולחן, שסודר שם במיוחד, ושתו לשכרה. הוא פקד על הבחורות להתפשט והשאירן עומדות ערומות. הוא פנה לקבוצת בעלי המלאכה ואמר: הנה הסתכלו על הבחורות שלכם! בזמן כה טרגי הן עוד מתפשטות ערומות לתענוגיהן! הוא שתה כוס נוספת, הוציא את אקדחו וירה בעצמו בכולן. מאיר קולישבסקי העיד שאם כי לבבות הסנדלרים והחייטים הנוכחים שם היו כבר קרים ואדישים למראות הנוראים ולעינויים בהם התייסרו. הם לא יכלו עוד להתאפק למראה ההתעללות, ופרצו בבכי אף כי ידעו שייהרגו בשל כך. במחנה בליזשען נפגש מאיר קולישבסקי עם שמואל לעוו הכובען והוא סיפר לו כי בזמן השחיטה התחבאו כ- 200 איש בעלית הגג של בית הספר "תרבות" ובמקומות אחרים. בין אלה היו: הרב מאיר לייקין, יוסף קוניק, משפחות קרליץ ורדומיסקי, הוא עצמו ועוד אחרים. הם נשארו במקומותיהם בליל השחיטה. למחרת נכנס אליהם מפקד המשטרה ואמר לכולם שהם יכולים לרדת וכל רע לא יאונה להם, ואמנם נתנו להם לצאת. הוקם גטו חדש שהיה "חפשי" , כלומר ללא שמירה. וכך הם חיו במשך שבועיים. ביום אחד באו הפרטיזנים לעיר ולקחו איתם את כל היהודים. כשיצאו מחוץ לעיר נוכחו הפרטיזנים שיש להם יותר מדי אנשים. הם אמרו לזקנים לחזור העירה ורק את הצעירים השאירו איתם. על אלה שחזרו העירה, פקדה המשטרה הגרמנית לצאת לבית הקברות החדש ולכרות קבר לעצמם לאחר מכן הרגו את כולם. 5. השמדת בעלי המלאכה קבוצת בעלי המלאכה מנתה 31 איש. את הקבוצה לקחו לקבר המוני גדול. הקבר היה בקרבת "הארמון" על הדרך המובילה מקוסובה לרוז'ני. הם ראו שם איך האיכרים אוספים את כל בגדי ההרוגים לערימה אחת וזורקים את הגופות לקבר. מפקד האזור פנה אליהם ואמר שאין להם מה לפחד כי ישלחו אותם למחנה סמולנסק ושם יעבדו במקצועם. הובילו אותם לרודני, שהשתייכה ל"רייך השלישי". הם התהלכו כמעט חופשיים ברחובותיה. בעוברם ברוזני הספיקו בעלי המלאכה להודיע ליהודים שם שלא כדאי להם להגיע לקוסובה פן יהרגום. הם הובלו לסלונים . למחרת אמרו לכולם להתפשט. הגרמנים לקחו את בגדיהם ואת כל הכסף והניירת שלהם. את הבגדים החזירו לבעלי המלאכה. בסלונים נשארו כשבוע ואז לקחו אותם ברכבת לסמולנסק. בסמולנסק שהו כ- 9 חודשים, שם עבדו וקבלו לחם, שהרכבו היה אבקת קמח של עצמות טחונות וכדומה. איעל בורטניק, שהיה כולו עור ועצמות, החל לירוק דם וקברו אותו חי . לאחר מכן הביאו אותם לעבוד עבודות שחורות וקשות וחלקם פשוט מתו מדיזנטריה או מתשישות. לאחר שהרוסים התחילו לתקוף בסביבת סמולנסק העבירו אותם למוגילב, שם התנפח יוסף בליאכער מרעב ומת . קברו אותו בו-במקום בתוך גל אשפה. לאחר מכם העלו אותם על המכונית עם יהודים נוספים והובילו אותם למינסק. במשך שתי יממות הנסיעה לא נתנו להם אוכל. במינסק נתנו להם מעט אוכל. ממינסק נשלחו ברכת ללובלין ללא אוכל. הרבה מתו ברכבות עצמן מחנק ומרעב, וחלקם נפלו מהרכבת מתשישות כוחות. מהקוסובאים נשאר רק מאיר קולישבסקי. את מאיר קולישבסק שלחו אחר כך עם כל קבוצת עובדי הלילה לפלאשוב ליד קרקוב. שם היה לדבריו ממש "גן עדן" . היו הרבה יהודים מקרקוב . כשהחזית התקרבה לשם שלחו אתם למטהאוזן. במחנה זה היו תנאים איומים ועבדו שם בעבודה קשה בהובלת סלעי אבן. לאחר 24 ימים נשלחו למיאלק, שם בנו בתי חרושת תת -קרקעיים. מספר המתים במחנה זה בכל יום הגיע ל 50-70 איש, ובכל חודש היו מביאים אנשים חדשים למקום. לאחר מכן שלחו אותם רגלי לאכנסי. שם הוא הרגיש רע מאוד. הוא נשאר שם כארבעה שבועות עד שבאו האמריקאים ושחררום. משם הוא הגיע לאיטליה. זה היה בערך ב- 20 ליולי 1945. להלן רשימת נספים בשואה מצד משפחת הסבא של אבי – יאיר סגל מקורות מידע ראיון שערכתי עם סבתי ויקיפדיה חוברת מידע שכתב הניצול היחיד מעיירה שחולקה למשפחות הניספים
המשפחה של סבא של אבי, היתה משפחה דתית-חרדית. לסבא וסבתא שלו, שמריהו ומיכל, היו 10 ילדים. שמריהו היה רב ובעל מאפיה מצליחה בעיירה קוסוב-פולסקי בפולין. עם עליית הנאצים התפצלה המשפחה של סבא של אבי :סבא וסבתא שלו, שמריהו ומיכל, עלו לארץ עם חמישה מילדיהם: פנינה (סבתא של אבא שלי), שמואל, אסתר, סימה ורבקה. ארבע ילדים נוספים נשארו בפולין באזור רוסיה הלבנה. הם היו בעלי עסקים ואנשים מרכזיים בקהילה היהודית, ולכן חשו אחריות כלפי היהודים האחרים והאמינו כי יסתדרו. מעט לפני שהנאצים כבשו את פולין החליט סבא שמריהו, כי חמשת ילדיהם בארץ כבר מסודרים, והם החליטו לחזור לפולין אל ילדיהם ונכדיהם שנשארו שם. הם התגוררו עם האח הגדול יצחק- יוסף, שהיה נשוי לורה, ובעצמו אב לשתי בנות- אסתר ושרה. ליצחק היו שני בתי מרקחת. יצחק -יוסף רוטפורט היה לחבר "הועד היהודי" בזמן השלטון הגרמני. איש טוב שסיכן עם אשתו את נפשו שוב ושוב למען הנלקחים למוות. הקומנדט הנאצי רצה לתת לו רישיון לנסוע לגרמניה על מנת להציל את נפשו והוא סרב !!! כאשר הגרמנים התקרבו לקוסוב-פולסקי הציע שותפו הפולני לעסקים להסתיר אותו ואת משפחתו בעליית הגג של ביתו. יצחק ראה צעד זה כצעד אבירי. גיס של אחות אחרת סיפר שהסתתר בתוך תעלה והיה עד ראיה לכך שהנאצים הוציאו את סבא שמריהו, את סבתא מיכל ואת יצחק- יוסף ואשתו ורה, יחד עם שתי הבנות הקטנות לרחוב. הם העמידו אותם בשורה ועם מכונת ירייה הרגו את כולם. ההשערה היא שהגוי, שרצה את הנכסים והכסף של דודו של סבי, הלשין לנאצים. גם המשפחות של שלוש האחיות של יצחק- יוסף-גנסיה, חנה-אנא וחיה-ליבה, נרצחו בצורה דומה עם ילדיהם. בסך הכל מצאתי עד עכשיו 25 בני משפחה קרובים שרשומים במאגר השמות של "יד ושם". קוסוב פולסקי (Kosów Poleski) בלרוסית: Kosava; רוסית: Kossovo מקום לפני המלחמה: עיירה בנפת איווצוויצ'ה (Iwacewicze), מחוז פולסיה (Polesye), פולין
