מידע כללי

 דראגא (או דראגה)

אודות האוניה:

• דראגה א'

• • • הבאת המעפילים – בוורשה נודע שהנציג המסחרי האיטלקי בפולין מאוהב בבחורה יהודיה. במרכז העלייה הבלתי לגאגלית של התנועה הרביזיוניטית בוורשה הוחלט לנצל עובדה זו, ובתיווך האהובה סיפק הנציג המסחרי ויזות מעבר איטלקיות, בתנאי שהאנשים לא ישתהו באיטליה זמן רב. ואכן, יצאו מוורשה 80 בית"רים ברכבת הנוסעת לפיומה שבאיטליה. בדרך עלו על הרכבת בית"רים נוספים והשיירה הגיעה בשלום לפיומה.

• קניית האוניה – דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, שלח מארץ ישראל את שמואל טגנסקי והטיל עליו לעזור מטעם הארגון בטיפול בעלייה הבלתי לגאגלית. טגנסקי הגיע לאתונה ויחד ים מרדכי כץ, מזכיר שלטונות בית"ר החל לטפל בחכירת אוניה עבור שיירת המעפילים שהגיעה לפיומה לאחר משא ומתן ארוך ומייגע, הצליחו לחכור את האוניה "דראגא" שהניפה את דגל פנמה. בנוסף ל"דראגא", נשכרה ספינה קטנה "ארטימיסיה" שתפקידה היה לפגוש את "דראגא" במרחק יממה מחופי הארץ, כדי להעביר את העולם לחוף. הרעיון היה שאם תקרה תקלה והעולים יתגלו על ידי משמר החופים, עדיף שתאבד הספינה הקטנה ובכך תינצל האוניה הגדולה. 

• • • ההפלגה – האוניה יצאה מנמל סושק, רייקה (Rijeka) של היום, בקרואטיה בסוף ספטמבר 1938 כשעל סיפונה כ-180 מעפילים. ב-6 באוקטובר 1938, נפגשה האוניה עם אוניית "ארטימיסיה" במפרץ איסקנדרון שליד טורקיה והעבירה אליה את המעפילים. 
    • אנשי הצוות – שמואל טגנסקי היה מפקד האוניה.

• הגעה לארץ ישראל – לפני ההגעה לחופי ארץ ישראל הודיע טגנסקי מפקד האוניה לאנשים להתכונן להגעה, אולם אותו לילה לא היו הסימנים המוסכמים מן החוף. גם בלילה שלמחרת לא נוצר קשר עם החוף. בינתיים הודיע קברניט ה"ארטימיסיה" שהפחם בספינה הולך ואוזל ולא יוכל להמשיך ולהמתין זמן רב בים הפתוח. טגנסקי החליט להתקרב לחוף גם אם לא יקבל סימנים מהחוף, אולם למרבה המזל נתקבלו באותו לילה האותות המצופים מן החוף וכל העולים ירדו בשלום בחוף נתניה.

•  דראגה ב'

