קהילה

סימנים לנוכחות יהודית באתונה נמצאים כבר מהמאה הראשונה לספה"נ. כמה ממגורשי ספרד וצאצאיהם מצאו בה מקלט, וכמו כן ידוע שב-1650 ביקר בה שבתאי צבי וישב זמן מה בקרב היהודים המעטים שהיו שם.  ב-1829 פרקה יוון מעליה את עול שלטון תורכיה וזכתה בעצמאות. ב-1833 הגיע מקס רוטשילד, מבני משפחת רוטשילד מפרנקפורט, לאתונה. בנו, קרול רוטשילד, היה נשיאה הראשון של הקהילה היהודית באתונה. מהגרים יהודים-אשכנזים הקימו באתונה בתי חרושת ובתי מלאכה. במקביל החלו יהודים ספרדים להגר לעיר. ביניהם היה יצחק בכור יסורום (ישורון), שהפך אישיות מפורסמת בקהילה. אחד הגורמים להגירת יהודים לאתונה היה העובדה שב-1837 הוקמה בה אוניברסיטה. אשר לארגון הרוחני של הקהילה - ב-1843 נמסר ליהודי העיר שטח לבניית בית כנסת. אולם בעקבות תקרית אנטישמית ב-1847 בוטלה מתנה זו, ובית הכנסת הראשון ניבנה רק ב-1904. רבני הקהילה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היו ר' סולומון יוסף אבואב ור' שלמה בכר. אחריהם שימשו בקודש ר' יוסף ג'באס, ר' משה שמואל הלוי ור' חיים קסטל (ב-1917). ברבע הראשון של המאה ה-20 הייתה קהילת אתונה מסורתית באופייה, וחיי הציבור התרכזו סביב בית הכנסת.  בינתיים גדל מספר היהודים באתונה, בעיקר כתוצאה מהגירה של יהודים ממקומות אחרים ביוון והאזור השכן, עקב אסונות או מלחמות ופליטים רבים הגיעו לאתונה. כמו כן, כתוצאה ממלחמת יוון-תורכיה (1897) וממלחמות הבלקן (1912-1913) עברה סלוניקי לשלטון יווני, וחלק מיהודי סלוניקי עבר לאתונה. כמו כן הייתה הגירה נוספת של יהודים מסלוניקי לאתונה בגלל השריפה הגדולה שפקדה את סלוניקי ב-1917, שפגעה קשות בשכונה היהודית. נוסף לכל הנ"ל, הגיעו לאתונה פליטים יהודיים מרוסיה, אשר ברחו משם בגלל המהפכה הבולשוויקית (1917). כך גדלה קהילת אתונה מבחינה מספרית - מ-300 נפש ב-1887 (קהילה קטנה מאוד בכל קנה מידה) ל-1500 ב-1928 ול-3,500 ב-1940, ערב השואה ביוון. אשר לנעשה בקהילה מעבר לסטטיסטיקה של האוכלוסייה: ב-1920 הוכרה הקהילה היהודית באתונה כגוף משפטי. נשיא הקהילה דאז היה משה שאקי. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ניכרות שתי מגמות מקבילות בקהילה - מצד אחד התערות בסביבה היוונית, מבחינת שפת הדיבור, מקומות מגורים, חינוך ותרבות, אך מצד שני, התארגנות התנועה הציונית וארגונים יהודיים לאומיים נוספים. ב-1923 נוסדה האגודה הציונית "בני ציון", ב-1924 נפתח סניף "בני ברית", ב-1933 הוקמה קבוצה של צופים יהודיים וב-1936 נוסד "ארגון הנוער היהודי". כמו כן, ב-1923 הוקם בית ספר לילדי הקהילה, אולם מעטים בלבד נרשמו ללמוד בו. הוא היה ממוקם רחוק משכונות המגורים של היהודים. כמו כן, הלימוד בבתי הספר היווניים והאיטלקיים בעיר היה חינם, בעוד שההורים ששלחו את ילדיהם לבית הספר היהודי היו צריכים לשלם שכר לימוד. השנים שבין מלחמות העולם שימשו רקע לשואה הנוראה שפקדה את עם ישראל כולו, ואת יהודי יוון כחלק ממנו. הדבר נכון בעיקר כשמדובר על שנות ה-30 שבהן היה משבר כלכלי עולמי. עליית הפאשיזם גרמה לאנטישמיות גם ביוון, אם כי ראש הממשלה ונציגיו בדרך כלל הסתייגו מתופעות אלו. ב-1932 נרצחו שלושה סוחרים יהודיים באתונה. בתגובה לרצח דרשו סוחרים יהודיים מרכזיים מהממשלה לספק הגנה ליהודים. בכלי התקשורת הייתה נימה אפולוגטית לנעשה. הוצעו הסברים שונים ונעשתה אבחנה בין היהודים היווניים הוותיקים (הרצויים) לבין היהודים המהגרים החדשים (הלא רצויים). נוסף להתקפות האנטישמיות הגלויות שתוארו לעיל, הייתה תופעה שלא כוונה במפורש נגד יהודים, אך למעשה פגעה בהם מאוד. הכוונה לתנועה הפאן-הלנית של שנות ה-30. נעשתה תעמולה רבה לכך שעל אזרחי יוון לקנות רק בחנויות של יוונים ולא של זרים, ובעלי החנויות היהודיים סבלו מאוד ממתקפה זו. ב1935 חל מהפך פוליטי ביוון. הגנרל המלוכני מטאקסס נאחז באמתלה