קהילה

ארבע חירויות הייתה אוניית מעפילים, אשר הגיעה לחופי ארץ ישראל מאיטליה ב-23 באוגוסט 1946. על סיפונה הפליגו 1,024 ניצולי השואה. האונייה נלכדה על ידי הבריטים ומעפיליה גורשו למחנות המעצר בקפריסין. "ארבע חירויות" הייתה אוניית המעפילים הראשונה שנוסעיה גילו התנגדות למעצרה בלב ים. שמה של האונייה נלקח מנאומו המפורסם של נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, אשר נישא בקונגרס האמריקאי ונקרא "נאום ארבע החירויות"; בו קרא להשתתת החברה האנושית על בסיס ארבע חירויות, המנחות את העולם החופשי: חירות הביטוי, חירות הדת, חירות ממחסור וחירות מפחד.  תולדותיה רכישה והכנה להפלגה נבנתה כאוניית נוסעים, בעלת תפוסה של 650 טון, מנוע דיזל ומסוגלת למהירות 12-10 קשר. שמה הראשון היה "Fede". אנשי המוסד לעליה ב, בראשות יהודה ארזי, רכשו אותה באיטליה, באמצעות "אשת קש" איטלקיה, אחת מבעלי חברת מספנה ובוני אוניות גדולה. הרכישה הייתה באמצעות מוסו, סוכן ומתווך אוניות מחברת "דאקו פרסו מוסו מרקוצ'י" ("Dacco Presso Musso Marcutchi") מפעילי המפלגה הרפובליקנית באיטליה. הרכישה התבצעה במספנה בנמל אונליה באיטליה לחוף הים הליגורי, סמוך לגבול הצרפתי. האונייה שימשה להפלגת העפלה במאי 1946, תחת השם "דב הוז", והגיעה לנמל חיפה, ומשם הפליגה לאיטליה. וכך הייתה ידועה לבריטים. הוכנה להפלגת העפלה תחת השם "ארבע חירויות" על ידי פועלים מקומיים וקבוצת עולים מהכשרת השומר הצעיר, שהיו אחר כך חברי הגרעין מייסד קיבוץ זיקים. הם שיפצו את התשתית שנשארה מהפלגתה כ"דב הוז" והוסיפו ארבע סירות הצלה מעץ ל-12 נפש, כל אחת. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם פבי גבר, ולצדו פטר הופמן איש הפלי"ם גם הוא, שהדריך מעפילים בהפעלת מכונות האונייה. הגדעוני היה אלי זוהר ("שמשון"). רב החובל וצוות הימאים היו איטלקים. המעפילים וארגונם בהפלגה השתתפו כ-1,024 מעפילים; כמחציתם היו חברי תנועות הנוער והמפלגות: דרור, השומר הצעיר, בית"ר, המזרחי, אגודת ישראל, דרור-קדימה, הנוער הציוני, וגורדוניה. וחלקם האחר היו קבוצות צעירים מסלוניקי ויהודים ממוצא פולני. הרוב היו צעירים עד גיל 30. הם נאספו על ידי אנשי המוסד במחנה בבוקה דה-מגרה. הם שטו באסדות לאורך נהר מגרה עד לאזור שבו עגנה האונייה, בשפך הנהר למפרץ מדרום לבוקה דה-מגרה (Bocca di Magre). המעפילים הגיעו לסיפון האונייה באמצעות סירות ממונעות שנעו בין החוף לאונייה. לאחר שעלו לסיפון, התארגנו הקבוצות וחולקו ביניהן תפקידים. קבוצת הסלוניקאים הייתה אחראית לחלוקת המים, קבוצת גורדוניה – למזון, השומר הצעיר – להתקנת המיטות. קבוצה אחרת אחראית לניקיון. לאחר שהחלו אי סדרים באונייה, בגלל השתלטות "בעלי זרוע", מונה צוות נציגים מבין הקבוצות: דרור, השומר הצעיר, בית"ר, המזרחי, אגודת ישראל, דרור קדימה, הנוער הציוני וגורדוניה, והוסמך להתערב בניהול האונייה. ההפלגה "ארבע חירויות" הפליגה ב-23 באוגוסט 1946, בשעה 03:00. האונייה חמקה במהירות מנקודת ההעמסה ונמל בוקה דה מגרה. עם עליית המעפילים על הסיפון, ציוו המפקדים האונייה על היציאה לדרך, מפני חשש מגילוי מוקדם על ידי הבריטים. עבודות ההכנה לאכסון המעפילים נמשכו תוך כדי ההפלגה. ככלל, התנאים בספינה היו קשים מאוד ונוסעים רבים חלו עקב כך. כאשר הפליגה האונייה, הים היה רוגש. היא נעה בנתיב ההפלגה המתוכנן מנמל ההעמסה אל מיצר מסינה, כריתים, משם לכיוון אלכסנדריה ובמרחק של כ-50 מייל מחוף מצרים, פנתה מזרחה לחופי הארץ מצד דרום. או אז התקבלה הודעה ממפקדת ההגנה בארץ ישראל להפליג לחוף שפיים.  