קהילה

יהודים התגוררו בקורפו כבר בעת העתיקה בתקופת שלטון ביזנטיון באזור. מאז ימי הביניים היו באי שתי קהילות. האחת של יהודים "רומניוטים", שמוצאת ומורשתם בקהילות יוון ואייה שכונו "גרקי" (Greki); והשנייה של יהודים מאיטליה, שבאו לאי בעיקר מחבל פוליָה (איטלקית: Puglia) באיטליה המכונים "פולייזי". מתיחות שררה בין שתי הקהילות שנבעה משאיפתה של הקהילה היהודית האיטלקית שהלכה וגדלה להכתיב את אורח החיים היהודי, ומחששה של הקהילה היהודית היוונית מקיפוח זכויותיה. שתי הקהילות נמנעו מלהתחתן האחת בשנייה וקיימו בתי כנסת נפרדים - ה"סקולה נובה" וה"סקולה גרקי", ובתי קברות נפרדים. בתחילת המאה ה-19 הרשו השלטונות היווניים ליהודים לקנות קרקעות באי, והתחילה תקופת שגשוג ליהודי קורפו. רבים מבין היהודים עברו להתגורר מחוץ לרובע היהודי. בשיאה מנתה הקהילה באותה תקופה כ-7000 נפש. משנת 1831 עד שנת 1851 כיהן כרב "הקהילה האיטלקית" של קורפו הרב ד"ר יהודה ביבאס. יהודי קורפו עסקו בכל משלחי היד, והיו בקרבם יצואני שמן זית, יצרני סבון, ויזמים ופועלים בתעשייה זעירה. במחצית השנייה של המאה ה-19, פעל בית דפוס עברי בקורפו, של יוסף נחמוּלי, אשר הדפיס גם ספרי קודש עבריים, ודפים בודדים. מספר אנשי עסקים מקרב הקהילה עסקו בייבוא וייצוא של לולבים ואתרוגים מנמל קורפו; בראשית המאה ה-19 קמו להם מתחרים, שטענו ש"אתרוגי קורפו", כלומר הנסחרים על ידי אנשי קורפו, אינם כשרים. החרמת האתרוגים על ידי יהודים ברחבי העולם פגעה קשות בכלכלת יהודי האי. היחסים בין יהודי קורפו לשכניהם הנוצרים היו טובים בדרך כלל. אך מתחת לפני השטח היו קיימים רגשות אנטישמיים שהתפרצו ב-1891, כאשר נתגלתה בחצר אחד היהודים גופה ערופת ראש של ילדה. הייתה זו ילדה יהודיה, אך הנוצרים האמינו כי מדובר במריה דסילה נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו, ורק התערבות הבישוף מנעה פוגרום. עקב אירוע זה שנקרא "הַגְזרה" (שווא נע באות גימ"ל ובמלרע), היגרו מהאי כ-5,000 מיהודי קורפו, בעיקר האמידים שבהם, בעיקר לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים. במהלך מלחמת העולם הראשונה הגיעו לקורפו פליטים יהודים מהבלקנים שהורשו להשאר באי על ידי ממשלת ההסכמה. בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה נתפסה הקהילה היהודית בקורפו שמנתה אז כ־2,000 נפשות, והוכחדה כמעט לחלוטין. ממנה שרדו כ-140 איש. בדצמבר 1940 ניזוק הרובע היהודי קשות בהפגזות של האיטלקים על האי. באפריל  1941נכבשה קורפו בידי צבא איטליה הפאשיסטית. תקופת הכיבוש האיטלקי שנמשכה כשנתיים הייתה תקופה קשה לכלל האוכלוסייה בקורפו, והתאפיינה במחסור וברעב. בעקבות סבלות התקופה ולאחר שהוחרב בית הכנסת של ה"פולייזים" בהפצצות הגרמנים, התאחדו שתי הקהילות "היוונית" ו"האיטלקית". מאז התפללו כל היהודים בבית הכנסת של הגרקים (היוונים), עד הגירוש הכללי מקורפו. בספטמבר  1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית וחיל המצב האיטלקי נסוג מהאי. בעקבות זאת, נכנסו כוחות נאצים אל האי. בתחילה יחידות הצבא הגרמני, הוורמאכט, ואחר כך אנשי האס אס, שתכננו להכחיד את הקהילה היהודית. ב-9 ביוני 1944 גורשו כ-1,795 מיהודי קורפו על ידי המשטרה היוונית בפקודת השלטון הנאצי. בודדים מהם הצליחו לברוח אל הכפרים ושם הוסתרו על ידי ידידים. מעצרם החל בכינוסם בכיכר העיר קורפו וסגירתם במבצר המוכר בשמו "פרוריו". יהודי קורפו הוצאו באישון לילה מהמבצר ובסירות קטנות ואסדות הועברו לאתונה, ושם נכלאו בבית הסוהר העירוני, חיידרי. יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון כגון רודוס, הועלו כל היהודים על רכבת סגורה אשר הגיעה אל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ב-30 ביוני 1944 .כשני שלישים מהם, גברים נשים וטף, נשלחו מיד אל תאי הגזים והמשרפות ורובם נרצחו. מעטים, רובם ככולם צעירים, שרדו את אושוויץ ואת צעדות המוות לגרמניה. לפי אומדן כ-200 מיהודי קורפו הצליחו להתחמק מן הגרוש ולהשאר באי ובסביבתו, או לשרוד את מחנה ההשמדה. רובם הגיעו לארץ ישראל בטרם הקמת המדינה. כיום מתגוררים באי כ-70 יהודים בלבד כ-60 גרים בעיר קורפו עצמה, שריד לקהילה מפוארת. מתוך ארבעה בתי כנסת שהיו באי קורפו רק אחד שרד את המלחמה וכיום הוא מוקד תיירותי נרחב והרבה יהודים באים לבקרו. בית הכנסת פעיל בימי התפילות והרחמים. קהילת קורפו שחרבה, מונצחת בבקעת הקהילות ב'יד ושם' בירושלים, ולזכרה, גם הוקמה מצבה בבית העלמין בחולון.