של סכנת השתלטות הקומוניזם על יוון והקים דיקטטורה צבאית. תקופתו התאפיינה ביד קשה לדיכוי כל אופוזיציה, אך מאידך גיסא הוא ייעל את השלטון. עד כמה שהדבר נשמע בלתי הגיוני, יחסו כלפי היהודים היה דווקא די סובלני. ממשלתו אף תרמה למפעל ההעפלה הציוני. לאור זאת זכה מטאקסס להירשם בספר הזהב של קק"ל. הנורא מכל, השואה, הגיעה ליוון כפי שהגיעה לכל אירופה, אולם יש להבחין בין השלב האיטלקי לשלב הגרמני, ובין אתונה ליתר יוון. באפריל 1941 נכבשה יוון בידי גרמניה ואיטליה. אתונה נכללה בשטח הכיבוש האיטלקי, וסלוניקי בשטח הכיבוש הגרמני. האיטלקים לא נקטו בצעדים אנטישמיים למרות לחץ הגרמנים. התוצאה הייתה שפליטים רבים (בעיקר מסלוניקי, אך גם ממקומות אחרים) נהרו לאתונה. מספר היהודים שבה יותר מהוכפל. ב-1943 היו בה 3000 יהודים מהקהילה היוונית של ערב השואה בתוספת 5000 פליטים. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבנות הברית ואתונה עברה לשלטון הישיר של הנאצים ימ"ש. הוקם יודנראט, ובאמצע 1944 החלו משלוחי היהודים לאושוויץ ולברגן בלזן. באוקטובר 1944 שוחררה העיר בידי הבריטים.       גורלה של הקהילה היהודית באתונה שפר יחסית לקהילת סלוניקי המפוארת. עד קרוב לסוף 1943 שלטו האיטלקים באתונה, והם לא שיתפו פעולה עם הגרמנים ברדיפת היהודים. היו אף מקרים שפקידי הקונסוליה האיטלקית עזרו ליהודים מסלוניקי לברוח לאתונה. מלבד זאת, רבה של אתונה בתקופת השואה, הרב אליהו ברזילי, קרא ליהודים, לאחר השתלטות הנאצים על אתונה, להימלט על נפשם בכל דרך אפשרית כל עוד הדבר מעשי. הוא קשר קשרים עם הגורם השלישי בהצלת יהודים, ארגון המחתרת היוונית (הלא יהודית)EAM אשר יצאה בקריאה לעזור ליהודים וסייעה למי שפנה לעזרתה להימלט להרים ולחיות שם. כמו כן, זכור לטוב ראש הכנסייה באתונה, הארכיבישוף תאופוליס דמסקינוס אשר קיבל עליו את המאבק נגד גירושי היהודים למחנות מוות. נוסף על כך עזרו ליהודים אנשים מתוך עיריית אתונה, ביניהם ראש העיר, פאנוס האלדזוס, ומפקד משטרת אתונה אנג'לוס אוורט. על מעשי חסד אלו קיבלו כמה וכמה מאנשי אתונה את אות ההוקרה "חסיד אומות העולם". כמו כן החביאו לא מעט יוונים, פשוטי עם, יהודים בדירותיהם או במקומות מסתור בכפרים ובהרים. עם זאת, אף שכאלפיים יהודים ניצלו מהגירוש לאושוויץ, רבים אחרים נתפסו ונשלחו לשם. החידוש הוא שבניגוד למקומות אחרים באירופה בהם הושמדו היהודים כליל, באתונה המספרים אף גדלו. ערב השואה (1940) היו באתונה 3,500 יהודים. עם תום השואה היו בה 5000 יהודים (כולל פליטים שהתווספו תוך כדי המלחמה, כמתואר לעיל). השינוי העיקרי שקרה ליהדות יוון בעקבות השואה, נוסף לאבדן הנורא, ובעצם בעקבותיו, הוא שאתונה לקחה את מקומה של סלוניקי כמרכז יהודי יוון. המספרים מדברים בעד עצמם. ב-1912 היו בסלוניקי 80,000 יהודים ובאתונה 500; ערב השואה היו בסלוניקי 56,500 יהודים ובאתונה 3,500, ועם תום השואה היו בה כמעט 5,000 יהודים. יהדות סלוניקי הושמדה בצורה כמעט טוטאלית, לא כן יהדות אתונה. ב-1991 היו בסלוניקי 1,000 יהודים ובאתונה 3,000. מספר זה (3,000) הוא כשני שליש מכלל יהודי יוון. מרכזיותה של אתונה מבחינת יהדות יוון שאחרי השואה אינה רק מבחינה מספרית. מוסדות השיקום היהודיים, ובעיקר הג'וינט, השקיעו את כספם ומאמציהם בקהילת אתונה, דווקא משום שהיא באופן יחסי שרדה את השואה. ארגון הסיוע והשיקום של יהודי יוון, OPAIE, נמצא באתונה. הוא הוקם כדי לטפל בפיצויים על הרכוש שנגזל מהיהודים בתקופת השואה. בשנות ה-50 הוקם בית ספר טכני מטעם רשת אורט. כמו כן יש בה בית ספר יסודי יהודי מטעם הקהילה, בית כנסת, בית קברות יהודי, חברה קדישא וקופת גמ"ח מטעם הקהילה. כפי שקרה וקורה בקהילות רבות, במיוחד באירופה, ההתבוללות רבה, בכל אופן הקהילה ממשיכה להתקיים ויש בה יהודים, וזאת נחמה מסוימת לעומת המצב בקהילות אחרות באירופה.