אמי ניצולת השואה
כתב: אוריאל בר-און
אוריאל בר-און
אמי ניצולת השואה
כפי שסופר לי מפי אמי:
שושנה ברמן לבית קליין
בחורף 1981.
תוכן
פרק שביעי: ברגן-בלזן סבל ושחרור
במשך שנות ילדותי שמעתי מאמא קטעי חיים מהקורות אותה בתקופת שלטון הנאצים באירופה.אמא ידעה להשתמש בצורה יפה בסיפור התלאות והצרות אשר עברו עליה, על מנת לעודד אותי כאשר מצאתי את עצמי במשבר כל שהוא. סיפור דחיפת העגלה בלילה מושלג בשיירת "צעדת המוות" חוזר על עצמו פעמים רבות. סיפור זה יש לאכל לאט, על מנת שיובן היטב ויהפוך לעמוד האש המנחנו לאורך חיינו. מי שיתייאש ויחדל מלדחוף את עגלת חייו, סופו שימצא עצמו מוטל לצידי הדרך חסר רוח חיים. כל זמן שנדחוף את העגלה, היא תשמור כי לא נרד מהשביל ובסופו של דבר נגיע למחוז חפצנו.
אמא אמרה מניסיונה כי לעולם לא תאמר על אדם כי הוא נראה מת, רק על פי מראה עיניה, משום שתמיד יתכן כי הלב עדיין פועם בו פנימה. רצון החיים חזק הוא וטבעי, גם בלא שיהיה האדם מודע לכך.
חייב אדם לדעת מה מקומו, כי אם לא הוא, יהיו אחרים שיזכירו לו זאת במוקדם או במאוחר. אמא הבינה זאת היטב ומשניתן לה זיק של תקווה ברגע השחרור, היא הצליחה להתרומם מאפטיית הגסיסה וחזרה לאיתנה בסיועם של אלה אשר נשאר בהם עדיין צלם אנוש.
כפיצוי על אבדן נעוריה ומשפחתה, הפכה אמא את חייה קודש לעזרת הזולת ומקום עליה לרגל לשכך כל מכאוב וחולי, לעודד מדוכאים ולחנך ילדים למעשים טובים. לו רק השכלנו להבין כי האנרגיה הרבה התמונה בה איננה אין סופית.
בחורף 1981 בשנתי ה-30, גמלה בליבי החלטה לתעד את כל סיפור חייה. רשמתי 36 שאלות מנחות ובשני מפגשים שיועדו במיוחד לשם כך הקלטתי את סיפורה בשלוש קלטות. מאוחר יותר העלתי את החומר על הכתב תוך ניסיון להימנע מהכללת השאלות עד כמה שניתן.
באביב 1985 קבלתי מהורי מכונת כתיבה, בעזרתה הדפסתי את הסיפור לאחר עבודה רבה של הגהה ושיחות טלפון עם אמא להבהרות שונות של קטעים שאינם ברורים דיים, בעיקר מבחינת סדר ההתרחשות.
מעטים האנשים אשר עברו את הזוועות האלה ומוכנים לפתוח את סגור ליבם. אצל רובם חתום הדבר לנצח. אמא התגברה על כך לפחות באופן חיצוני והדבר סייע לי רבות.
אינני סופר כלל וכלל, אך הרצון העז להנציח סיפור יקר זה אפשר לי להתגבר על המעצורים הנובעים מחיסרון זה.
אוריאל בר-און
בת-ים
נולדתי לפני 53 שנה ( בשנת 1927 ), נולדתי בבוקרשט בטעות כי אנחנו גרנו בטפליץ בצ'כוסלובקיה, בטפליץ שנאו. אמי ביקרה את אבי בבוקרשט בזמנו כי יהודים תמיד נודדים ואבא מצא מקום עבודה בבוקרשט ואמי בשום אופן לא רצתה לעבור לרומניה לגור, לכן היא נסעה כשהייתה בחודש תשיעי לבוקרשט להביא את אבא הביתה ואני נולדתי. אחרי זה חזרנו לצ'כוסלובקיה ושם גדלתי עד גיל חמש.
בגיל חמש הורי בכל זאת החליטו לעבור לגור בטרנסילבניה, שם גדלתי. התחלתי ללכת לביה"ס בגיל חמש כי כמו כל יהודי היתי מפותחת והכניסו אותי לבי"ס גרמני, שם אני למדתי ארבע כתות, עד שבחג לאומי אחד פתאום התעוררו שמה פתאום, מה מחפשת יהודיה בין הגרמנים בביה"ס והתחילו כבר אז להציק לי והיתי נאלצת לעזוב את ביה"ס. רשמו אותי לבי"ס עממי רומני. היתי תלמידה מצטיינת, כי רציתי להיות מצטיינת. רציתי תמיד להיות בולטת... אחרים לא כל כך הרגישו בזה מכיוון שהם נרשמו לבתי ספר רגילים. הורי תמיד רצו שאנחנו נהיה מיוחדים ולכן הכניסו אותי לבי"ס גרמני בכדי לא לשכוח את השפה. למדתי גם בבי"ס רומני. הורי לא רצו להכניס אותי לבי"ס תיכון מכיוון ששם נדרשו כל התלמידים לכתוב גם בשבת. הסכמתי לשנה אחת ואחרי שנה החלטתי שבכל זאת אני רוצה לבי"ס תיכון, נגד רצונם של ההורים... כמובן שאותי לא הכניסו לבי"ס תיכון רגיל, אלא לליצאום, היכן שלמדנו יחד עם בנים. אבא התנגד, אבל בכל זאת השתדלנו אם אפשר היה לא לכתוב בשבת, אבל זה בד"כ היה בלתי אפשרי. בבית אני תמיד אמרתי לאבא שלא כתבתי וזהו.
היתי גם שם תלמידה מצטיינת ואחרי שגמרתי את ביה"ס, התחילה תקופת האנטישמיות בחוזקה... זה היה בערך באותה תקופה, זה היה בחודש מרס, בפעם הראשונה אני ראיתי ... בשנת 1944, חייל גרמני מסתובב עם העוזרת שלנו. הוא היה חביב מאוד אלינו. אגב, הוא עזר לי למצוא לחם אצל אופה. זה היה המפגש הראשון שלי עם נאצים. אחר כך נאלצנו לתת עזרה בבתי חולים. הייתה תקופה שנקראו הצעירות לעזרה בבתי חולים. בבתי חולים היו מסודרות מיטות לקבלת נאצים פצועים שחזרו משדות הקרב מרוסיה. העיירה שלנו הייתה CENRAL PUNKT נקודה מרכזית בגרמנית.
שאלתי: נאצים זו הייתה מפלגה בעצם, האם החיילים גם נקראו נאצים?
אנחנו קראנו להם נאצים, השיבה, אנחנו קראנו להם גרמנים, אנחנו קראנו להם נאצים...
שאלתי: הייתה לך תחושה בהתחלה כשטפלת בהם שאלה האנשים שיגרמו אסון גדול לעם היהודי?
