מידע כללי

רקע

- שם האוניה – שמה של אוניית המעפילים "התקווה" (כשם ההימנון הציוני) ניתן לה כשעה לאחר יציאתה מאיטליה. תחילה נקראה האונייה "לורד בלפור" על שם, האיש שהעניק את שמו ל'הצהרת בלפור', המכירה בזכותם של היהודים להקים 'בית לאומי' בארץ-ישראל. זמן קצר לאחר יציאתה, שונה שמה בהוראת 'מטה המוסד לעליה ב" ל"התקווה").
- נתונים טכניים – אורך – 58 מטר; רוחב – 9 מטר ;מהירות – 10 קשר.
- מידע כללי – האונייה היא אחת מתוך 10 אוניות המעפילים המכונות "האוניות האמריקאיות" של מפעל ההעפלה – אוניות שנרכשו בארצות הברית/קנדה ואשר גודלן יחסית לספינות שנרכשו באירופה אפשר שינוי משמעותי בהיקף ההעפלה אחרי מלה"ע
- רקע:
- - הספינה נבנתה בקליבלנד ב-1896 עבור משמר החופים האמריקני (תפוסה: 1,500 טון, הנעת דיזל) ונקראה "גרשם" (Gresham). היא השתתפה ב-1898 במלחמת ארצות הברית-ספרד והופעלה באגם מישיגן עד תחילת מלחמת העולם הראשונה.
  - במהלך מלחמת העולם הראשונה שימשה את משמר החופים בחוף המזרחי של ארצות הברית לצורך איתור צוללות באוקיינוס האטלנטי. לאחר שהוצאה מן השירות במשמר החופים, שימשה כספינת סוחר להובלת בננות בשם "טרייד ווינדס" (Trade Winds).
  - בתחילת 1947 נרכשה על ידי חברת יונייטד פרוט (.United Fruit Co), חברה אמריקאית בבעלות יהודית שפעלה ככיסוי לפעילותו של המוסד לעליה ב'. האונייה, שעגנה בנמל מיאמי, הועברה לטיפולו זאב שינד (דני) איש המוסד לעליה ב'.
  - הצוות כלל רב חובל שכיר לא-יהודי ולצדו מתנדבים יהודים אמריקאים ואמריקאים לא יהודיים, שני ארצישראליים, אחד מהם רב המלחים. רוב חברי הצוות היו חסרי הכשרה ימית.
  - האוניה הפליגה ממיאמי לנמל צ'רלסטון לתיקונים, משם לנמל בלטימור, שם הצטרפו מתנדבים נוספים והועמס ציוד ושימורי מזון. משם שטה האוניה וחצתה דרך האוקיינוס האטלנטי לאיים האזוריים לתדלוק ומשם לליסבון, שם נבנו משטחי לינה למעפילים, והאונייה צוידה בסירות עץ ל-30 נפש ו-2 סירות גומי.
  - האוניה הוכשרה למשימת ההעפלה שלה בנמלי ליסבון בפורטוגל ופורטו ונרה באיטליה, תחת פיקוחם של יהושע בהרב (רבינוביץ') ואברהם זכאי, בהתאמה.
- ההפלגה:
  - מנמל ההתארגנות בליסבון האונייה הפליגה למרסיי ואחר כך המשיכה לפורט דה בוק בדרום צרפת ומשם הגיעה לאיטליה. שם פרקו אנשי הצוות ציוד ומצרכים שהביאה האונייה עבור אוניות מעפילים אחרות.
  - המעפילים, חברי תנועות נוער ציוניות ואחרים, עלו על סיפון האונייה בשני לילות: בלילה הראשון בסירות גומי ונעזרו בכבל ב-בוליאסקו (Bogliasco) מזרחית לגנואה. בלילה השני באמצעות סירות קטנות בנמל בוקה די מגרה (Bocca di Magra) דרומית ללה ספציה.
  - "התקוה" יצאה מבוקה דה-מגרה באיטליה בדרכה לארץ ישראל ב-8 במאי 1947, כשעל סיפונה 1,414 מעפילים. נתיב ההפלגה היה מיצר מסינה, דרום לכרתים ומשם מערבה לכיוון חוף תל אביב.
  - מפקד האוניה היה ישראל רותם, והמלווים הנוספים היו אלכס שור, מאיר פליק וה'גדעוני' נחום מנור. המתנדב סידני ילין החליף את רב החובל האמריקני שנשכר להוביל את האונייה מארה"ב לצרפת (שאול ילין, אחיו של סידני, היה גם הוא במתנדבים). בין המתנדבים אנשי צוות האונייה היה גם המתנדב מקנדה עמנואל "מני" ויינשטיין (המוכר בעיקר בכינויו "וינגי" WINGY).
  - במהלך ההפלגה היו שתי לידות.
  - ב-16 במאי, גילה מטוס בריטי את הספינה כשהייתה ליד לטקיה. באותו יום, בהיותה 10 מיל צפונה לטריפולי, הגיעה משחתת בריטית והחלה ללוותה.
  - המעפילים חולקו לקבוצות התנגדות בחרטום, בירכתיים, בגשר ובמרכז הספינה. ב-17 במאי הגיעו 5 משחתות נוספות והקיפו את האונייה. מלחים בריטים ניסו לעלות לסיפון, הושלכו עליהם קופסאות שימורים והם נהדפו. עם זאת, התנגדות המעפילים הייתה פחותה בהשוואה לאניות מעפילים אחרות. הבריטים הפעילו גז מדמיע והשתלטו תוך מספר שעות על האונייה, במרחק קילומטרים אחדים מראש הנקרה.
  - גם לאחר ההשתלטות הבריטית’ המשיך הצוות להשיט את הספינה בתקווה להגיע לחוף ארץ ישראל ולהוריד בו מעפילים, אך המרחק היה רב מדי.
  - האונייה הובאה לנמל חיפה ונגררה אל המעגן בערב ה-17 במאי. באותו ערב הועברו המעפילים ואנשי הצוות המתנדבים, ל-4 ספינות גירוש למחנות המעצר בקפריסין. שבעה מעפילים, ובהם האימהות לתינוקות, הורשו להישאר בארץ ישראל. המלווים הסתתרו בסליק באונייה משם חולצו כעבור שעות אחדות.
- עתיד האוניה – האניה הייתה קשורה לרציף בנמל חיפה כחלק מצי הצללים עד אפריל 1948, שאז הופעלה על ידי חברת "אניות וספינות" לשם הבאת עולים ממחנות המעצר בקפריסין ומצרפת לארץ ישראל. בספטמבר הוכשרה לשירות בחיל הים, בו שרתה תחת הקוד ק-22. לאחר שחיל הים החזירה ל"חברת אניות וספינות" היא נמכרה לבעלים יהודי בשם הנרי פרזנטה שניסה להשתמש בה כספינת נוסעים בשם א.מ. 25 "התקווה". ניסיון זה נכשל והספינה הוכרזה כבלתי כשירה לשייט. בעקבות כך הוצאה מן השירות ונגרטה ב-1951.