מקום בזמן המלחמה: רייכסקומיסריאט אוקראינה
Map data ©2014 Google נתוני מפה Map data ©2014 Google gle תנאים והגבלות דווח על שגיאה במפה מפה אישים בולטים בקהילה לפני מלחמת העולם השנייה קוסוב פולסקי היא עיירה עתיקה. ב- 1 ביוני 1494 העניק אותה המלך אלכסנדר היגיילוני במתנה לאציל יאן חרפטוביץ'; למקום הוענקו גם זכויות של עיר. בשנת 1510 אישר אותן המלך זיגמונט הראשון והוסיף עליהן גם את הזכות לקיים ימי שוק וירידים. קוסוב פולסקי היתה בבעלותם של בעלים רבים; סנגושקו-קושירסקי, ספייהה, פלמינג, צ'רטוריסקי, ומראשית המאה ה- 19 - האציל פוסלובסקי, שבנה בקוסוב פולסקי בית-חרושת לאריגת שטיחים. בחוות מרצ'ובשצ'יזנה הסמוכה לקוסוב פולסקי נולד גיבורה הלאומי של פולין -תדיאוש קוסציושקו. בימי הממלכה הפולנית נכללה קוסוב פולסקי בתחום נפת סלונים שבמחוז נובוגרודק. בתקופת השלטון הרוסי נכללה בפלך גרודנה, ומ- 1921 - במחוז פולסיה. ראשית היישוב היהודי בקוסוב פולסקי היתה כנראה בסוף המאה ה- 16, שכן בשנת שפ"ג (1623) נזכרת קוסוב פולסקי ברשימת מס הגולגולת, כשהיא כפופה לקהילה הראשית בריסק. משנות השמונים של המאה ה- 19 כיהנו בקוסוב פולסקי שני רבנים במקביל: הרב מנחם מנדל שרשבסקי, שכיהן בתפקידו במשך 40 שנה. בשנת 1922 עלה לארץ-ישראל ונפטר בה בשנת 1929; הרב שמריה יוסף קרליץ', שנתמנה בשנת 1883. בנו היה ר' אברהם ישעיה קרליץ', שנודע בשם "החזון איש", על שם ספרו, מגדולי הפוסקים בדורו. על מקומו של הרב שרשבסקי בא חתנו, ר' מאיר לייקין ובמקומו של הרב קרליץ' בא בנו, ר' יצחק קרליץ'. שני האחרונים נספו בשואה יחד עם בני עדתם. בעיירה היו 4 בתי-כנסת אורח החיים בקהילה לפני מלחמת העולם השנייה רוב יהודי המקום עסקו במסחר זעיר. מעטים היו במצב כלכלי משביע רצון. רבים מיהודי קוסוב פולסקי החזיקו משקי-עזר זעירים. הפעילות הכלכלית נעזרה בבנק עממי קואופרטיבי ובקופת גמ"ח (גמילות חסדים). בין מוסדות הציבור הצטיינו הוועד לעזרה ליתומים ו"לינת צדק". בחודש מרס 1936 היתה בעיירה שריפה גדולה ובה נשרפו 50 בניינים. הנזק נאמד ביותר מ- 100,000 זהובים. מסוף המאה ה- 19 היה בקוסוב פולסקי תלמוד-תורה ובשנת 1918 נפתח חדר מתוקן. כעבור שנתיים לערך, בשנת 1920, נפתח בקוסוב פולסקי בית-ספר עברי של "תרבות". מוסד זה פעל עד ספטמבר 1939. בקוסוב פולסקי היו גם בית-ספר יידי, שנסגר כנראה בראשית שנות השלושים, וישיבה ובה 100 תלמידים. בעיירה היו שתי ספריות, אחת לספרים בעברית ואחת לספרים ביידיש, וכן שני חוגים של חובבי דרמה. בקוסוב פולסקי פעלו "הציונים הכלליים", "הליגה למען ארץ- ישראל העובדת" וה"רוויזיוניסטים". מבין