קהילה

ביריה הייתה ספינת מעפילים, שהגיעה לחופי ארץ ישראל ביוני 1946. נקראה על שם היישוב ביריה, שעמד במוקד פרשת העלייה לביריה שסימלה בתודעת רבים ביישוב את המאבק לעלייה חופשית ולהתיישבות חופשית של יהודים בארץ ישראל. תולדותיה האונייה נבנתה מעץ' בשם "אקבל 2" (AKBel 2) בטורקיה בשנת 1896. נמל הבית שלה היה באיסטנבול. בעלת מנוע דיזל קטן ומשקלה 250 טון ועל פי גרסה אחרת 600 טון. רכישה והכנה להפלגה האונייה נרכשה על ידי אהוד אבריאל, איש המוסד לעליה ב", ביוני 1946. בנמל מרסיי, בתיווך סוכן יווני. לפי התכנון, היא נועדה לשמש אוניית עזר, אליה יועברו מעפילים בעיתוי מתאים, אולם לבסוף נבחרה לשמש כאוניית מעפילים. הוכנה להפלגת העפלה בנמל מרסיי, והוחזקה בסמוך לנמל. הבולשת הבריטית עקבה אחר פעולות המוסד במרסיי, וייתכן שידעה על הכנות האונייה. לעומת זאת, השלטונות הצרפתיים גילו יחס אוהד ומתחשב ושיתפו פעולה. באונייה היו שני מחסנים גדולים, שבקירותיהם נוקבו פתחים לאוורור, והוכשרו לקליטת 450 נפש. תוכנן כי במהלך ההפלגה יתחלפו לסירוגין עם השאר שהיו על הסיפון. הוכנו מבני מתכת שעליהם ניתן היה להתקין במהירות דרגשי עץ ללינה. הוכנו באונייה ארגזי מזון ומכלי מים. רב החובל היה טורקי ולצדו צוות של תשעה ימאים טורקים. מפקדי ההפלגה לשלביה היו איש הפלי"ם בצלאל דרורי ואחריו אריה פרידמן איש הפלי"ם, ולצדם יהושע רבינוביץ. על פי רישומי הארכיון הציוני עלה באוניה זו גם לוחם גיטו ורשה בן ה -21, שמחה רותם -ראטייזר, (קאז'יק). ספינה זו היא אחת מתוך 10 ספינות מעפילים אותן הגדיר מורי גרינפילד "הצי הסודי של היהודים". המעפילים והנוסעים המעפילים, כ-999 נפש הועלו על האונייה "בלבואה" בנמל סט שבמפרץ ליון, כ-80 מילין מערבית למרסיי. למעלה ממחציתם היו יוצאי פולין, כ-200 נפש מצ'כוסלובקיה, 85 יוצאי הולנד והשאר מהונגריה, רומניה, גרמניה וארצות אחרות. כ-600 מהמעפילים היו חברי תנועות הנוער והמפלגות: השומר הצעיר, בית"ר, החלוץ והפועל המזרחי. כמו כן הייתה קבוצת דתיים חרדים מ"אגודת ישראל" וקבוצה גדולה של פרטיזנים מאזור וילנה, ביניהם ויטקה קובנר, רעייתו של המשורר אבא קובנר; כ- 630 גברים ו-370 נשים; מרביתם צעירים עד גיל 30, למעלה מ-50 קשישים וכ-20 ילדים. כמו כן נסעו בה יעקב פרנק, לימים חבר הכנסת, ששירת במרינס; היימן מראשוני חיל האוויר הישראלי; שלושה ארצישראלים שלמדו בארצות הברית, והעיתונאי היהודי סטון, שחיבר אחר כך ספר על הפלגת אוניית המעפילים "הגנה". להפלגה הצטרף העיתונאי האמריקני היהודי י. פ. סטון, אשר כתב על ההעפלה בספרו במחתרת לפלשתינה (1946), והביע אהדה לסבלות הפליטים ניצולי השואה ולעניין הציוני.  הם רוכזו במחנה בעיר לה סיוטה (La Ciotat) מזרחית למרסיי, ובבית החולים הצבאי סן ג'רום. הועברו באוטובוסים בשעות הלילה לנמל סט, והועלו לאונייה"בלבואה" ("Balboa") (בהמשך שונה שמה ל"הגנה"). "בלבואה" שטה מנמל סט בנתיב צפוני לכרתים אל נקודת מפגש והעברה עם "ביריה". הדרך עברה ללא תקלות. ב-26 ביוני הגיעה "בלבואה" לנקודת המפגש וההעברה עם אקבל 2 – "ביריה", שהגיעה ממרסיי. נקודת ההעברה הייתה כ- 25 מיל מחופי ארץ ישראל. שתי האוניות נצמדו דופן אל דופן, אך התברר כי יש הבדלי גובה בין שני הסיפונים, ולא ניתן היה להשתמש בגשר העץ שנבנה למעבר מאונייה לאונייה. על כן, הוחלט להעביר את המעפילים בשתי סירות מנוע שהיו על "בלבואה". הים סער, והיה חשש לפגיעה בסיפון. המעפילים החלו לעבור, אולם במהלך ההעברה דרש רב החובל הטורקי של "ביריה" עשרת אלפים לירות זהב, בטענה כי סכום זה הובטח לו. לאחר שעלו המעפילים על סיפון "ביריה" חולקה להם מפה של האונייה, בה סומנו האולמות והמחסנים ודרגשי השינה. כל נוסע קיבל כרטיס ועליו מספר מאנשי צוות האונייה, שתיפקדו כסדרנים. המעפילים הצטופפו באונייה הקטנה בתנאים קשים ביותר, נאבקו על גישה לאוויר הצח ועל עלייה לסיפון. לא היה די מזון ומים. מאוחר יותר נטתה הספינה ומים חדרו לתוכה. ומטוסים ומשחתת הגיעו, זיהו אותה ובחרו להתעלם מקיומה. לאחר ימים אחדים בים נקלעה הספינה למצוקה, שכן לא התאימה להסעת מספר כה רב של נוסעים. קריאות SOS נשלחו, וכוחות בריטים הגיעו לסביבתה בשעות בין הערביים של 29 ביוני, לאחר שידור קריאת ס.או.ס., חג מטוס דו-מנועי מעל "ביריה". לאחר כשעה הצטרף אליו מטוס בעל ארבעה מנועים, ועם החשיכה ירה זיקוקים לעבר הספינה. למחרת בבוקר, 30 ביוני, במרחק 70-80 מיל, התקרבה המשחתת הבריטית וירגו R- 75 . העיתונאי סטון קרא לעברה ברמקול. "וירגו" הורידה סירה עם שישה מלחים וקצין שביקשו לחקור את רב החובל, שדיבר טורקית בלבד. הם ביקשו אישורו לגרור את הספינה לחיפה, משום שהאונייה הייתה מחוץ למים הטריטוריאליים. נציגי המעפילים הסכימו שיגררו אותם וכן ביקשו מים ומזון, אך המלחים הבריטים עזבו בסירה למשחתת ולא חזרו יותר. לא ניתן לספינה סיוע במים ובמזון, או סיוע טכני בגרירה. ב-1 ביולי 1946 הגיעה הספינה לנמל חיפה, שם נעצרו המעפילים. מכיוון שמחנות המעצר היו מלאים, עקב אירועי "השבת השחורה", שבה נעצרו אלפים מהנהגת היישוב וארגוני המחתרות, שוכנו המעפילים באוניית המעפילים "מקס נורדאו" שעגנה בנמל חיפה. בטרם שהגיעה האונייה לנמל חיפה, השליך בצלאל דרורי את אקדחו לים. וכאשר כבר עגנה בנמל, הביאה סירה גדולה (לנץ') של חברת ה"עוגן" מזון טרי למעפילים. דרורי ירד ללנץ' לבוש בגדי פועל נמל, הוסתר במחסן ואחר כך ירד ברציף צדדי וחולץ אל מחוץ לשטח הנמל בידי אנשי "העוגן". לאחר מכן הועברו המעפילים למחנה המעצר בעתלית משם שוחררו בהדרגה, לאחר שניתנו להם אישורים לעלייה מתוך מכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליהודים לאותה שנה.    לקריאה נוספת: יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, (עורך: בן-ציון דינור), כרך שלישי, חלק שני, תל אביב: הוצאת מערכות, תשל"ג-1973, עמ' מול-1081, 1107, 1131, 1134, 1775. מאיר אלדר, המסע הימי של מעפילי "ביריה", בהוצאת המחבר, פברואר 2003.  מדיה וקבצים בנושא ביריה בוויקישיתוף האונייה "ביריה"(הקישור אינו פעיל), באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים סיפור הפלגת 'ביריה', באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש שילוב ספינות בהפלגות המעפילים, באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש