קהילה

עדות להתיישבות יהודים בלאריסה היא מן הקדומות ביוון וסביר להניח שסוחרים יהודים הגיעו לעיר עוד בתקופה ההלניסטית במהלך המאה ה-4 לפנה"ס. עם זאת, עדויות לקהילה רומניוטית מאורגנת קיימות מהתקופה הביזנטית. בנימין מטודלה שעבר בעיר במהלך המאה ה-12 תיאר קהילה משגשגת בת מאות משפחות. רדיפות הביזנטים אילצו את יהודי העיר להגר ממנה, בעיקר לשטחי האימפריה הבולגרית השנייה אשר השלטון בה הטיב עימם. משנכבש האזור על ידי האימפריה העות'מאנית השתנה היחס ליהודים מאחר שהעות'מאנים התייחסו אליהם כמיעוט הנאמן לסולטאן ותורם לממלכה. במהלך המאה ה-15 הגיעו לקהילה יהודים שגורשו מהונגריה ואחריהם מגורשי ספרד, בהזמנת הסולטאן העות'מאני באיזיט השני. היהודים שהיו אוריינים ובעלי מקצוע נקלטו היטב במסגרותיה של האימפריה החדשה ושגשגו. בחלק מקהילות יוון התמזגה הקהילה הספרדית עם הרומניוטים ובקהילות אחרות כגון לאריסה שינו היהודים הספרדים בכמותם הרבה את צביון הקהילה אשר הפכה מרומניוטית לספרדית. כמות בני הקהילה הלכה וגדלה בהדרגה וב-1687 עם כיבוש הפלופונסוס על ידי ונציה הגיעו לעיר פליטים רבים מפטרס ואוכלוסייתה הוכפלה. בשנת  1721 מתוארת הקהילה כקהילה ספרדית, אשר מרבית בניה עסקו בסחר בדים וחלפנות כספים. עם זאת מקורות נוספים מציינים כי יהודי העיר נחלקו לשני קהלים, קהל רומניוטי המכונה "קהל עץ החיים" וקהל ספרדי. בשיאה ב-1852 התגוררו בעיר 2,000 משפחות יהודיות. בשנת  1857 החריבה שרפה את הרובע היהודי בעיר. השרפה נגרמה מהצתה מכוונת כחלק מגל אנטישמיות שפקד את הקהילות היהודיות ביוון ולווה את ההתעוררות הלאומית הבדלנית באזור. בשנת  1882 מנתה הקהילה 2,800 נפשות ותהליך דעיכתה של האימפריה העות'מאנית שלווה במשבר כלכלי בלווי חוסר השקט הפוליטי, הביא להגירת יהודים מהעיר בעיקר לסלוניקי. בשנת 1893  תועדה בעיר עלילת דם כנגד היהודים וב-1897 במהלך המלחמה היוונית-עות'מאנית (1897) כשנכבשה העיר על ידי העות'מאנים, הואשמו היהודים בשיתוף פעולה עם הכובש. בראשית המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בעיר ונפתח סניף של חובבי ציון. בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה 1,175 נפשות. ב-6 באפריל 1941 התערבה גרמניה הנאצית במלחמת איטליה–יוון ופלשה לממלכה. ב-18 באפריל נכבשה יוון על ידי הורמאכט וב-20 במאי נפלה כרתים. הממלכה חולקה ל-3 אזורי שליטה: גרמני, בולגרי ואיטלקי. העיר לאריסה הייתה בחזקת האיטלקים עד לכניעתם לבעלות הברית בספטמבר 1943 והגרמנים השתלטו על העיר. השלטונות ביקשו מרב הקהילה, יצחק קסוטו, את רשימות היהודים, אך הוא סרב ואמר שהוא רק מורה ואין בידו רשימות. בגבור רדיפות היהודים, הצליחו 900 מיהודי לאריסה להימלט לכפרים מבודדים או לטורקיה ודרכה עלו לארץ ישראל. האוכלוסייה, הכנסייה והמחתרת היווניות סייעו ליהודים בהמלטות וחלקם אף הסתירו יהודים בבתיהם. ב-24 במרץ 1944 נעצרו 150 יהודים שנותרו בעיר ועוד 75 שהחליטו לחזור אליה ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. לאחר המלחמה חזרו חלק מהיהודים לעיר, אך בהדרגה היגרו לארצות הברית, מדינת ישראל ואתונה. ב1948 מנתה אוכלוסיית הקהילה 626 נפשות והיא קטנה לכדי 441 נפשות ב-1967. באמצע שנות ה-90 הוקמה בעיר אנדרטה לזכר קורבנות השואה ובראשית המאה ה-21 היא חוללה מספר פעמים בידי נאו נאצים מקומיים. ב-2008 התגוררה בעיר לאריסה קהילה בת 330 נפשות ולה בית כנסת, בית ספר יסודי יהודי ומוסדות קהילה. אנדרטה לזכר השואה בלאריסה