העימות עם הבריטים ב-2 בספטמבר בשעות הצהרים התגלתה הספינה לראשונה על ידי מטוס בריטי שהמשיך לחוג מעליה. האונייה הייתה אז במרחק של כ-30-20 מייל מתל אביב. המעפילים תודרכו לקראת עימות עם הבריטים. במהלך ההפלגה תורגלו המעפילים בירידה מהירה לבטן הספינה כאשר תתגלה. כן נערכו תרגילי תפיסת עמדות להתנגדות בפני השתלטות על הספינה. קבוצת גורדוניה הייתה תחת פיקודו הישיר של פבי גבר, והייתה אחראית לגשר. קבוצת השומר הצעיר הייתה תחת פיקודו של אלי זוהר ומוקמה בחלק הקדמי של הספינה. פטר הופמן היה אחראי לחלק המרכזי של האונייה. הוכנו קופסאות שימורים שיזרקו על הבריטים כאשר יעלו על הסיפון, וכן הוסלק מטען חומר נפץ לשם פיצוץ האונייה בנמל חיפה לאחר פינויה. אולם בפועל, מיד לאחר גילויה, נתן מפקד האונייה הוראה לשוט במהירות לכיוון תל אביב. מכיוון צפון הגיעו שלוש משחתות בריטיות וחסמו את נתיב ההפלגה במרחק 2–3 מייל מהחוף. משחתת התנגשה בירכתי הספינה והרסה את מערכת ההיגוי. הנחתים בריטים ירו יריות באוויר והתיזו סילוני מים על המעפילים. המעפילים החלו להשליך קופסאות שימורים לעבר הבריטים. קבוצת הנחתים הראשונה שעלתה לסיפון נתקלה בהתנגדות עזה. המעפילים הצליחו לגבור עליהם, לפרקם מנשקם ולהשליכו לים. קבוצה נוספת של נחתים הצליחה לקשור את הספינה למשחתת. העימות ארך כשלוש וחצי שעות. 90 נחתים בריטים משתי משחתות: "צ'ילדרס" ("Childers") ו"צ'יוולרס" ("Chivalrous") הצליחו להשתלט על האונייה. בעת העימות לא פעל הקשר, ומכשיר הקשר שהיה בידי אנשי הפלי"ם הושלך המימה. במהלך המאבק קרבה האונייה לחוף ושנים עשר נוסעים קפצו מהאונייה במטרה לשחות לחופי הארץ, אולם הבריטים תפסו עשרה מהם. לאחר העימות העניקו הבריטים סיוע רפואי לפצועים, אשר 13 מהם נזקקו לאשפוז. יחסם ההומני של החיילים הבריטים, יחד עם תשישותם הרבה של המעפילים, מנעו כנראה התנגדות נוספת. גירוש למחנות המעצר בקפריסין ב-3 בספטמבר הועלו המעפילים לספינת הגירוש "אמפייר הייווד" שהובילה אותם למחנות המעצר בקפריסין "קאראלוס" ו'מחנה 55' ליד פמגוסטה. לאחר שהתמלא מחנה 55, פתחו את מחנה 62 ועוד 2 מחנות אליהם הועברו שאר המעפילים המגורשים. על פי הוראת מטה המוסד באיטליה, המלווים, אנשי הפלי"ם, אמורים היו להצטרף אל המעפילים לאחר שהאוניה תיתפס על ידי הבריטים, לעלות עמהם לאוניות הגירוש לקפריסין, תוך שהם מבריחים דלק במיכלים, כדי שישמש לשרפת ציוד במחנות המעצר. ואכן שלושת המלווים התלוו אל המעפילים וגם מילאו מיכלים בדלק. אולם השריפה לא מומשה בסופו של דבר בגלל התנגדות מפקדת ההגנה בארץ ישראל. המלווים חולצו ממחנות המעצר כעבור זמן קצר. לקריאה נוספת: סיפור "ארבע חירויות" באתר הפלמ"ח סיפור הפלגת 'ארבע חירויות', באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש "ארבע חירויות", באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים