מידע כללי 

 רקע

• "דאריין 2" נבנתה ב-1892 בגלאזגו. היא הייתה ספינת קיטור קטנה שנפחה (Displacement) – 460 טון, אורך – 53 מ', ועומק – 4 מ'. הספינה הקטנה נועדה לשרת שימושים מקומיים שונים ומשונים באיי פָרוֹ (Faroe Islands) בסקוטלנד. בין היתר הניחה הספינה מצופים ימיים לצורכי ניווט בין איי פרו השונים. Pole star, כך נקראה הספינה, נשארה באיי פרו עד 1930 ואז החליפה בעלים ושמות עד שהגיעה ליוון.
• דאריין נרכשה במאי 1940 ביוון ע"י ראש שלוחת המוסד באתונה, האזרח האמריקאי שמריה צמרת, ונרשמה בבעלותו. סברו אז שבהיותו אזרח אמריקאי יש יתרון לבעלותו על הספינה. הספינה נשאה את דגל פנמה ושמריה צמרת נתן לה את שמה (דָארִיֶין היא שרשרת הרים בדרום פנמה).

• צוות האוניה:
  • מפקד – ספקטור צבי.
  • רב חובל – אטישידס (האב).
  • אלחוטן (גדעוני) – פקטה יקותיאל.
  • מלווה האוניה – שוחט עמירם (לימים היה אחד מכ"ג יורדי הסירה).
  • פעילים מרכזיים – נמרי דוד (דוידקה).
  • צוות המלחים – כלל מלחים דנים שגויסו בקופנהאגן ומלחים יוונים וצפון אפריקאים שעבדו עם משפחת אטישידס.
• חילוץ המלווים – צבי ספקטור, מפקד האוניה, קפץ למים עוד לפני עגינת האוניה ושחה לחוף. יקותיאל פקטה, הגדעוני בספינה, ירד מן האוניה ובמקומו עלה עליה שלמה לביא. עמירם שוחט, מלווה האוניה, חזר על האוניה עם שלמה לביא לאירופה.
• גורל הספינה לאחר ההפלגה – גם לאחר הפלגה זו, המשיכה האונייה "דורה" להפליג מידי פעם לארץ ישראל כשעל סיפונה מעפילים יהודים ממקומות שניתן היה לאוספם. אולם, בסוף דצמבר 1939, הפרו האחים אטישידס את ההסכם שלהם עם המוסד והסתלקו עם האונייה לצפון אפריקה. אנשי המוסד אמנם הצליחו לעקל אותה בסוף, אך האוניה הוטבעה בזמן המלחמה.

• אחר קניית הספינה התעורר במוסד ויכוח על השימוש שיעשה בה. פעילי המוסד הבולטים בדרום-מזרח אירופה, ביניהם רות קליגר עליאב ויהודה ברגינסקי, סברו שעל דאריין לשרת את עלייה ב'. לעומתם, ראשי המוסד סברו שיש למסור את דאריין לבריטים, כדי שתעזור למלחמתם בגרמניה הנאצית (בהתאם לאותו חלק מהצהרת בן-גוריון שיש לעזור לבריטים כאילו אין ספר לבן). ואכן, היה אקט של מכירת הספינה לבריטים, אך מסיבות שלא הובהרו היא נשארה רשומה על שמו של שמריה צמרת. לאחר רכישתה היא נשלחה לאלכסנדיה, אולי כדי להכשירה לשרות ביחידת המודיעין והחבלה הבריטית (SOE – Special Operations Executive). הרעיון המבצעי היה לשלוח אותה מהים השחור לתוך הדנובה, ולהטביע אותה בנקודה הכי צרה בהנהר, כדי שתחסום את זרימת הנפט הרומני לצבא הגרמני ובכך לחבל במאמץ המלחמתי של גרמניה. בינתיים חזרה הספינה לידי המוסד, כשהתכנית לבצע את פעולת החבלה בשירות ה-SOE נמצאת ברקע. באותה שעה, פעילי המוסד ששמותיהם הוזכרו שהיו ערים למצוקות והחרדות של יהודי הגולה, סברו שיש להשתמש בספינה אך ורק למטרה לה נרכשה – עלייה ב', שמשמעותה הייתה הצלת נפשות.
• כשוויכוח חריף מתנהל במוסד בין שתי הדעות, מה יֶעשה בדאריין, נשלחה זו בנובמבר 1940 לקונסטנצה. רות קליגר עליאב, שהייתה בין הסוכנים הבולטים של המוסד, הורתה לסוכני המוסד שעל הדאריין להעלות 1,200 פליטים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה שניסו להעפיל לא"י ב-1939 אך בשל בעיות נתקעו ביוגוסלביה. רעיונם הכללי היה להגיע לים השחור דרך הדנובה ושם למצוא כלי שייט כלשהו שישיטם לארץ. עם זאת לא הייתה להם תוכנית קונקרטית. בינתיים נתקעה הקבוצה בקרבת הישובים קלאדובו ושבאץ ביוגוסלביה, בלי שום יכולת להתקדם.

• העלאת המעפילים:

• • • בקונסטנצה עלו על דאריין 180 חלוצים ופליטים מרומניה, מהם רבים חברי מכבי בוקרשט. מנהיגם היה אבא ברדיצ'ב – מנהיג טבעי שלקח פיקוד על מעפילי דריאן עד סוף המסע (אחרי עלייתו היה בין צנחני הישוב המתנדבים שנשלחו לאירופה כד לעזור להצלת יהודים. הוא נתפש והוצא להורג על-ידי הגרמנים. חבריו קראו לקיבוצם על שמו – אלוני אבא).
    • בינתיים, מפקדי המוסד וההגנה, ביניהם יהודה ארזי, הורו לשליחיהם רות קליגר עליאב וליהודה ברגינסקי, באופן שלא משתמע לשתי פנים, להוריד את 180 החלוצים שעלו בקונסטנצה ולמסור את דאריין לבריטים. השליחים החליטו להתעלם מההוראה ובמה שנראה כ"סירוב פקודה" הורו לדאריין להמשיך מקונסטנצה צפונה אל הנמל סולינה שעל שפת הים השחור באזור הדלתא של הדנובה, ולחכות שם לקבוצת "קלאדובו-שבאץ". כשהתברר שאין שום סיכוי להגעת הקבוצה, חזרה דאריין לקונסטנצה ושם לקחה עוד מעפילים. 
    • האוניה התעכבה בנמל קונסטנצה, בין היתר עקב ניסיון השתלטות ארגון "משמר הברזל" הפאשיסטי על רומניה.ב-19 בפברואר 1941 יצאה לבסוף לדרכה, כשעליה כ-500 מעפילים שנסעו בדוחק רב.
    • בהמשך דרכה מקונסטנצה, עגנה דאריין בווארנה, כשבכוונתה להעלות 400 מהמגורשים חסרי האזרחות בבולגריה. הצפיפות בספינה הייתה כל-כך גדולה עד שהמעפילים על סיפונה איימו להתנגד בכוח להעלאת מעפילים נוספים מתוך רצון למנוע עומס נוסף על הספינה וכדי למנוע טביעה, אולם מרד זה הסתיים במהרה. הוחלט שדאריין תגרור אחריה ספינה (או דוברה) בשם "מקדוניה" עם הפליטים מבולגריה. ידיעות על הצבא הגרמני העומד להיכנס בימים הקרובים ביותר לבולגריה חייבו לצאת מיד לדרך, לפני השלמת ההכנות לגרירה ואכן התוכנית בוטלה. 205 מקבוצת המגורשים נדחסו על הספינה שיצאה בבהילות מווארנה ב-28.2.41, בהקדימה ביום אחד את כניסת הצבא הגרמני לבולגריה.

• ההפלגה וההגעה לארץ:

• • בדרכה לארץ עצרה דאריין באיסטנבול בתאריך ה-15/03/1941, שם עלו עליה 40 מניצולי "סלבדור" (ספינת המעפילים  שטבעה בים ה-6 בדצמבר 1940 ו-40 מתוך 117 ניצוליה המתינו באיסטנבול לספינה איתה יעלו לארץ). בנוסף, באיסטנבול הוחלפו הצוות ורב-החובל לפי דרישת העולים.
  • דאריין הגיעה לחיפה ב-19.3.41 כשעל סיפונה 750-800 מעפילים, וכשהיא מלווה בספינות בריטיות. 245 מבין מעפיליה היו מבולגריה – 205 שעלו בווארנה ועוד 40 ניצולי סלבדור שעלו באיסטנבול. המעפילים נעצרו במחנה המעצר מזרעה והבריטים התכוונו לגרשם מהארץ, אך בעקבות דרישה למסירת המחנה שאליו יועדו להגיע במאוריציוס לטובת אילוצי המלחמה, ובעקבות טביעת אוניית הגירוש "פאטריה"‏, הם נשלחו לבסוף למחנה המעצר בעתלית. (חוץ מבעלי סרטיפיקטים בקרב ניצולי סלבדור שעלו באיסטנבול ולא נכלאו). כעבור שנה, לאחר אסון הסטרומה, הסכימו הבריטים לשחרר את המעפילים ולפטור אותם מגירוש.

***

תמונות:

קבוצה ממעפילי דאריין שנעצרו במחנה מזרעה, 1941

[מקור – ויקיפדיה]

אוניית המעפילים "דאריין"

מסמכים וחומרים נוספים:

• מסמך מאתר הפלי"ם המסכם את פרשת קלאדובו-שאבץ ואת סיפור אוניית המעפילים.
• כתבות באתר "הארץ" על אודות האוניה:
  • כתבה על סיפור הפלגת האוניה.
  • כתבה על המעפיל יהושוע שוני ורדון.

עצומת היישוב ב-1942 – פריט שגודלו ככרטיסיית אוטובוס שמטרתו הייתה לגייס כספים ולעורר את המודעות במטרה להפעיל לחץ על השלטון הבריטי לשחרר את המעפילים.