היה בנו פחד, ענתה. אנחנו כבר שמענו עליהם והיה בנו פחד. בכל אופן, יהודיה שתבוא במגע עם חייל גרמני, זה היה מין טאבו. לא לצאת לרחוב, לא לפגוש אותם, לא לדבר איתם . כשנאלצנו לצאת ולתת להם עזרה, זה, זה היה מין קורס מזורז ואח"כ כל הבנות מעל גיל 16 נאלצו ללכת ולתת. בעצם לא כולם אלא, אלא שהם בחרו בהם למטרה זו ואני באמת נכנסתי לבי"ח והתחלתי בטיפול בהם. טיפול מתקבל על הדעת ושבחורה בת 16 יכולה לתת. פחדתי נורא, הם היו מאוד אסירי תודה. בביה"ח היו כמה רופאים יהודיים שלא ראו את זה בעין יפה שיהודיות צעירות תטפלנה בנאצים ובמיוחד שרופא אחד הי ידיד טוב של אחותי, הוא אמר: "יש לי הצעה בשבילך", מתחיל פה קורס של אחיות. אני היתי מציע שתשתתפי בקורס הזה עם חברתך הטובה. ראשית כל את תלמדי מקצוע ושתהיי לבושה במדים של בית החולים, יש לזה מראה אחר מאשר שאת יהודיה שנאלצת לעשות עבודה מלוכלכת בבית חולים. אבא בהתחלה התנגד לזה מאוד, הוא אמר כי יהודיה לא צריכה להיות אחות, יהודיה לא צריכה להיות מטפלת ואנחנו כבר הינו בזמנים כאלה שלא כל כך ידענו לשקול מה טוב ומה רע, אבל בכל זאת אני אמרתי: "אבא, אם אני אהיה בשמלה לבנה ואני אהיה אחות בין כל האחיות העובדות בבית החולים, הם יסתכלו עלי בעין אחרת. בעצם בהתחלת הסיפור אני טעיתי מכיוון שאני אמנם עבדתי בבית חולים, למדתי בבית חולים, אבל באותו זמן אני היתי גם בבית ספר תיכון. אני לא גמרתי את ביה"ס התיכון לפני שהגרמנים נכנסו. עשיתי את זה ככה שלפני הצהריים אני למדתי בבי"ס תיכון, אחרי הצהריים אני למדתי כאחות ואת שרות החובה, את העבודה המעשית אני נתתי בלילה, כך שתהיה לי אפשרות ללמוד וגם להכין שעורים. הכנתי את השעורים בלילה.
אני גמרתי בעצם קורס של שנתיים של אחיות לשביעות רצונם של כל הרופאים בבית החולים. טפלתי כמובן בנאצים בזמנו, כמו שמטפלים בכל חולה אחר בלי שום רגש אחר, אבל היה לי תמיד פחד כי הם ליטפו אותי ווו...תמיד הושיטו את היד לתפוס את השמלה שלי וכך הלאה. פחד היה בלבי תמיד, אבל בכל זאת היתי רגועה מצד אחד שמאחורי עמדו הרופאים ולא יכול היה לקרוא שום דבר. כמובן שהרופאים היהודים תמיד היו בעקבותינו לראות שלא יקרה שום דבר. אינני בטוחה אם הם ידעו שאני יהודיה. אני כמעט בטוחה שהם לא ידעו שאני יהודיה, כי לא נתנו להם לדעת מכיוון שהנאצים האלה התחלפו תמיד כשהם הרגישו קצת יותר טוב והעבירו אותם הלאה ובאו קבוצות חדשות. בכל אופן גמרתי את הקורס ואת התעודה שלי אני לא יכולתי כבר לקבל מכיוון שכבר אז סגרו אותנו בגטו...
הבית שלנו זה בעצם היה ברחוב איפה שהיה הגטו. אלינו הביאו את כל יהודי העיר... הם לקחו שלושה רחובות, סגרו שלושה רחובות... הרחוב שלנו ולידנו שני רחובות. זה היה הגטו ולשם ריכזו את כל היהודים... לא עזבתי את הבית. כעבור שלושה שבועות לקחו אותנו לעיר אחרת, לסוטמר...זה הזמן שאני עזבתי את הבית... את הבית לא ראיתי יותר. אני לא חזרתי לשם יותר ועד היום הזה אין לי שום חשק לחזור ולראות אותו... הבית איננו... אנחנו עברנו כולנו לסוטמר ביחד. אחות אחת הייתה בבודפשט . הייתה לי אחות בבוקרשט נשואה...
הרבה מאוד פרטים אני לא סיפרתי. מה שהיה מאוד מעניין לשמוע, ראשית כל היו צריכים להתחיל בזה שאנחנו הינו שבעה אחים ואחיות. היו לי שלוש אחיות נשואות, אחות אחת הייתה גרה בבודפשט. בבוקרשט שתי אחיות שלי התאבדו בגטו בגלל שהרגו את בעליהן באוקראינה והם לא ראו דרך לחיים... זה היה עוד בנוג'- קארוי (קאריי מארה – ברומנית) והם אבדו כל תקווה לחיים. הם ראו כל כך שחור אחרי שהרגו את בעליהן שהם לא רצו להמשיך לחיות. אנחנו כבר שמענו על זה שאוספים יהודים בערים אחרות והם אמרו שהן לא עוזבות את הגטו, הן לא רוצות להמשיך לחיות. אנחנו לא הבנו את זה ובוקר אחד מצאנו את שתי האחיות שלי מחובקות ומתות. הן לקחו ורונל. אנחנו הספקנו לקבור אותן בגטו. הבעל של אחת היה רופא והבעל של השנייה היה עורך דין מנדל. שני אחי ואחותי שהייתה בבוקרשט לא רצו להיפרד מאיתנו. הייתה החלטת וין (וינה) שמי שלא נמצא בטרנסילבניה בזמן החלטת וין, לא תהיה לו זכות לחזור לטרנסילבניה. בגלל שלאחותי היה רכוש בבוקרשט, עד שהם מכרו את זה ועד שהם הסתדרו, התאריך האפשרי לחזור הביתה עבר. הם בכל זאת חזרו הביתה ואז ההונגרים תפסו אותם ואמרו להם: מכיוון שלא הייתם פה בזמן החלטת וין, יש לכם ברירה אחת, לגשת לארגון אומז'ה בבודפשט. אומז'ה ארגן קבוצות אנשים כאלה שלא היו בבית בזמן החלטת וין, זאת אומרת בטרנסילבניה, העבירו אותם לרוסיה ושם הרגו את כולם בדון (נהר הדוניץ)...במקרה חבר של אחי ואני שמענו מחיילים הונגרים שחזרו משם, מה עושים עם היהודים. רק בדרך מקרה נודע לנו והיום ידוע לי שאף אחד לא חזר משם. אין איש שייתן עדות, אף אחד לא חזר משם. ירו בהם וצבעו את מימיו של הדון בדם. מכיוון שאנחנו שמענו את זה, אנחנו חיפשנו פתרון לאחותי, מה אנחנו יכולים לעשות למענה... היתה לנו אפשרות כי היו לנו מכרים בכפר נידח אחד, שם ראש הכפר הסכים לתת להם אישור שבזמן
החלטת וין בתאריך זה הם היו תושבי הכפר ונתן להם אישור שבתאריך מסוים,
הם עוזבים את הכפר. זאת אומרת שבזמן החלטת וין, הם היו תושבי הכפר. אני זוכרת שאנחנו אספנו אז 40,000 פנגו (PENGO – כסף הונגרי) למרות שאנחנו הינו כבר אז בעוני רב. לא היה לנו דבר, כי לאבא לא היה אישור עבודה... אז הייתה טרנסילבניה כבר ברשות הונגריה. כמובן שב-1940 טרנסילבניה חזרה להונגריה. העיקר, עם האישור הזה שהם היו תושבי הכפר הזה, הם עברו לבודפשט ושם נרשמו כתושבים הבאים מאותו כפר.
גיסי התגייס למחנה עבודה ואחותי עבדה בחנות אצל דודתי בבודפשט. אחותי נשארה בבודפשט. הייתה לנו עוד אחות אחת שהייתה בפשט סנט לורינץ ׁ (PEST SZENT LORINC) שליד בודפשט; אצל דודתי. אנחנו בעצם איבדנו איתם כל קשר, כשנכנסנו לגטו. מהגטו שלנו אנחנו עברנו לסוטמר (SZATMAR ) שם היינו שלושה שבועות...אבא, אמא, אחי הקטן, ( אחי הגדול היה במחנה עבודה – בהונגרית MUNKA SZOLGALAT- ) אז עוד היה בהונגריה והיה מדובר על זה שייקחו אותו לאוקראינה, אבל לא נלקח לאוקראינה. אנחנו ידענו שהוא נמצא בהונגריה. אנחנו היינו כבר בגטו ובשבוע השלישי קבלנו הודעה שאנחנו צריכים לארוז את הדברים שלנו כי ייקחו אותנו לאיזה מחנה עבודה וכל הבריאים יצטרכו לעבוד ולעבוד חזק... באותו זמן היינו רק אחי הקטן ואני בבית. אבא שלי היה אדיש לגמרה. לא היה אכפת לו דבר, הוא רק ישב וקרא תהילים. כלום, שום דבר לא עניין אותו. אמא שלי הייתה גם כן שבורה לגמרה. היו לנו ידידים שביקשו להסתיר אותנו, אבל אמא אמרה שהאחיות שלי הלכו, האח לא ידוע היכן הוא, שתי האחיות, לא יודעים עליהן; היא לא רצתה שאנחנו נפרד; אנחנו נלך יחד, לאן שייקחו אותנו...
איתנו לא היה אף אחד (קרובים מצד אבא או אמא) אנחנו לא ידענו על הקרובים דבר. אנחנו יודעים שהקרובים מהעיירות שסביבנו נלקחו כבר לפנינו; לאן? לא ידענו...
אנחנו היינו שלושה שבועות בסוטמר, באה פקודה שכל דברי זהב, דברי ערך, כסף, שאנחנו נמסור להונגרים השומרים עלינו, כי שם לאן שאנחנו הולכים, אנחנו נקבל הכל ודברים כאלה לא יהיו נחוצים לנו. שנשתדל לקחת מינימום דברים איתנו, מפני שלא יהיה לנו מספיק מקום ברכבת. אנחנו באמת אינו כבר כשעזבנו את הגטו בעיר שלנו, גם כן השארנו את הכל בבית. סגרנו את הבית כשהכל נשאר בפנים מסודר, ספרים בעלי ערך, קריסטלים, פורצלנים, ריהוט, שטיחים, פסנתר והכל מה שהיה בבית נשאר בבית סגור ואנחנו יצאנו עם
הרגשה שלא נראה את זה יותר. למה לא נראה יותר? מכיוון שאנחנו כבר ראינו מחוץ לבית את האנשים שאני משוכנעת שלא חיכו יותר מחמש דקות וכבר פרצו את הבית והוציאו את הכל. הלא אנחנו ידענו שהם מתכוונים לזה...
בסוטמר הוכנסנו לקרונות של בהמות; כשמונים איש בכל קרון, אחד על גבי השני. נסגרה עלינו דלת הברזל והובלנו בלא שידענו לאן. כשהגענו לתחנה האחרונה בהונגריה, לקושו (KASA ), אני אמרתי לאבא, לפי זה שאני יודעת גיאוגרפיה, קושו זו עיר גבול והרכבת ממשיכה לנסוע ולאן לוקחים אותנו??? נסעתי עם ההורים ואין לי מושג כמה ימים אנחנו נסענו... בקרונות אנחנו לא קבלנו אוכל; אבל עוד היה לנו אוכל ממה שלקחנו איתנו; לא הרבה אבל... אז עוד לא הינו רעבים לאוכל.
הגענו לאושוויץ. לא יודעת, לא אמרו לנו מה זה; אנחנו רק ראינו מחנות, גדר טייל, ראינו אנשים בלי שערות. חשבנו שהם אנשים לא נורמאליים וששם נסגרים אנשים שהם לא נורמאליים. לא הבנו, הם עשו לנו כל מיני סימנים. היו כאלה שביקשו: "תזרקו לנו לחם". אנחנו לא העזנו לזוז מכיוון שסביבנו היו גרמנים והכל הלך כל כך מהר, שפשוט לא הבנו מה שנעשה. קודם כל זרקו אותנו מהקרונות ולא נתנו לנו להוציא דבר משם. ניסיתי לתפוס את היד של אחי שהוא היה אז בן 14, אז זרקו אותו ממני, אז אמא רצתה לקחת אותו, תפסו אותו וזרקו מאמא; אחר כך הוא רצה ללכת עם אבא ואת אבא כבר לקחו קדימה. אפילו שלום לא יכולנו להגיד האחד לשני, אפילו נשיקה לא יכולנו לתת או משהו. אני רק זוכרת את המילים האחרונות של אמא שהיא צעקה לחברה של אחי: "שרה תשמרי עליה, את יודעת כמה שהיא הייתה תמיד חלשה, תהיי תמיד על ידה". כנראה שמחלקים את המבוגרות יותר מהצעירות. צעירות יקבלו עבודה אחרת, אנחנו נקבל עבודה אחרת, אז תשתדלו תמיד להיות יחד. אני שמעתי עוד את הד קולו של אחי הקטן שהוא צעק: "אל תיקח את זה ממני, זה התפילין שלי וספרי הלימוד שלי" ואז מישהו נתן לו מכה עם מקל סבא על גבו והוא נזרק קדימה עם קבוצת ילדים ואמא רצתה לרוץ אחריו כשהיא ראתה שנתנו לו מכה, אז זה היה מנת חלקה של אמא גם כן. בא בחור אחד והכה עם אותו מקל סבא פעמיים על הגב של אמא.
האם הוא היה נאצי?שאלתי את אמא.
אני לא רוצה לענות על זה, השיבה; אני חושבת שהוא היה יהודי... זה היה בעצם יהודי פולני וזה השאיר בי רגשות עד ליום הזה. אף אחד לא ביקש אותו לתת מכות, אף אחד... אף אחד לא ביקש אותו לתת מכות והוא עשה את זה... אני לא יודעת מה היה תפקידו; אני רק יודעת שהוא היה פולני והוא הכה את אמי ואת אחי ואת זה אני לא אשכח לעולמים. אחר כך הובלנו בשורה לפני גבר מקסים, יפה. אני זוכרת את הפנים שלו עד היום הזה.
היום אני יודעת מי הוא, אז לא ידעתי; הוא היה מנגלה. אני לא אשכח את הסימון שלו עם האגודל ימינה ושמאלה לעולמים. מנת חלקי יצא ללכת ימינה. מי שהלך שמאלה לא חזר יותר. גם חברה של אחי, נקרא לה שרה, הלכה איתי קדימה והובילו אותנו לאיזה בלוק. בבלוק הזה היו בחורות מסלובקיה שהיו כבר שנים רבות במחנה. שם הושיבו אותנו על כסאות וגזרו את השערות שלנו. לי היו שערות ארוכות, נהדרות. כדאי עוד לספר שאני לא הייתי מפותחת במיוחד וקבלתי את המחזור בפעם הראשונה ברכבת. אני הגעתי לאושוויץ יום אחד אחרי יום הולדתי השבע עשרה. יום ההולדת שלי היה בקרון בדרך לאושוויץ ובא גרמני אחד ועם מקל דחף את הצמר גפן ואמר, את לא תצטרכי את זה יותר. אני לא הבנתי למה הוא התכוון, אבל הוא צדק... היתה לי הפסקה במחזור עד גיל עשרים... הוא ידע, או שהוא חשב שהוא יודע את זה שנותנים שם במחנות ברום ואנחנו לא נקבל כי אף אחת לא קבלה את המחזור יותר; או שהוא עשה חשבון עם זה שאני לא אחיה יותר. בכל אופן לקחו את כל הבגדים שהיו עלינו ואנחנו כבר קיבלנו כל מיני סמרטוטים. אני קבלתי איזו שמלה קיצית שלא התאימה לי. לקחו את הנעליים שלי וקבלתי נעלי גברים... זה היה ב-27 למאי... היה קר מאוד ואנחנו רעדנו שם ואוכל ושתייה לא ראינו. ירד עלינו הלילה ועדיין הינו באותו מקום והסתכלנו אחד על השני ולא הבנו מה נעשה איתנו. מה עושים מאיתנו חיות ואיך מתנהגים איתנו ואיש לא העז להגיד מילה. חשבנו שזה התחלה, אולי, אולי יתנו לנו איזה בגד, אולי יתנו לנו איזה זוג גרביים. אלוהים יודע למה לא מביאים אותנו לאיזה מקום לישון. למה אנחנו עומדים פה כל הלילה? למחרת בבוקר באמת לקחו אותנו למחנה אושוויץ, ל-C לאגר, לפרניכטונגס לאגר (בגרמנית – FERNICHTUNGS LAGER ) לאותו לאגר בו ראינו את הבחורות שמבקשות מאיתנו לחם ואנחנו נהיינו לאותם המשוגעים, לאותם אנשים בלי שערות שאנחנו ראינו מבחוץ דרך הגדר. את הקבוצה שלי הכניסו לבלוק 21. אחראית הבלוק (BLOKELTESTE ) נקראה איטו, חייה בין חיות. אני עוד לא ראיתי טרוף של אדם כמו שהיא היתה, חייה, חייה מטורפת, אי אפשר לתאר כדוגמתה. יהודיה שכל מילה ראשונה ושנייה שלה היתה, אתם תמותו... היא ידעה אבל היא לא היתה צריכה להגיד את זה, מכיוון שהיא היתה יכולה לעודד אותנו במספר מילים, שאפשר גם כך לחיות. הינה אני נמצאת שלוש שנים במחנה ואני עוד חייה. היתה יכולה לדבר אלינו בצורה כזאת ולא כל מילה שנייה שאתם תמותו. בשביל מה לכם לאכול, אתם תמותו... יש לי הרגשה שהיא לא היתה נורמאלית ויש לי הוכחה לזה, יש לי יסוד להגיד את זה שהיא לא היתה נורמאלית, אם היתה נורמאלית היא לא הייתה מתנהגת כך. בהמשך הספור שלי אני אראה לך עד כמה שאני צודקת שהיא לא הייתה נורמאלית. אדם נורמאלי לא מתנהג בצורה כזאת.
היינו מעל אלפיים איש בתוך הבלוק הזה. ישבנו על הרצפה. כל פעם הייתה (איטו) נכנסת ואומרת לנו: "אתם מרגישים את הריח? אתם יודעים מה יש שם? שם הקרמטוריום, עכשיו שורפים את ההורים שלכם"...
לא הייה שום סדר יום, עכשיו אני רק רוצה לספר לך עוד משהו, שבבלוק הזה לאלפיים איש היה בית שימוש אחד. כולנו הלכנו לאותו בית שימוש.
הגרמנים דאגו שבבית השימוש יהיה צמר גפן זכוכית ואנחנו חשבנו שזה צמר גפן רגיל וכולנו ניגבנו את עצמנו עד זוב דם וסבלנו מזה סבל (בהדגשה)... לא ידענו שזה צמר זכוכית עד שהתיישבנו והרגשנו את הצריבה ואת הכאבים בגוף התחתון שלנו.
היינו כמה שבועות בצורה כזאת בישיבה על הרצפה. אני זוכרת את ה-C לאפל בשבועות... C לאפל זה לעמוד בשורה שיספרו אותנו, אם אנחנו כולנו נוכחים, אם אנחנו לא ברחנו. אינני יודעת איך יכלו לתאר לעצמם שאפשר לברוח, כאשר אנחנו מגודרים בגדר תיל מחושמל עם מתח גבוה. אינני יודעת למה היה צריך להיות ה-C לאפל הזה. זה היה רק לשם עינוי ולא לשום דבר אחר. בכל אופן חילקו אותנו. הטעות שלי שזה היה בלוק 32 באושוויץ ב-C לאגר ורק אחר כך העביר אותנו לבלוק 21. בבלוק זה המשיכה להיות הבלוקלטסטה שלנו איטו הזו. פה היו לנו כבר מיטות כביכול. קראו לזה פריצ'; שלוש שורות, שלוש קומות... זה היה מין מיטות בנויות מלוחות לשניים עשר איש על כל מיטה. למטה, באמצע ולמעלה 12, סה"כ 36 על מיטה אחת, צפופים. למי שלא היה מקום, ישן על הרצפה. באמצע היה מין תנור ארוך שבעצם היה צריך לשמש לחימום, אבל בזה אש, אף פעם לא בערה... התנור הזה, כדי להוסיף, שימש פעם אחת לאישה יולדת והיא ילדה שם... לא נעים, לא נעים. כשלקחו אותה, סיפרו שהיא הרגה את התינוק, מכיוון שאמרו לה, יותר טוב שתהרגי את התינוק, מכיוון שאחרת ייקחו אותך עם התינוק לאיזה שהוא מקום. אולי אם התינוק מת אז ייקחו את התינוק ואת תוכלי להישאר כאן. אבל זה לא היה כך, מכיוון שלקחו אותה יחד עם התינוק וסופה היה מר. בכל אופן, לא חזרה אחרי המלחמה...
לעתיד (לחשוב) אינני יודעת אם אני חשבתי בכלל. כל המחשבה שהייתה היא איך אנחנו נקבל קצת אוכל ולא נמות ברעב. כשהתחילה חלוקת הלחם ובמיוחד כשהביאו קצת אוכל חם שהיה מורכב מספק תרד, ספק עלים חמוצים, אולי קצת תפוח אדמה או קצת מים חמים. אינני יודעת מה בישלו בזה, אבל בכל אופן היה לזה טעם מלוח וזה חימם קצת את הבטן; אבל זה היה מעט מאוד וזה היה רק פעם אחת. קבלנו גם לחם מחולק לשמונה; זה לחם?! זה כמו לבנה. גודל של לבנה, מחולק לשמונה ולא ידענו אם לאכול את זה בבת אחת או לא.
היו גם כאלה שגנבו לחם, אם שמתה מתחת לראש ונרדמת בלילה אז קמת בבוקר והלחם איננו. מי שהיה זריז יותר, גנב את זה ואכל. לא ידענו אם לגמור את זה בבת אחת או לחלק את זה לשלוש. אם חילקנו את זה לשלוש שיהיה לנו לכל היום, אז השתדלנו להחזיק את זה בתוך היד וללכת איתו לכל מקום.
אפשרות להתרחץ לא הייתה בכל מחנה C לאגר. היו 32 בלוקים במחנה אחד. 32 זה 16 בצד אחד ו-16 בצד שני, שתי שורות. הייתה רק מקלחת אחת. כאשר מישהו שמע שיש מים במקלחת, אז אפשר היה לראות שבעצם כל המחנה רץ להתרחץ.
המים היו לשעה אחת, אז כמה שיכולנו להתרחץ התרחצנו; יותר מאלפיים איש. זה היה כל המחנה, זה היה כמה אלפים, זה היה כמה עשרות אלפים שרצו... זה היה בלוק ארוך, ארוך מאוד, כשלושים מטר אורכו. היו בשני הצדדים ברזים, במרחק של אדם בינהם. ניתן היה להכניס לשם כמאה איש בבת אחת להתרחץ. לא בדיוק להתרחץ כי אם לרחוץ ידיים ופנים... בודאי שהמים היו קרים. היו למעשה מקלחות ליד כל בלוק, מאחורי כל בלוק הייתה מקלחת מסודרת יפה עם ברזים ודאגו לפתוח את הברזים ולבדוק אם הם פועלים. אף פעם לא היו בהם מים, אף פעם. במקלחת הזאת השתמשנו לאחסון כדים בהם עשינו את צרכינו; כי את הבלוק אסור היה לעזוב ולכן שם עשינו את צרכינו. אחר כך הלכו כמה בנות והובילו את הכדים האלה ללטרינות, לבתי שימוש מרכזיים. אלה היו החיים באושוויץ.
התחלנו להתארגן ולחפש, אולי אפשר להשיג פה ושם משהו, אולי אפשר לקשור קשר עם מישהו. העירו אותנו כשהיה עוד חושך בחוץ ומעמידים אותנו ל-C לאפל, לספור אותנו. בצהריים היו מוציאים אותנו ומעמידים אותנו שעות על גבי שעות. אפשר היה לראות איך אנשים נופלים, מתעלפים כמו עץ שכורתים ונופל פתאום; אז היו באים ומרימים אותו, לא בעדינות, "עמוד על הרגליים" צעקו ושפכו כוס מים. הלוואי והיו נותנים לשתות את המים שזרקו בפנים כשמישהו התעלף במקום להכות אותו שיעמוד על רגליו... היו לו רגליים? יכול היה לעמוד על הרגליים מכיוון שתמכו בו שיעמוד, מכיוון שווי אם הוא לא...
יום אחד באה איזו ידיעה שהרגו אחת מהעיר שלנו וכשאמרו את שמה, לא היה בינינו אחד שלא הכיר אותה. הייתה לה חנות לדליקטס. ילדים קטנים נהגו לקנות שם סוכריות ומבוגרים נכנסו בימי שישי לקנות דברים לשבת: פירות,סוכריות ושוקולד.כולם הכירו אותה ובזמן ה- C לאפל השמועה שהרגו אותה עברה כמו אש.
כשנגמר ה- C לאפל הלכנו כמה בנות מהעיר שלי לראות אם אכן אמת הדבר.
אנחנו ראינו אותה לפני בלוק מספר 5,שוכבת בחוץ מכוסה בשמיכה, ועל הגוף שלה היו מאות צליפות של מקל,או חבל או אלוהים יודע מה. אמרו שגריזה הרגה אותה במכות של פיצ'ה ,שהוא שוט של גומי ממולא בעופרת. אפשר היה לראות שזה יתכן, כי הגוף שלה היה מלא פסים בולטים כמו אורטיקריה (הרעלת דם). כמו אלרגיה או פסים של דם. זאת אומרת שהיא הרגה אותה במכות.זה גרם לנו לאבד תקווה שאי פעם נצא משם בחיים. איך אפשר לברוח? איך אפשר ללכת? הרי זה לא תלוי בנו.
