קהילה

קהילת סאטמר מראשיתה ועד סוף המאה ה-19   העיר סאטו-מארה נמצאת בטרנסילבניה הצפונית, במערב מדינת רומניה. היא שוכנת על גדות נהר סומש, קרוב לגבול הונגריה. היא ידועה במספר שמות, בהתאם להשתייכות הלאומית של הדובר: ברומנית היא סאטו מארה (Satu Mare), בהונגרית סאטמאר-נעמטי (Szat-márnémeti), בפי האוכלוסייה המקומית סאקמאר, ובפי היהודים סאטמר (בעברית) או סאטמער (ביידיש (


האזכור הממשי הראשון של יהודים בעיר הוא משנת 1698, ובמפקד שנערך בשנת 1737 היו רשומים 17 יהודים. במאה ה- 18 שימשה סאטמר תחנת מעבר ליהודים. בכל מפקד אוכלוסין נרשמו שמות משפחה שונים, עדות לכך שלא הייתה נוכחות יהודית קבועה במקום. התופעה החריפה עוד יותר לקראת סוף המאה ה- 18, כשבאופן רשמי לא הורשה אף יהודי לגור בסאטמר. מצב זה נמשך עד 1848, שנת המהפכות באירופה .

בשנה זו בוטל איסור התיישבות היהודים בסאטמר, וב- 1852 הכירה מועצת העיר בקיום קהילה יהודית. מאותה שנה התחילה הקהילה לנהל פרוטוקולים, רישומים שהיו קיימים עד השואה . במחצית השנייה של המאה ה- 19 חלו כמה התפתחויות נוספות, והרי דוגמאות לכך: ב- 1858 נבנה בית הכנסת הראשון (נוסף על המניינים בבתים פרטיים). ב- 1863 הוקם מקווה טהרה. ב- 1871 נוסח תקנון לקהילה. אחד מסעיפיו הבולטים היה שהקהילה נוהגת לפי נוסח אשכנז. אלה הרוצים לנהוג לפי נוסח ספרד - רשאים להקים לעצמם בית מדרש חסידי, אך על חשבונם. כמו כן הקימה הקהילה מוסדות חינוך שונים, כגון חברה קדישא, חברת "מחזיקי תורה" ו"חברת משניות".



אשר לחינוך הילדים, רובם ככולם קיבלו חינוך דתי חרדי. היו חדרים פרטיים בניהול מלמדים, ואף הוקם תלמוד תורה בפיקוח הקהילה. היה אמנם בית ספר יהודי כללי יסודי למעוניינים בכך (בית ספר נפרד לבנים ולבנות), אך רק מיעוטן של המשפחות שלחו את ילדיהן אליו והוא נסגר ב- 1902 מחוסר תקציב. בית ספר תיכון יהודי לא היה קיים בסאטמר. הורים שרצו שבניהם או בנותיהם ילמדו בבית ספר תיכון - שלחו אותם לאחת משתי הגימנסיות הכלליות (הלא יהודיות) בעיר .

המאה ה- 20 עד מלחמת העולם הראשונה
בראשית המאה ה- 20 הייתה סאטמר אחת הקהילות הגדולות בטרנסילבניה. היו בה תלמוד תורה, שני בתי כנסת גדולים, כעשרים בתי מדרש ובתי תפילה של החברות השונות ושל החסידים, ובכללם הקלויז של חסידי ויז'ניץ. את היסוד לפריחה זו הניח הרב בנימין זאב מנדלבוים, שהיה רבה של קהילת סאטמר למעלה מחמישים שנה, מאז היווסדה ועד לפטירתו ב- 1897. הוא היה תלמידו של ה"חתם סופר", והקפיד לא לשנות מדרכי אבותיו, הן בדרכו האישית והן בדרכו הציבורית. עם פטירתו נבחר למלא את מקומו כרב בקהילה יהודה גרינוולד, מגדולי רבני הונגריה. באורח אישי לא סטה ממנהגי אשכנז , אך היה גם מקורב לעולם החסידי, ובמיוחד לאדמו"ר ר' יחזקאל הלברשטם. הרב יהודה גרינוולד, בעל "שבט מיהודה" ו"זכרון יהודה", היה רבה של סאטמר במשך 22 שנה (1898-1920). בימיו קיבלה הקהילה תנופה של ממש, בכל מה שקשור ללימוד תורה ולשמירת מצוות. גולת הכותרת במפעליו הייתה הקמת ישיבה גדולה בעיר, ישיבת סאטמר, שממנה יצאו אלפי תלמידים .


אולם פעליו של הרב גרינוולד עוררו לא רק התפעלות אלא גם התנגדות מצד חלק מאנשי הקהילה. אלו הצהירו שאינם מתנגדים לרב אורתודוקסי, אך מעוניינים ברב בעל השכלה כללית ופתיחות כלפי העולם הסובב. על רקע זה הם ייסדו קהילה משלהם שנקראה "קהילת הסטטוס קוו". הם הקימו מוסדות משלהם - חברה קדישא, בתי ספר, בית שחיטה ובית כנסת מפואר (שנהרס בידי השלטונות ב- 1965). עם פטירתו של ר' יהודה גרינוולד (ב- 1920)נבחר רבי אליעזר דוד גרינוולד למלא את מקומו (אין קשר משפחתי ביניהם, למרות השם הזהה). כקודמיו הוא הקים בסאטמר שורה של מוסדות תורה. עיקר מפעלו היה הקמת ישיבה , ואליה הגיעו בחורים לא רק מסאטמר אלא גם מרחבי רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ואפילו ארץ ישראל. לאור עובדה זו, הקים עבורם הרב גרינוולד מבנה ודאג להם לאכסניות. עיקר החידוש של הישיבה היה בהחדרת רוח החסידות בקרב תלמידיה, הן מבחינת הלבוש והן מבחינת ההווי הכללי .

כמתואר לעיל, שני רבני סאטמר של תחילת המאה ה- 20 (יהודה גרינוולד ואליעזר דוד גרינוולד) התנגדו לכך שצעירי ישראל ירכשו השכלה כללית בבתי ספר תיכוניים. הם גם הסתייגו מאוד מכל פעילות ציונית, כולל במסגרת "אגודת ישראל ", והרב יהודה גרינוולד אף כתב לרב חיים זוננפלד ע"ה מכתב ברוח זו. לעומתם, בקהילת ה"סטטוס קוו" הייתה גישה אוהדת ביותר כלפי התנועה הציונית. ביזמת רבם, הרב יורדאן , הוקם ב- 1911 גן ילדים עברי (הראשון בהונגריה), וגם חברה לדיבור עברי בשם "שפה חיה". כמו כן הוקם בית ספר תיכון יהודי לבנים אשר למדו בו ילדים הן מהקהילה האורתודוקסית והן מקהילת ה"סטטוס קוו". אשר לבנות, בהיעדר בית ספר יהודי עבורן הן למדו בבתי הספר הלא יהודיים או נשארו בבית .

זוהי התמונה בנוגע למסגרות החינוך למיניהן ולפעולות הקהילה. פן נוסף הוא זה של הדמוגרפיה ומעורבות היהודים בכלכלת העיר. לפי אומדן אחד, ב- 1910 היו היהודים בסאטמר 15% מהאוכלוסייה הכללית , ולפי אומדן שני - 20%. אולם בתרומתם לכלכלת העיר בלטו היהודים באחוזים גבוהים בהרבה. 72% מהעוסקים במסחר ובכספים היו יהודים, 41.8% מעורכי הדין היו יהודים, וחצי מהרופאים היו יהודים .




במלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם
מלחמת העולם הראשונה הביאה בעקבותיה שינוי דמוגרפי ולחץ כלכלי לסאטמר. עם פרוץ המלחמה (ב- 1914) הגיעו לסאטמר כ- 2,000 פליטים יהודיים מגליציה, שנמלטו מפני צבא הצאר הרוסי שפלש שמה. שתי הקהילות בסאטמר עשו מאמץ משותף לקלוט את הפליטים, אשר רובם ככולם לא חזרו לפולין עם תום המלחמה. רבים מהם היו מחוסרי מקצוע, והחזקתם הוטלה על כתפי הקהילה. שינוי גורלי יותר בא בעקבות השינויים הטריטוריאליים המפליגים בגבול הרומני-הונגרי. כתוצאה מהמלחמה עברה כל טרנסילבניה לידי הרומנים, וזו כללה כמובן את סאטמר. הרומנים נקטו בכל האמצעים שעמדו לרשותם כדי לתת אופי רומני לעיר. למרות זאת, עד מלחמת העולם השנייה נשארה העיר מאוכלסת ברוב הונגרי .

כאמור, לאור האתגרים החדשים שעמדו בפניה, הייתה הקהילה היהודית צריכה להתארגן מחדש ולהרחיב את מוסדותיה. היא אמנם עשתה כן - בהרחבת מגרש בית הכנסת הגדול ובנייני ציבור שונים, בהקמת בית יתומים בתמיכת הג'וינט, בייסוד חברה לתמיכה בתלמידים עניים, בהרחבת מקווה הטהרה ובשכלולו , בהקמת בית מדרש מפואר ותלמוד תורה ועוד. יצוין לשבח בית חולים יהודי שהוקם במאמץ משותף של שתי הקהילות (האורתודוקסית וה"סטטוס קוו"). לפי ההסכם שנערך ביניהן יכול היה ראש ועד בית החולים להיבחר רק מתוך הקהילה האורתודוקסית. בית החולים נפתח ב - 1927, הוחרב כמעט כליל בידי הנאצים ושוקם בעזרת הג'וינט ותרומות פרטיות בשנת תש"ו (1946).

היו גם התפתחויות נוספות אשר שיקפו את הקבוצות השונות בסאטמר ואת השקפותיהן. ב- 1903 נפתח בית דפוס עברי אשר פעל עד מלחמת העולם הראשונה. ב- 1925 נוסד בית דפוס גדול ומשוכלל בידי מאיר לייב הירש - בית הדפוס העברי הזה היה הפורה בכל רומניה, ופעל עד 1944. הרוב המכריע של הספרים שנדפסו בסאטמר היו ספרי קודש (בעלי תוכן הלכתי או קשורים לקבלה וחסידות), ומקצתם בעלי תוכן שונה (היסטוריה וביוגרפיה, ציונות וארץ ישראל). כמו כן, בין שתי מלחמות העולם הופיעו תשעה כתבי עת יהודיים בסאטמר, כולם באותה המגמה - הפצת התורה. מתוכם "בית וועד לחכמים" היה זה שהחזיק מעמד לאורך התקופה הארוכה ביותר (1922-1942). נדפסו בו דברי תורה וחידושים של רבנים, אך גם עניינים אקטואליים, בעיקר מחיי הרבנות. ירחונים נוספים הפיצו את תורת החסידות ונלחמו נגד כל סטייה ממנה, ובעיקר נגד הציונות .

ערב השואה, השואה ולאחריה
אמנם, שמה של קהילת סאטמר, יותר משמן של קהילות חסידיות אחרות במזרח אירופה, קשור במלחמת חרמה בציונות, גם אם מדובר בארגון דתי (כגון: "אגודת ישראל", ק"ו המזרחי). נקודה זו הייתה נכונה כבר בתחילת המאה ה- 20 והוזכרה לעיל, אך הגיעה לשיאה כשר' יואל טייטלבוים התמנה לרבה של סאטמר. הוא נמנה עם חסידי סיגט, איזור שהבעש"ט ותלמידיו פעלו בו. חסידיו הגדירו את רבם כ"האוהב הגדול ביותר של ארץ ישראל והלוחם הנמרץ ביותר נגד הציונות". במלחמתו זו היה קיצוני ועקבי, והוא לא שינה את דעתו גם בעקבות השואה. היפוכו של דבר - הוא האשים את הציונות בכך שהתרחשה שואה, וראה במדינת ישראל ניסיון שמנסה הקב"ה את עם ישראל . כשהגיע לסאטמר כאברך הייתה הקהילה ברובה עדיין אשכנזית-הונגרית עם מיעוט של חסידים . הוא נבחר לרבה של סאטמר ב- 1928, עם פטירתו של ר' אליעזר דוד גרינוולד, אך החל בכהונתו רק ב- 1934, כיוון שבמשך שש שנים (1928-1934) התחוללו מאבקים פנימיים בקהילה, בין החסידים לאשכנזים, בעד ונגד היבחרו. עם כניסתו לתפקיד החל לארגן מחדש את הקהילה במרץ ובתקיפות. הוא, יותר מכל אדם אחר, הפך את העיר למרכז חסידי חשוב .


הגרמנים כבשו את סאטמר רק במרץ 1944, אך הפגיעה ביהודי העיר החלה עוד קודם לכן . למעשה הדבר נעשה בשלושה שלבים – שלב א משנת 1940 ועד מרץ 1944, שלב ב - בחודש אפריל    1944 שלב ג - בחודש מאי 1944. בשלב הראשון הועברה סאטמר (כחלק מטרנסילבניה) משלטון רומני לשלטון הונגרי. בתקופה זו נחקקו חוקים אנטי יהודיים ישירים או עקיפים. כמו כן, רבים מיהודי הונגריה גויסו לפלוגות העבודה. בשלב השני, כחודש לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה, הוקם הגטו, ונוסף למחלות ולצפיפות הנוראה, היו מקרים רבים של עינויים ורציחת יהודים, במיוחד האמידים שביניהם. השלב השלישי היה הקצר והאכזרי ביותר. במשך שבועיים (כ"ז באייר תש"ד, 20 במאי 1944, ועד י"ב בסיוון תש"ד, 3 ביוני 1944) היו כל יומיים-שלושה משלוחים לאושוויץ. ב- 1941 היו בסאטמר 12,960 יהודים , והם היו 25% מהאוכלוסייה. בספטמבר 1945, כארבעה חודשים לאחר תום המלחמה, היו בה 3,096 יהודים בלבד. אחד מהיהודים שאכן ניצל, והמפורסם שביניהם, היה ר' יואל טייטלבוים. הוא נכלל ברכבת קסטנר, שהובילה כ- 1,600 יהודים לשווייץ דרך ברגן בלזן . לאחר טלטולים הגיע לארץ ישראל ומשם עבר לניו יורק (בתש"ז 1947), ובה הקים מרכז חסידי גדול תחת השפעתו. אשר לגורל סאטמר, באוקטובר 1944 שחרר הצבא הרוסי את העיר מידי השלטון ההונגרי .



הריסות הגטו


בניגוד למרכזים רבים אחרים במזרח אירופה שבהם נעלמה הקהילה לחלוטין כתוצאה מהשואה, בסאטמר מספר היהודים אפילו עלה בשנים הראשונות שאחרי השואה. ככתוב לעיל, בספטמבר 1945 היו בה 3,096 יהודים. שנתיים לאחר מכן היו בה 7,500 יהודים (לפי אומדן אחר היו בה אז 5,000 יהודים, אך גם מספר זה מסמן גידול באוכלוסייה היהודית). עלייה מספרית זו מקורה בעובדה שלסאטמר חזר חלק גדול מניצולי השואה של העיר, ועליהם נוספו יהודים מהכפרים הסמוכים ומהמדינה בכללותה. פעולתם הראשונה של הניצולים הייתה הקמת הארגון "האחדות העממית ביהדות", אשר מילא זמנית את מקום הקהילה. יחד עם הג'וינט הוא נכנס לפעולה כדי לשקם את החיים היהודיים בעיר. חלק ממוסדות הקהילה חודשו, ביניהם בית החולים היחיד, החברה קדישא ואף בית הדין הרבני . נתקבלו שוחטים ומונה רב, ר' יעקב שמריה דויטש, אשר נתחבב על כל יהודי העיר. לאחר עלייתו ארצה (הוא התמנה לרבו של חוג "חתם סופר" בפתח תקווה) מילא את מקומו רבה האחרון של סאטמר, ר' נפתלי הלפרט, שאף הוא עלה לישראל לאחר מכן. תמונה זו מסמלת למעשה את גורלה של קהילת סאטמר לאחר השואה, כלומר העובדה שמיד אחרי השואה הייתה פריחה זמנית קצרה ולאחר מכן ירידה כמותית ואיכותית הדרגתית ועקבית. בשנות ה- 70 של המאה ה- 20 נותרו בסאטמר כ- 500 יהודים, ובשנות ה- 80 עוד פחות מזה. הירידה הקיצונית נבעה בחלקה מהתבוללות, אך בעיקר מהגירה מסאטמר אל מחוץ לרומניה, בעיקר לישראל .

ימים מיוחדים בחסידות   חסידי סאטמאר נוהגים להתכנס במרכז החסידות בשמחת תורה ובכ"א בכסלו, יום הצלתו של רבי יואל מהנאצים. כמו כן נערכים טישים בכ"ו באב, יום פטירת רבי יואל, בכ"ו בניסן יום פטירת רבי משה ובכ"ה באייר, יום ההצלה של רבי משה מהשואה.



ביבלוגרפיה : האנציקלופדיה העברית, כרך כה, ירושלים-תל אביב, תשל"ד . פוקס אברהם, ישיבות הונגריה בגדולתן וחורבנן, ירושלים, תשל"ט . פנקס הקהילות - רומניה, כרך שני, ירושלים, תש"מ . שטרן נפתלי (עורך), זכור את סאטמאר, ספר הזיכרון של יהודי סאטמאר, בני ברק , תשד"מ .