אנצו סרני

אנצו סרני הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב'. נקראה על שמו של אנצו סרני, חלוץ ואיש התנועה הציונית באיטליה, ממייסדי קיבוץ גבעת ברנר שהיה לאחד מצנחני היישוב בשנת 1944, נשבה והוצא להורג במחנה הריכוז דכאו. "אנצו סרני" הגיעה לחופי ארץ ישראל מאיטליה בינואר 1946.

אונית משא – "רונדינה"

נבנתה כאוניית משא עשוית עץ, ונקראה "Rondina". בעלת שני תרנים, אורכה 34 מטר ורוחבה 9 מטר, מנוע דיזל איטלקי אנסלדו, 300 כוח סוס, מסוגלת ל-7.5 קשר, ובעלת תפוסה של 550 טון. זאת, בשונה מחלק ניכר מאוניות המעפילים שנבנו בשלהי המאה ה-19 או ראשית המאה ה-20.

אוניית מעפילים – "אנצו סרני"

האונייה נרכשה על ידי אנשי המוסד לעליה ב', עדה סרני ויהודה ארזי בנמל אונליה (Oneglia) על חוף הים הליגורי. ונרשמה על שם פינטר, יהודי איטלקי, שהיה רוכש איש קש של המוסד. שם הצופן שניתן לה היה "סנונית". הוכנה להפלגת העפלה על ידי עובדים מקומיים והמלווים אנשי הפלי"ם. הוכנו מקומות לינה ל-400 נפש, אשר הותקנו על מבנים עשויים צינורות ברזל וקורות עץ, ודרגשי לינה בבטן הספינה; צוידה בשתי סירות הצלה ושתי רפסודות; במזון שהוברח מיחידות הצבא היהודיות באיטליה; וכן 20 טון דלק. מפקד האונייה היה זלמן פרח איש הפלי"ם ולצדו גד לסקר, איש הפלי"ם גם הוא, והגדעוני היה גרשון עציון. מכשיר הקשר שעמד לרשותם היה מעשה ידיו של רענן רובינשטיין, אשר שירת אז ביחידה 544 של הצבא הבריטי. רב החובל היה איטלקי, מיצנו ג'ובני, ולצדו שבעה מלחים איטלקים כולל קצין ראשון, מכונאי ראשון, מכונאי שני, עוזר מכונאי וארבעה מלחים. האוניה הפליגה לאורך חופי איטליה, אל אתר ההעמסה במעגן דיג בעיירה וואדו (Vado) כשלושה ק"מ מערבית לסבונה. השלטונות האיטלקים גילו אהדה ואף עזרה, מידיהם של פרטיזנים איטלקים לשעבר אשר שמרו על אתר ההעמסה מכניסת גורמים עוינים. על סיפון האונייה הפליגו 908 נפשות, (551 גברים ו-357 נשים, בהן נשים הרות). רובם צעירים, חברי תנועות הנוער. הם נאספו במחנה בטרדאטה ליד טורינו. ומשם הוסעו בשיירת 36 משאיות של הצבא הבריטי. השיירה התנהלה בפיקודם של אנשי "החבורה": ישראל ליברטובסקי ושלהבת פריאר, אשר נסע בראשה לבוש מדי לויטננט בריטי בג'יפ צבאי.

העלייה לסיפון נערכה בחשאי בשעות הערב, שעות אחדות, בסיוע הפרטיזנים האיטלקים. לאחר עלייתם לסיפון, התארגנו המעפילים לקבוצות על פי השתייכותם התנועתית, ולכל קבוצה מונה מדריך אחראי. למעשה, סבלו המעפילים מצפיפות רבה, ומקיצוב של מים ומזון.

"אנצו סרני" הפליגה מרציף בוואדו ב-9 בינואר בשעה 22:00. נתיב ההפלגה המתוכנן היה מסבונה לאורך החוף המערבי של איטליה דרך מיצר מסינה (Messina) האי כרתים, כף מטפן (Matapan) בדרום פלופונז, האי רודוס, כף אנמור (Anamur) בחוף הדרומי של טורקיה, כף אנדריאס (Andreas) בצפון האי קפריסין, משם דרומה לעבר חוף סוריה. בדרך נתקלה האונייה בסערות אחדות.

ב-17 בינואר עברו שש משחתות ליד האונייה, אך לא ברור אם זיהו אותה. באותו יום חג מטוס בריטי מעל הספינה. על הסיפון היו באותה עת כ- 100 נפש. אנשי הפלי"ם תידרכו את המעפילים לגלות התנגדות סבילה כאשר יעלו כוחות בריטים לאונייה. וכך אכן אירע עם עלייתם של חיילים בריטים לאונייה, כאשר הייתה במרחק 70 מייל מחופי ארץ ישראל. ("אנצו סרני" הייתה האונייה הראשונה אחרי מלחמת העולם השנייה אשר נתפסה על ידי הצי המלכותי בלב ים). עם עליית הכוחות הבריטים לסיפון האונייה הושלכו מכשירי הקשר והצופן המימה על ידי אנשי הפלי"ם.

המשחתות אילצו את האונייה להפליג אל נמל חיפה.

המעפילים, ועמם אנשי הפלי"ם והימאים שהתערבו בים המעפילים לבל יעצרו, נשלחו למחנה המעצר בעתלית, ובו הוחזקו עד ה-3 בפברואר. המעפילים שוחררו על חשבון מכסת 1500 הסרטיפיקטים לחודש שהקציבה הממשלה לעולים יהודים. ורובם הועברו ליישובים ברחבי הארץ בהתאם להשתייכותם הפוליטית צוות הימאים, שכלל את רב החובל ג'ובאני מיצאנו והמכונאי אמריקו בולוניני נעצר שבועות אחדים.

ביולי 1947 שוחררה האונייה מהחזקתה על ידי שלטונות המנדט הבריטי לאחר שצוותה זוכה מאשמת הובלת מעפילים בלתי חוקיים.

האונייה הוחרמה על ידי הבריטים. ועל כך, הגיש פינטר (בעל האונייה הרשמי) תביעה בבית המשפט כנגד הצי המלכות. האונייה שוחררה לאחר שנה ומחצה, והפליגה פעם נוספת, בפברואר 1948, תחת השם "בונים ולוחמים".

אונייה ישראלית

לאחר הקמת המדינה המדינה שימשה להבאת עולים ממרסיי.[6] הגיעה לישראל ב-1 בספטמבר 1948, וב-28 באוקטובר 1948.

האונייה נמכרה ב-28 בדצמבר 1948, ושמה שונה ל-Raffaele Capano.

 

לקריאה נוספת:

 מדיה וקבצים בנושא אנצו סרני בוויקישיתוף

כתיבת תגובה