היו תמיד אפשרויות להיבחר לעבודה, אבל לנו לא היה מזל, אינני יודעת למה. לקחו קבוצות והעבירו אותם למקום אחר. אחרי המלחמה נודע לי שלקחו אותם לעבודה. חלק לעבודה יותר קלה וחלק לעבודה יותר קשה. סימנו אותם במספרים ולקחו אותם לעבודה.משום מה אני לא הגעתי לזה. אני תמיד מדלגת מנושא לנושא ורוצה להגיד לך, שיום אחד רצינו לדעת מה שנעשה מחוץ למחנה וביקשו שיבואו בחורות להוביל אבנים. שרי (חברה של אחי – שרה) הייתה איתי ואני אמרתי, את יודעת מה, בואי נלך אולי אנחנו נפגוש מישהו, אולי יש איזו אפשרות לברוח מפה, זה טרוף מה שנעשה פה ואז היא אמרה, בואו, בואו נרוץ לשם איפה שאוספים בנות ללכת לעבודה. הוציאו אותנו אל מחוץ למחנה. עבודתנו הייתה לסחוב אבנים מפה לשם וחזרה. אבל מה... בלי שום תכלית, שום דבר, לקחת אבנים מפה, להעביר את זה למקום אחר ומשם להעביר חזרה ולעשות ערמה אחרת. אבל אלוהים היה טוב אלי, אני ראיתי שאת אותה עבודה עושים גם ילדים בני 14 עד 16. פתאום אני שומעת צעקה, צועקים את שמי ואני רואה לפני העיניים שלי את אחי הקטן, את אחי שאני הכי אהבתי במשפחה והוא מראה לי שמתחת לבגד הפסים שלו, יש לו עוד בגד משלו, מהבית ויש עליו תחתונים ויש הנעליים והגרביים שלו נשארו והוא אומר שהוא מקבל כוס חלב כל יום ושיש לו קוביות סוכר ויש לו אולר והוא נמצא במחנה של הצוענים,שזה מקביל למחנה שלנו. רק כביש הפריד בינינו. אחי ביקש שאחרי ה-C לאפל שאני אבוא לגדר והוא יזרוק לי קוביות סוכר ואולר וזה באמת היה כך. כשחזרנו למחנה שלנו כבר שמרנו שלא נלך ולא, לא נתנדב ללכת לאיזה שהוא מקום אלא שאני אשאר במחנה, כדי שאני אוכל לראות אותו ולפגוש אותו. הוא באמת היה שם ופגשתי אתו וגם באמת הוא זרק לי שתי קוביות סוכר לבן וזרק לי אולר וזרק לי עיפרון שאני אכתוב לו מכתב; שאני אחפש נייר ונייר אפשר היה למצוא; שאריות של כל מיני דברים שבנו שם ואפשר היה למצוא ניירות של שקים.
יום אחד קרה מקרה שילד אחד שהיה איתו, זרק קובית סוכר והקובייה נפלה בין שתי גדרות התיל בהן היה מתח גבוה, אחותו נגשה לשם ובערך ממרחק של מטר אחד חוט התיל משך אותה והיא נשרפה חיים על הגדר ואני ראיתי שהיא התפחמה ונהייתה לאפורה כחולה. האח מהצד השני במחנה הצוענים, במקום שהוא היה, ראה את זה והתחיל להשתולל. איש לא התקרב, כי מי שהיה מתקרב היה מתפחם באותה הצורה. אחר כך בא איזה פועל ועם לוח עץ הרחיק אותה משם. לאחר המקרה, ביקשתי מאחי שלא יזרוק לי יותר דבר ושלא יתקרב לזה. אנחנו עשינו הכרה עם בחורים שעבדו במחנה שלנו וגרו במחנה של אחי. דרך אחד הבחורים קבלתי תמיד ידיעות ממנו וכתבתי לו מכתבים. על
המכתבים הוא תמיד ענה לי והקשר הזה המשיך עד לליל "כל נדרי", ערב יום הכיפורים. אני שכחתי את הרע שהיה לי... (בכאב) עוד יכולתי להשיג קצת לחם מכיוון שאנחנו עשינו קבוצת בנות ואני ידעתי לעשות התעמלות מאוד יפה והיו בנות שלמדו איתי בבית ספר לריקודים בעיר מגורי ורקדתי בלט מאוד יפה. היינו הולכות מבלוק לבלוק לרקוד והאנשים היו מסכימים לתת פרוסה דקה של לחם. הם השיגו את זה באיזה מקום או עבדו במטבח ויכלו לגנוב איזה תפוח אדמה ונתנו חצי תפוח אדמה. אכלנו את זה בלתי מבושל. אם היה להם טיפ-טיפונת מלח, זה היה ממש אושר לאכול תפוח אדמה. כמובן שלא קילפנו את זה, כי היה חבל על הקליפה. היינו הולכים מבלוק לבלוק לרקוד ולעשות התעמלות והיינו אוספים קצת לחם, קצת פרורים, קצת תפוח אדמה שזה היה לתוספת. אבל כאשר אני פגשתי את אחי, את כל הרע שכחתי, מכיוון שידעתי שיש לי עוד מישהו מהמשפחה על ידי והיתי מאושרת שזה אחי הקטן.
בא ליל "כל נדרי" 1944 והיה אור ירח. ישבתי מחוץ לבלוק ליד שולחן שהשתמשו בו הפועלים. אחד הפועלים הביא מחזור תפילות ואני ניסיתי לקרוא במחזור לאור הירח. אינני זוכרת אם אני הצלחתי או לא; בכל אופן נשאר עוד משהו בזיכרוני מכיוון שאני ממשפחה דתייה וביום הכיפורים וראש השנה היינו יושבים תמיד בבית הכנסת ומתפללים. הפעם היינו קבוצה של בנות. ישבנו בחוץ והשתדלנו לקרוא במחזור לאור הירח. פתאום שמעתי צעקות איומות מהמחנה בו היה אחי. רצתי לעברו השני של המחנה מכיוון שהבלוק שלנו היה בעל מספר אי זוגי והבלוקים במחנה שלהם היו ליד הבלוקים בעלי מספר זוגי. רצתי לשם וכשהגעתי שמעתי פתאום: "לאגר שפרה" (LAGER SHPERE – בגרמנית – עוצר מחנה) במצב זה על כולם להישאר בתוך הבלוקים ואסור היה לצאת. אני עמדתי שם צמודה ליד בלוק 22 כדי שאשמע מה קורה שם. אני ראיתי דבר איום ונורא; מכונית משא עמדה ויכולתי לראות מרחוק שמעמיסים משהו בצעקות איומות ומתוך ערבוביית הקולות, כאילו שמעתי את קול אחי. פתאום מכונית המשא זזה והקול נדם; לא שמעתי קול יותר. נגמר הלאגר שפרה. אני חזרתי בחזרה לבלוק שלי, לבלוק 21 ואני אמרתי: "גוואלד", יש לי הרגשה שלקחו את אחי. באותו לילה אני לא ישנתי. ביום הכיפורים כמובן צמתי. לא היה קשה כי לא היה מה לאכול. למחרת יום הכיפורים באו הפועלים ואני שאלתי: "אברם, למה אתה עובר על ידי? אברם איפה המכתב מאחי?" ואז הוא אמר: "איך את מבקשת מכתב מאחיך, היה כותב לך ביום הכיפורים?" "אברם תגיד לי את האמת, אחי חי?" "חי בטח שחי, למה שהוא לא יחיה? מחר אני אביא לך מכתב". הוא בא למחרת, "אברם אתה בורח ממני, איפה המכתב מאחי?" אז הוא אמר לי: "לא הספקתי, באמת לא הספקתי" "אברם תסתכל לי בעיניים, נכון שהרגו את אחי, נכון שלקחו אותו בליל כל נדרי?" אז הוא אמר לי: "למה את שואלת אם את יודעת? קשה לי להגיד לך" ואז התחלו שנינו לבכות, (בקול בכי) ועל זה אני בוכה עד היום הזה... (התאוששות) ואז אמרתי: עכשיו רק ללכת, למצוא את ההזדמנות הראשונה ולצאת, לצאת ולחפש אפשרות עד שיש עוד קצת כוח בי, ללכת, אולי אפשר לברוח, אולי אפשר להציל את החיים איך שהוא.