• • לפני הפלגתה הראשונה של ה"דראגה" מאיטליה, יצאה שיירה של 870 יהודים מווינה בדרכם לאיטליה. הם הצטיידו בוויזות מעבר והרכבת המיוחדת בת עשרה קרונות יצאה לדרכה. בהגיעם לגבול האיטלקי, סירבו השלטונות לאפשר להם לעבור. אמנם היו להם אשרות מעבר איטלקיות, אבל לא היו להם ויזות הגירה ליעדם הסופי. השלטונות האיטלקיים ידעו כי ה"אורחים" מתכוננים להפליג לארץ-ישראל באופן בלתי לגאלי, אולם חששו כי במקרה שההפלגה לא תוכל לצאת אל הפועל הם יישארו באיטליה כפליטים, ואת זאת רצו למנוע. הרכבת הארוכה נשארה ליד הגבול האיטלקי במשך יותר משלושה שבועות, בהם נעשו ניסיונות נואשים לשכנע את השלטונות האיטלקיים לאפשר להם להמשיך במסע. כאשר נגוזה כל תקווה, חזרה השיירה לווינה.
  • במשרד העלייה הבלתי לגאלית של התנועה הרביזיוניסטית בווינה, שהיו חברים בו ד"ר פאול הלר, ווילי פרל (עורך-דין במקצועו, מראשי הצה"ר בווינה) ויצחק בן-עמי (נציג האצ"ל שהגיע לווינה מארץ-ישראל), חיפשו דרכים חלופיות להעביר את השיירה לארץ-ישראל מבלי להזדקק לוויזות מעבר. תוך כדי חיפושים עלה הרעיון להעביר את העולים דרך נהר הדנובה (שמקורו בהרי השווארצוואלד בגרמניה ובהמשכו נשפך לים השחור ברומניה) וזאת משום שבשנת 1856 נקבע כי השייט בדנובה כמוהו כשיט בים הפתוח ולמדינות הגובלות עם הדנובה (אוסטריה, סלובקיה, הונגריה, יוגוסלביה ורומניה) אין רשות לעצור ספינות השטות בנהר, גם כאשר אין לנוסעים ויזות ליעדים סופיים. הכרזה זו אושרה מחדש בשנת 1923. לאחר שהמשרד המרכזי של הגסטאפו שטיפל בהגירת היהודים אישר את ההצעה, נשכרה ספינת דנובה בשם "מלק", שהיתה צריכה לקחת את העולים עד לים השחור, שם הם היו אמורים לעבור לאניית קיטור אשר תיקח אותם לארץ-ישראל.
  • באחד מימי נובמבר 1938 עלו על ה"מלק", שעגנה ליד בית-המכס של הדנובה בווינה, 550 יהודים. בן-עמי החליט לא לקחת סיכונים מיותרים, ובדרכונו של כל נוסע הייתה מטבעת ויזה לליבריה. כדי לתת תוקף פורמלי נוסף למבצע, הודפסו כרטיסי רכבת מיוחדים עם הכתובת "ליבריה טרנספורט". אנשי גסטאפו רבים היו בבית-המכס ובדקו את היוצאים, שהורשו לקחת אתם רק מטען אישי ככל שיכלו לשאת. אדולף אייכמן ניצח באופן אישי על המבצע, וכאשר עלה הנוסע האחרון – הורשתה הספינה לצאת לדרך.
  • "מלק" היתה ספינת שעשועים, שנבנתה כדי להכיל 80 איש לטיול נופש של עשר שעות על הדנובה. אותו יום היו בספינה 550 נוסעים, שאמורים היו לחיות עליה במשך שבועיים ימים ויותר. ב-9 בנובמבר הגיעה הספינה לבודפשט והמשיכה בדרכה בנתיב הבין-לאומי של הנהר. כעבור שבוע, ב-16 בנובמבר, לאחר הרפתקאות לא מעטות, הגיעה ה"מלק" לנמל היעד – סולינה, מקום שם נשפך נהר הדנובה לים השחור. בסולינה היו העולים צריכים לעבור לספינה גדולה יותר שתביא אותם לארץ-ישראל, אולם שום ספינה לא נראתה בסביבה. בן-עמי המודאג ניסה ליצור קשר עם המשרד בווינה ולברר את סיבת הדבר. למחרת היום הודיעו לו כי בגלל בעיות בירוקרטיות התעכבה הספינה המיועדת בקונסטנצה, הנמל הרומני הראשי בים השחור. לאחר דין ודברים, הורשתה הספינה להמשיך בדרכה ובשעות הצהריים הגיעה לנמל סולינה
  • בסוף משימתה הראשונה של ה"דראגה" היא שבה לאירופה והגיעה לנמל גאלאץ שברומניה ב – 6 בנובמבר 1938, שם עלו עליה 550 מעפילים מאוניית "מלק". כאשר הגיעה ה"דראגה" מרחק יממה מהארץ, נפגשה עם האונייה "ארטימיסיה" שקלטה כ-200 מנוסעי ה"דראגה". משם הפליגו שתי האוניות לכיוון חוף נתניה, שם חיכו אנשי האצ"ל על מנת לעזור בהורדת העולים. את הבוקר שלאחר ההגעה לארץ עשו העולים באולם קולנוע אסתר (שבעליו, אייזיק גרינשטיין, העמיד לרשותם) ולמחרת בבוקר הועברו באוטובוסים של "אגד" למקומות שנקבעו מראש ברחבי הארץ.

***

תמונות:

[מקור – אתר בנתיבי העפלה]

מסמכים וחומרים נוספים:

• מסלול הפלגתה של אוניית המעפילים דראגה א':

בכחול – מסול נסיעתה של האוניה "דראגה א".

בירוק – מסלול נסיעתה של האוניה "ארטימיסיה"

[מקור – מצגת מאתר המועצה לקידום המורשת הישראלית]

• מסלול הפלגתה של אוניית המעפילים דראגה ב':

בכחול – מסול נסיעתה של האוניה "דראגה ב'".

בירוק – מסלול נסיעתה של האוניה "ארטימיסיה"

[מקור – מצגת מאתר המועצה לקידום המורשת הישראלית]