קהילה

תעוד לקהילה יהודית ספרדית מאורגנת שמנתה 100 נפשות, קיים מראשית המאה ה-16. בית הכנסת נבנה מחוץ לחומות העיר במהלך המאה ה-18 וב-1786 במהלך מרד של חיילים וקצינים עות'מאנים כנגד השלטון המרכזי, הותקפו בני הקהילה וחלקם נשבו בידי המורדים לתקופה מסוימת. ב-1928 מנתה הקהילה 1,159 נפשות. בפרוץ מלחמת איטליה–יוון נטשו חלק מבני הקהילה את העיר מחמת הקרבות. באפריל 1941 נמסר השטח לחזקת ממלכת בולגריה וב-22 בפברואר 1943 נחתם הסכם בין ממשלת בולגריה לגרמנים, אשר השלב הראשון בו היה שילוח 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה הוארדארית אל מחנות ההשמדה. ב-4 במרץ 1943 אחר חצות נערכה אקציה בעיר קומוטיני במסגרתה נעצרו 863 מבני הקהילה היהודית. בשלב ראשון ריכזו השוטרים הבולגרים את היהודים במחסן הטבק המרכזי של העיר שכונה בניין צ'לבורוב, הפשיטו אותם, ביצעו חיפוש גופני משפיל בכולם, בזזו את רכושם ואת חלקם הכו באגרופים, קתות רובים ושוטים. למחרת היום ב 02:30 לפנות בוקר העמיסו השוטרים הבולגרים את יהודי העיר על רכבות משא פתוחות, אשר עשו דרכן באיטיות במשך שלוש יממות גשומות אל עבר בולגריה. הרכבות ביצעו חניית ביניים בעיר סימיטלי בבולגריה, רופא יהודי וקבוצת אחיות ניגשו לבדוק את הנוסעים. הרופא, ד"ר קונפינו יוסף תיאר את המראות: "עיניהם היו נפוחות, הם היו קפואים, מורעבים, מיוסרים ומבוהלים מכדי לנהל שיחה. השוטרים הבולגרים היכו בהם בשוטיהם ללא הרף וללא סיבה, רק לשם שעשוע."  בהגיע הרכבות ליעדן נכלאו בני הקהילה במחסני טבק שהיו ריקים בעונה זו של השנה, מרביתם בעיר דופניצה ומקצתם בעיר בלגואבגרד. כ-20 מבני הקהילה שוחררו בשל היותם בעלי אזרחות נוספת, בעיקר מטורקיה, ספרד ואיטליה. חיילי וקציני הצבא הבולגרי יוצאי מלחמת העולם הראשונה שהתגוררו בקומוטיני, שלחו מכתב תודה לשר הפנים הבולגרי פטר גברובסקי בו ברכו אותו על "טיהור עירם מנגע היהדות". ב-19 במרץ, הועלו היהודים באכזריות על רכבות משא שנסעו לכוון העיר לום שעל גדת הדנובה והגיעו אליה למחרת היום. בנמל לום הועלו 4,219 יהודי תראקיה ובכלל זה בני קהילת קומוטיני על 4 מעבורות אשר הפליגו לכיוון העיר וינה. עשרות מהמגורשים מתו במהלך הגירוש והפלגת המעבורות. לפי חלק מהגרסאות מעבורת אחת טובעה על ידי הגרמנים ונוסעיה טבעו עימה. נוסעי שלוש המעבורות הנותרות הועלו לרכבות משא לכוון העיר קטוביץ וממנה למחנה טרבלינקה. מרבית יהודי קומוטיני נרצחו ביום הגעתם למחנה טרבלינקה ורק 8 מהם שרדו את המחנה. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מציין בספרו קדמוניות היהודים כי יהודים התגוררו באי קוס בתקופת בית שני. בין יתר המקורות מתבסס בן מתתיהו על כתביהם של ההיסטוריונים סטראבון ודיודורוס סיקולוס. האי קוס מוזכר גם בספר מקבים א וכפי הנראה בתקופתו של הורדוס התקיימה מערכת סחר ענפה בין האי קוס לארץ ישראל. מתקופה זו בחיי הקהילה לא נותרו עדויות ארכאולוגיות באי. עדויות כתובות לקהילה יהודית רומניוטית מצויות מהמאה ה-14 עת שלטו ההוספיטלרים על האי. מן העדויות עולה כי אוכלוסיית הקהילה מנתה כ-1,500 נפשות וב-1502 גורשו כל בני הקהילה לניס. לאחר כיבוש האי בידי העות'מאנים הורשו היהודים להתיישב בקוס ובראשית המאה ה-18 תועדו באי מספר משפחות יהודיות ממוצא איטלקי. ב-1747 נבנה בית הכנסת המרכזי באי. במחצית השנייה של המאה ה-19 תועדו בקוס 40 משפחות יהודיות, אך מספרן ירד בהדרגה בשל הגירה מהאי לאנטוליה וב-1910 מנתה הקהילה רק 4 משפחות. ב-1850 אירעה בקוס עלילת דם במסגרתה הואשמו היהודים במעשה רצח לאחר ביצוע טקס ברית מילה ומספר מבני הקהילה גורשו על ידי הואלי העות'מאני לרודוס. לאחר מלחמת טורקיה-יוון הגיען לקוס פליטים יהודים רבים מאנטוליה ורודוס ואוכלוסיית הקהילה גדלה לכדי 160 נפשות. ב-1933 חרב בית הכנסת במהלך רעידת אדמה ושנה מאוחר יותר הוקם בית הכנסת החדש "קהל שלום". בני הקהילה עסקו במסחר ובייצוא פירות ובדים. בשלהי שנות ה-30 הטיל המשטר הפשיסטי מגבלות על יהודי קוס. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית האי 20 משפחות. ב-3 באוקטובר 1943 כבשו הגרמנים את האי. שמונה משפחות הצליחו להימלט מקוס לטורקיה ו-120 היהודים הנותרים נעצרו, הובלו בספינה לנמל פיראוס וממנו, ביחד עם יהודי רודוס למחנה הריכוז חיידרי. ב-3 באוגוסט 1944 הועלו יהודי קוס על רכבות בקר והובלו למחנה ההשמדה אושוויץ. ב-16 באוגוסט 1944 הגיעו בני הקהילה לאושוויץ ורובם נרצחו שעות ספורות לאחר הגעתם. ארבעה מבני הקהילה שוחררו מאחר שהחזיקו באזרחות טורקית ו-12 מבניה שרדו את השואה. במהלך שנות ה-60 התגוררה בקוס משפחה יהודית אחת, משפחת מנשה. ב-1995, לאחר שהיהודי האחרון יליד קוס מיכאל מנשה הלך לעולמו, נסגר בית הכנסת במקום והפך למרכז תרבות וספרייה. ב-   2010  בוצעו פעולות שיקום בבית העלמין היהודי החרב בקוס על ידי מתנדבים מישראל. ביולי 2013  חולל בית העלמין באי ונגרמו נזקים לקברים ולמצבות.