יום אחד יפה עוברת קבוצת אנשים שהובאו מבודפשט ושמעתי שמועות, שיש ביניהם כאלה שבאו מפסנט לורינץ מפרברי בודפשט. כשנגמר הלאגר שפרה או ה-C לאפל, רצתי לאותו בלוק שלשם הם הובלו ומצאתי את אחותי אליזבט וביקשתי אותה שתבוא לבלוק שלי. אני לא לקחתי בחשבון את זה שלי כבר היו שערות ארוכות ולה רק אז גזרו את השערות וגרמתי לערבוביה כזאת יחד עם אחרים שגם כן מצאו מכירים ולקחו אותם אליהם. אני לא יכולתי לשקול את האבל שאני עשיתי; גרמתי לזה שבבלוק שלנו היה אחד עודף ובמקום שלהם היה אחד חסר ולכן עמדנו יותר מחמש שעות ב-C לאפל; כדי שימצאו אם אכן האנשים ישנם. אחר כך חפשו את אלה שברחו משם וזה עלה לנו בבריאות. אם היו תופסים אותה בינינו, היו הורגים את שנינו; בלי לשאול שאלה היו הורגים את שנינו. איך אני סדרתי לה, אינני יודעת ממה סדרתי לה איזו מטפחת שהיא תוכל לקשור את הראש, שלא יראו שאין לה שערות. אני ביקשתי אותה כי תמיד כשיש קצת שמש שהיא תצא החוצה ותעמוד בשמש כדי שהראש שלה ישתזף.
שאלתי את אמא: חוץ ממנגלה והיהודייה המשגיחה, ראית עוד איזה שהם אנשים בעלי תפקידים ששמעו עליהם יותר מאוחר?
אמא ענתה: בודאי ששמעתי, אני מתפלאת שלא סיפרתי את זה ראשית כל. הלא כשצעקו "בלוק שפרה, לאגר שפרה" כשגירשו אותנו לתוך הבלוקים, כשנסגרה עלינו הדלת, אם יכולנו להציץ החוצה, ראינו את גריזה – GREIZE שהייתה גרמניה יפהפייה, גוף יוצא מן הכלל יפה, שערות בלונדיניות, מסודרות באומנות, בחורה יפהפייה. במה התפרסמה? שאלתי. אמא ענתה: הייתה נכנסת למחנה ורצה עם שוט הגומי שלה והיה עליה מן מעיל גשם כמו שאנו לובשים, מן צעיף שחור. כמו נשר הייתה רצה עם המגפיים הארוכות שלה בבגדי הנאצים. הייתה רצה ואת מי שרק פגשה בדרכה, אלוהים ישמרנו, איך הייתה מצליפה עם השוט הזה... כשהיה בלוק שפרה ובמקרה מישהו לא הספיק להיכנס מהר לבלוק מכיוון שהיה מחוץ לבלוק, אולי בלאטרינה (בית שימוש) או במקום אחר, היא ניצלה הזדמנויות כאלה ואוי לזה שהיא פגשה. היה שביל גבוה ברוחב של כמטר וחצי לאורך הגדר, עליו אפשר היה ללכת; לנו אסור היה להיות שם. היה כתוב שם האלט (HALT – עצור בגרמנית) ודנג'ר (DENGER – סכנה באנגלית) ובפולנית סטוי ( STOY ) כלומר לא לעלות . גריזה הייתה רצה על הרמפה, פתאום יורדת וכמו נשר התופס את הפגר, כך הייתה תופסת עם הציפורניים והורגת במכות. אפשר היה לראות את הצעיף שלה איך שזה עף כמו כנפיים של נשר. אישה יפהפייה, בפניה לא זז גיד; לא זז בפנים של דבר כשהיא הרגה את מישהו. מפלצת של אדם. אותה אחר כך מצאו בצלה (CELE ), שזה לא היה רחוק מהמקום בו אני השתחררתי.
אני עוד פגשתי בנאצים. יום אחד אני לוקחת את הסירים בהם עשינו את צרכינו, לקחנו את זה ארבע בנות לבית השימוש המרכזי. את המחנה חצה פס רכבת, עבר באמצע המחנה, באמצע הלאגר. בין הפסים האלה הלכו שני נאצים, לבושים בבגד נאצי, בבגד אפור ואני שומעת אותם לדבר הונגרית ואחד מזכיר את השם צ'ונאלוש (CSANALOS – בהונגרית) שזה היה כפר לא רחוק מהעיר שלנו. אני מקללת קללה בהונגרית ועוברת עם המיסטקובל MISTKUBEL) – בגרמנית הכלי עם הלכלוך) לפני האף שלהם ואני אומרת בהונגרית: "בכל זאת עברתי לפניך" והוא נתן לי מכה אחת בגב עם התיק שהוא החזיק ביד ואני עניתי לו: "בכל זאת אני עברתי לפני האף שלך" כי לא היה לי מה להפסיד. את היקר הפסדתי. יום, יום הזכירו לי שמה שאת רואה שם, האש העולה מהארובות, זו הנשמה של ההורים שלך ואני בסוף כבר הבנתי והאמנתי שזהו זה. יום אחד יפה באה הודעה שמכל מחנה C מחפשים 12 בחורות יפות תואר לעבודה מסוימת. גיסתי הייתה יפת תואר, גבוהה, חכמה, פקחית והיא אמרה: "אני רוצה לראות מה זה". אני הייתי רזה, רזה מאוד, מהבית רזה, רזה יותר מהחוסר תזונה; גיסתי החזיקה מעמד איך שהוא. היא אמרה: "אני מנסה, אולי אני יכולה לעזור לך..." אני קראתי לה גיסתי שרה מכיוון שהיא הייתה כבר מאורסת לאחי. היא אמרה: "אני אלך, אולי על ידי זה אני אוכל לעזור לכם שיהיה יותר קל. אולי אם אני אעבוד קשה, כי יש לי עוד כוח, אני אוכל להשיג קצת לחם ולעזור לכם; תני לי ללכת". אני אמרתי לה:" בסדר, תלכי אבל תבטיחי שאנחנו ניפגש" כי אנחנו נשארנו כמו קטועי כנפיים. היא הייתה החזקה שבינינו ואם היא הולכת, מה יעלה בגורלנו. היא הלכה והעבירו אותה למחנה אחר ל- F.K.L. והיה לה גורל מר מאוד.