תנועות הנוער היו פעילים "בית"ר", "השומר-הצעיר" ו"החלוץ". "בית"ר" ו"החלוץ" קיימו בקוסוב פולסקי קיבוצי הכשרה. בבחירות לקונגרס הציוני הכ' (1937) הצביעו 61 איש. רשימת "ארץ-ישראל העובדת" קיבלה 43 קולות; "הציונים הכלליים" - 12; "המזרחי" - 6. סיפורה של הקהילה בתקופת המלחמה 1. כיבוש העיר ו"הסדר החדש" לאחר שהגרמנים כבשו ביוני 1941 את ברנויץ' והסביבה, נשארה קוסוב וסביבתה בכעין "כיס", שהרוסים עוד נמצאו בו. לכיבוש קוסוב התקדמו הגרמנים באופנועים ונתקלו בקומץ של רוסים והרגום. בעיר קמה בהלה ובאיזושהי דרך הודיעו על כך לרוסים שנמצאו בקרבת מקום. הגיעה תגבורת רוסית. רוכבי האופנוע הצליחו בינתיים להיחלץ, וכנראה, הודיעו למטה שלהם. בדרך לביעלאוויץ פרץ קרב בין הרוסים לגרמנים. הקרב נמשך זמן רב עד שהרוסים נסוגו. בבוקר שלמחרת התחילו הגרמנים להרעיש הרעשה כבדה את העיר, וכתוצאה מכך התחילה העיר לבעור..התושבים נשארו מתוך פחד בבתים, אך לאחר שהעיר התחילה לבעור עזבו את הבתים וברחו . הגרמנים נכנסו העירה. במשך שבוע היה שקט בעיר. הגרמנים מינו את לייזער לפקוביץ כאחראי על היהודים. לאחר שבוע, ביום שלישי, ניתנה פקודה מטעם המפקד הגרמני כי על כל היהודים מגיל 5 ומעלה לענוד טלאי צהוב, תוך איום בעונש מוות על הפרת הפקודה. היהודים לא מהרו לענוד את הטלאי הצהוב, וכשנשאלו על ידי הגרמנים על כך ענו שאין להם בד צהוב. ביום ראשון הגיעו גרמנים רבים , שהוציאו את היהודים מבתיהם אל האחו מול העיריה. מבניין העיריה הוצא אליעזר לפקוביץ כשעיניו מכוסות. 5 חיילים ירו בלפקוביץ לעיני כולם, מכיוון שלא ענד את הטלאי הצהוב- למען יראו ויראו. כמו כן דרש המפקד שעד השעה 9 למחרת יש להקים את מועצת היהודים, שאליה יוכלו לפנות בתביעות למזון ולפועלים. הוא פקד להתפזר בריצה, אחרת הוא יירה בנחשלים. עוד באותו יום נבחרה מועצת היהודים. למחרת, התייצב מרדכי חייקין, שנבחר ל "זקן היהודים" בפני המפקד ותיכף קיבל דרישה למזונות, משקאות, מגפיים ועוד. היהודים נאלצו לספק את כל צרכיהם של הגרמנים ללא התנגדות. הגרמנים הנזכרים לעיל היו אנשי צבא. לאחר זמן מה עזבו את קוסוב ובמקומם הגיעו עשרה אנשי ס.ס. ובראשם קומיסר. דרישות הגרמנים הלכו וגברו. הם גזרו להביא אליהם את כל החמאה, הביצים, התבואה, הקמח, הפרוות, המעילים ושאר מלבושים ונעליים חמים, עגלות, אופניים וכו. קרה ופעם לא מצאה חן בעיניהם החמאה שהביאו היהודים ואז גזרו להביא את כל הסוסים, הפרות והעופות. . כל הדרישות והתביעות היו מלוות באיומים של הטלת עונש מוות על "העבריינים". 2. פרשת מחנות העבודה בזמן החורף של שנת 1941-2 עמדו הגרמנים לסלול כביש בסביבת העיר סלונים. הגרמנים דרשו מקהילת סלונים לספק את עובדים נחוצים, אך הודות להשתדלותו של ראש הקהילה ובאמצעות שוחד מרובה התחילו לקחת לעבודה זו את היהודים מהעיירות הסמוכות כגון: קוסוב. את הצעירים והחזקים שלחו לסלונים. הקהילה הסלונימאית סיפקה לכל אחד מהעובדים 200 גרם לחם ליום ועבור המרק לארוחת צהריים צריך היה כל אחד לשלם מכיסו. עבור העבודה לא קבלו כל תשלום, ובנוסף הודיעו להם כי אם אחד מהם יברח מהמחנה אזי יוציאו להורג את מועצת היהודים שבקוסוב. לפני חג הפסח שלחו העובדים ארבעה שליחים לקוסוב ,בסודיות רבה, כדי לדרוש את החלפתם באחרים מכיוון שאין ביכולתם לסבול עוד. לאחר החג חזרו השליחים והודיעו לחבריהם כי אין להם מה לחכות שיחליפו אותם, מכיוון שהגרמנים לוקחים את כל אנשי העיר (קוסוב) לעבודה. יחד עם השליחים באו למחנה מרדכי חייקין ודוד ורדומיצקי בכדי להרגיע את הרוחות. לאחר מכן קיבל מאיר קולישבסקי מכתב מאשתו ובו היא מבקשת ממנו לחזור לקוסוב, כיוון שעומדים להקים גטו בעיר, והרבה יהודים בורחים לעיירות הסמוכות. מאיר עם עוד מספר אנשים חזרו, רגלית, לקוסוב. דבר חזרתם לעיר נודע למועצת היהודים, וזו שלחה אליהם את המשטרה היהודית להביאם לקהילה, והודיעו להם כי עליהם לחזור- אחרת ייאלצו למסרם לשלטונות. סמוך לזמן חזרתם למחנה הקהילו מהנדסי המחנה (גרמני ויהודי) את הפועלים והודיעו להם שעומדים להרוג את כל יהודי סלונים היות והם לא מספקים פועלים לעבודה. 3.בגטו כשהיהודים חזרו ממחנה קוזלובשציזנה היו בעיר כבר שני גטאות: האחד בסביבת בית הספר "תרבות" , והשני במרטשאוושציזנע, שנקרא "הארמון". בראשון התגוררו נכבדי העיר ובשני גרו משפחות הפועלים. ב 1942 לערך חדלו הגרמנים לקחת יהודים לעבודה ונאסר עליהם לעזוב את הגטו. מי שהעז לצאת -נורה מיד על ידי החיילים האוקראינים. באותו זמן היה קיים בקוסוב בית חולים יהודי בביתו של ישעיה דרצינסקי, בית חולים ששוקם לאחר השריפה. אחד מהפליטים שימש בו כרופא ואחיותיו מלאו תפקיד של "האחיות". ביום שישי בבוקר נודע בעיר כי עומדים להרוג את החולים בבית החולים, ואמנם עוד באותו יום הוצאו להורג כל החולים. באותו יום החליטו מספר אנשים לברוח לרוז'ני, שהשתייכה באופן אדמיניסטרטיבי ל"רייך השלישי". הם סברו כי בתחומי הרייך לא יהרגו את היהודים מתוך התחשבות בדעת הקהל העולמית. מהבורחים לא שמעו יותר ולפי השמועה הם הובלו לטרבלינקה. בליל שבת כשהתחילו בתפילת השבת הופיעה קבוצת משטרה אוקראינית ובראשה ירמולבסקי (גוי שעבד בזמנו אצל אפריים בן שמאי קרליץ; אפרים קרליץ היה חבר מועצת היהודים בביטען והוא היה זה שמביא אוכל לתושבי ביטען שעבדו בקוזלובשציזנה). ירמולובסקי נכנס פנימה והודיע כי אסור לאף יהודי לעזוב את מקום המצאו וכי אסור גם להסתכל דרך החלון. העובר על איסורים אלו- ייהרג. גם לשירותים אסור היה לצאת, כיוון שממילא יהרגו מחר את כולם. באותו לילה התעללו השוטרים האוקראינים ביהודים ודרשו מהם את כל כספם וחפציהם בהבטיחם להרשות להם לברוח דרך גדר הגטו. באותו לילה שכבו היהודים על הקרקע בפחד מבלי להרים א הראש לגובה החלון. באמצע הלילה שמעו בגטו יריות מכיוון גטו העיר. באותו רגע הבינו ש "השחיטה" החלה בגטו העיר. 4. השחיטה לאחר ששחטו את כל יהודי הגטו ב"ארמון" נסעו השוטרים האוקראינים לגטו "הויף". בשעה 10 בבוקר הגיעה לגטו מכונית קטנה, שבה ישב מפקד האזור של סלונים- היק ("הצורר הידוע בכל פולניה"), ועוד 4 אנשים ו -7 מכוניות משא עמוסות שוטרים. המכונית הקטנה נגשה לבית בירנצקי ובק וציוו על כולם לצאת. תוך בכי יצאו כולם למגרש שלפני הבית ואז פנה מפקד האזור ואמר כי על הסנדלרים והחייטים לצאת מהשורות, ויתר היהודים בצריפים היו צריכים לצאת החוצה ולשכב. בינתיים התעללו בהם השוטרים ורמסו את ראשם וגופם במגפיהם. לאחר מכם פקדו עליהם לעלות למכוניות. את מחוסרי הכוח או המתים זרקו השוטרים האחד על השני . הם העמיסו עד גובה הקירות כ 50-60 איש בכל מכונית. צורת ההריגה העיקרית התבטאה בפקודה שכל היהודים צוו לשכב על המכונית כשפניהם למטה והיו מעמידים 3-4 שכבות כך שהתחתונים נחנקו מכובד המשא ומחוסר האוויר. הם אספו את בעלי המלאכה ואת כל הזהב והכסף שהיה להם. כל מי שניסה לברוח- נורה. לאחר שעה קלה בא מפקד המשטרה ירמולובסקי בכדי להחליף את משמרת השוטרים. שוטר אחד ניגש אליו והודיע לו שבעליית הגג של בית הספר "תרבות" מתחבאים עוד הרבה יהודים. הוא חייך בהנאה וענה שהוא יודע והם יהיו ה"קינוח". קבוצת בעלי המלאכה נשארו עומדים בשורות וחיכו. אז הובאו חמש בחורות יהודיות (בלומה, בתו של שמעיה העגלון, ועוד ארבע פליטות). מפקד האזור התיישב עם עוזריו הגרמנים ליד שולחן, שסודר שם במיוחד, ושתו לשכרה. הוא פקד על הבחורות להתפשט והשאירן עומדות ערומות. הוא פנה לקבוצת בעלי המלאכה ואמר: הנה הסתכלו על הבחורות שלכם! בזמן כה טרגי הן עוד מתפשטות ערומות לתענוגיהן! הוא שתה כוס נוספת, הוציא את אקדחו וירה בעצמו בכולן. מאיר קולישבסקי העיד שאם כי לבבות הסנדלרים והחייטים הנוכחים שם היו כבר קרים ואדישים למראות הנוראים ולעינויים בהם התייסרו. הם לא יכלו עוד להתאפק למראה ההתעללות, ופרצו בבכי אף כי ידעו שייהרגו בשל כך. במחנה בליזשען נפגש מאיר קולישבסקי עם שמואל לעוו הכובען והוא סיפר לו כי בזמן השחיטה התחבאו כ- 200 איש בעלית הגג של בית הספר "תרבות" ובמקומות אחרים. בין אלה היו: הרב מאיר לייקין, יוסף קוניק, משפחות קרליץ ורדומיסקי, הוא עצמו ועוד אחרים. הם נשארו במקומותיהם בליל השחיטה. למחרת נכנס אליהם מפקד המשטרה ואמר לכולם שהם יכולים לרדת וכל רע לא יאונה להם, ואמנם נתנו להם לצאת. הוקם גטו חדש שהיה "חפשי" , כלומר ללא שמירה. וכך הם חיו במשך שבועיים. ביום אחד באו הפרטיזנים לעיר ולקחו איתם את כל היהודים. כשיצאו מחוץ לעיר נוכחו הפרטיזנים שיש להם יותר מדי אנשים. הם אמרו לזקנים לחזור העירה ורק את הצעירים השאירו איתם. על אלה שחזרו העירה, פקדה המשטרה הגרמנית לצאת לבית הקברות החדש ולכרות קבר לעצמם לאחר מכן הרגו את כולם. 5. השמדת בעלי המלאכה קבוצת בעלי המלאכה מנתה 31 איש. את הקבוצה לקחו לקבר המוני גדול. הקבר היה בקרבת "הארמון" על הדרך המובילה מקוסובה לרוז'ני. הם ראו שם איך האיכרים אוספים את כל בגדי ההרוגים לערימה אחת וזורקים את הגופות לקבר. מפקד האזור פנה אליהם ואמר שאין להם מה לפחד כי ישלחו אותם למחנה סמולנסק ושם יעבדו במקצועם. הובילו אותם לרודני, שהשתייכה ל"רייך השלישי". הם התהלכו כמעט חופשיים ברחובותיה. בעוברם ברוזני הספיקו בעלי המלאכה להודיע ליהודים שם שלא כדאי להם להגיע לקוסובה פן יהרגום. הם הובלו לסלונים . למחרת אמרו לכולם להתפשט. הגרמנים לקחו את בגדיהם ואת כל הכסף והניירת שלהם. את הבגדים החזירו לבעלי המלאכה. בסלונים נשארו כשבוע ואז לקחו אותם ברכבת לסמולנסק. בסמולנסק שהו כ- 9 חודשים, שם עבדו וקבלו לחם, שהרכבו היה אבקת קמח של עצמות טחונות וכדומה. איעל בורטניק, שהיה כולו עור ועצמות, החל לירוק דם וקברו אותו חי . לאחר מכן הביאו אותם לעבוד עבודות שחורות וקשות וחלקם פשוט מתו מדיזנטריה או מתשישות. לאחר שהרוסים התחילו לתקוף בסביבת סמולנסק העבירו אותם למוגילב, שם התנפח יוסף בליאכער מרעב ומת . קברו אותו בו-במקום בתוך גל אשפה. לאחר מכם העלו אותם על המכונית עם יהודים נוספים והובילו אותם למינסק. במשך שתי יממות הנסיעה לא נתנו להם אוכל. במינסק נתנו להם מעט אוכל. ממינסק נשלחו ברכת ללובלין ללא אוכל. הרבה מתו ברכבות עצמן מחנק ומרעב, וחלקם נפלו מהרכבת מתשישות כוחות. מהקוסובאים נשאר רק מאיר קולישבסקי. את מאיר קולישבסק שלחו אחר כך עם כל קבוצת עובדי הלילה לפלאשוב ליד קרקוב. שם היה לדבריו ממש "גן עדן" . היו הרבה יהודים מקרקוב . כשהחזית התקרבה לשם שלחו אתם למטהאוזן. במחנה זה היו תנאים איומים ועבדו שם בעבודה קשה בהובלת סלעי אבן. לאחר 24 ימים נשלחו למיאלק, שם בנו בתי חרושת תת -קרקעיים. מספר המתים במחנה זה בכל יום הגיע ל 50-70 איש, ובכל חודש היו מביאים אנשים חדשים למקום. לאחר מכן שלחו אותם רגלי לאכנסי. שם הוא הרגיש רע מאוד. הוא נשאר שם כארבעה שבועות עד שבאו האמריקאים ושחררום. משם הוא הגיע לאיטליה. זה היה בערך ב- 20 ליולי 1945. להלן רשימת נספים בשואה מצד משפחת הסבא של אבי – יאיר סגל מקורות מידע ראיון שערכתי עם סבתי ויקיפדיה חוברת מידע שכתב הניצול היחיד מעיירה שחולקה למשפחות הניספים
קרא עוד