אני פגשתי את גיסתי ע"י זה שמישהו הודיע לי שב- F.K.L. נשארה היא במצב קשה מאוד... היא במצב קשה מאוד, שאני אשתדל להיות אחר הצהריים ליד הגדר המערבית ושם אני אוכל לראות אותה והיא תמסור לי הודעה. ניתנה לי האפשרות ואני הלכתי לגדר המערבית. אני ראיתי אותה ולא הכרתי אותה. היא אמרה לי כך: "בהזדמנות הראשונה כשבוחרים ללכת לעבודה תהיו בין אלה שיוצאים מן המחנה, כד שתגיעו ל-F.K.L. . למזלנו באותו לילה בחרו ואנחנו יצאנו והגענו ל- .F.K.L . זה היה יד אלוהים; לאחר שהגענו פגשתי את גיסתי ולא הכרתי אותה... שלושה ימים לאחר שעזבה את המקום, שלושה ימים... השערות שלה לא היו יותר על הראש; היא תלשה אותם קבוצות, קבוצות; היא לא הייתה נורמאלית, היא הייתה ממש מטורפת. היא השיגה מאיפה שהוא חלב; אינני יודעת מאיפה והביאה את החלב לפניי והראתה לי ושתתה את החלב לבד. אותה הגיסה שהייתה נותנת לי את נשמתה. נו אמרתי לאחותי אליזבט: "שרה איננה נורמאלית"...אני חושבת שהיא איננה נורמאלית, פה קרה משהוא. אני התחלתי לחפש את 12 הבנות שהיו יחד איתה. אני מצאתי אותן והן סיפרו לי שלקחו אותן לנקות בלוק אחרי שהוציאו את הילדים משם ושלחו אותם להתרחץ, לדזינפקציה. לאחר שהם הלכו, חילק אותם מנגלה מי לחיים ומי למוות, מי לעבודה ומי למוות. המיועדים לעבודה עזבו את המקום; המיועדים למוות הוכנסו לבלוק אשר נוקה ע"י 12 הבנות יפות התואר. לבנות נתנו את האפשרות ללכת לישון באותו בלוק אליו הכניסו את אותם ילדים שהיו מיועדים למוות. בלילה באו לאסוף את הילדים האלה יחד עם הבנות, לא עזר דבר. הכניסו אותם לקדם מוות, לאותו מקום בו מכינים לקרמטוריום (למשרפה). למעלה היה מין מגדל ובמגדל זה הם היו צריכים להתפשט. בתקרה היה פתח וכל רגע חיכו לזה שישפכו את הגז ובמקום זה הם מתים. ביניהם הייתה בחורה אחת שהייתה חצי יהודיה, חצי נוצרייה גרמניה. היה לה חבר ב-F.K.L. שהיה אסיר פוליטי. באיזו שהיא צורה היא הוציאה פתק לאותו בחור שהיא נמצאת בהכנה למוות במגדל. הבחור הזה נכנס לשם, התחנן וביקש שיעשו עוד פעם בחירה מי לחיים ומי למוות ובאיזו שהיא צורה הצליח להוציא את 12 הבחורות האלה. צלם אנוש לא נשאר לבחורות האלה. כמו שגיסתי נראתה כך גם היתר. גופם נראה כמו שחרשו בו תלמים. הן מרטו את שער ראשן, קרעו את שפתיהן ונראו כאילו שחיית טרף קרעה אותן לגזרים. שאלתי את גיסתי מה קרה לה והיא ענתה לי בבכי: "אני ניצלתי, אני יצאתי מבין הציפורניים של המוות.
הגיע העניין שלנו, הכניסו אותנו להתרחץ והיו במקום ספסלים מסודרים מהרצפה עד לתקרה, ספסלים יפים ונקיים, מקרשים לבנים. כשאמרו לנו ללכת להתרחץ, ידענו שזה הסוף; אנחנו לא נצא מזה בחיים. נפתחו הברזים ונזלו מהם מים ואנחנו התרחצנו וחזרנו. על הספסלים האלה זרקו לנו בגדים, זרקו לנו כבקבי עץ, התלבשנו והובילו אותנו לרכבת.
הושיבו אותנו ברכבת רגילה, זאת לאחר שעזבתי את ה-C לאגר ב-13 לנובמבר; את ה.F.K.L ב-14 לנובמבר. עזבנו את אושוויץ כעבור שישה חודשים בלי כל תקוות חיים... לא היו לי כל תקוות חיים; לא חשבתי שזה יהיה יותר טוב, כי כל תזוזה שעשיתי תמיד היה רע. אנחנו נסענו והגענו למחנה העבודה הוכויילר בו שהינו מנובמבר עד ינואר 1945. שכנו אותנו בדירה מפוארת בבית חרושת ענק לרעפים, על מיטות עץ בלי כיסוי, בלי אוכל, חילי אס. אס. מסביב.
התחיל החורף הקשה, העמידה בחוץ בקור. היינו הולכים ליער לחתוך ענפי עצים צעירים באורך של כשלושה וחצי עד ארבעה מטרים, קושרים את זה על מסגרת מצולבת עם חוטי ברזל וזה שימש כהסוואה לטנקים.
עד שלא היה שלג, היה הכול יפה וטוב; כשהתחיל לרדת שלג והשלג לפעמים הגיע עד לחזה שלנו, היינו צריכים ללכת ולדחוף את השלג עם הגוף. הגענו ליער והתחלנו לעבוד; אם זה היה נקרא עבודה. למזלנו מי שהיה המלווה שלנו, היה חייל מהוורמאכט, איש זקן, אבא טוב, שיכולים להודות לו הרבה מאוד. היה עושה לנו כפפות מבטנה של מעיל, מאחר ושם אנחנו קיבלנו כבר מעילים קרועים. אני קבלתי איזה מעיל בלגי שהצווארון שלו היה מ-PERZSA LAB – בהונגרית – סוג של פרווה יקרה מאוד. מצאתי בה ארבעה מטבעות זהב. את המטבעות האלה תמיד החזקתי ביד, עליה קשרתי סמרטוט למען לא יעזבו את כף ידי, משום שבעתיד אני אצטרך להשתמש בזה. שתי מטבעות נתתי לוורמאכט הזה וכשהוא הלך לחופשה הביתה,הוא הביא לנו רבע קילו מלח וזה עזר הרבה מאוד; כמו כן הביא איזה סיר, יויי (JOY ) ... קשה, קשה לספר, הוא היה נותן לנו עצות באיזה צורה להכין לנו מרק. לקחת את הלחם ולפורר אותו לסיר עם מים, להוסיף מלח והוא היה הולך ליער לחפש פטריות עד שהשלג לא כיסה אותן. כשהשלג כיסה אותן, אז כבר לא היה לנו דבר. הוא היה מדליק אש ביער, מניח על האש את הסיר עם הפטריות, פרורי הלחם, המלח והמים. זה היה מחמם את הקיבה שלנו וזה היה טוב יותר מאשר לאכול סתם חתיכת לחם ולשתות על זה מים.
היינו עובדים קשה, קשה מאוד. לפעמים הלכנו ליער באיטיות רבה, לא יכולנו לעשות כבר דבר ולוורמאכט לא היה איכפת שאנחנו לא עושים דבר. אנחנו באמת לא הבנו את זה, עד שהוא אמר בלחש: "הר צו" (HER ZU – בגרמנית - הקשיבי) אני אגיד לך משהו, אל תגידי את זה לאף אחד ולא לדבר בקול רם; את זה מה שאתם צריכים לעשות עכשיו להסוואת הטנקים, לא נחוץ לנו יותר; יש נסיגה מרוסיה במהירות ודעו לכם שהמלחמה עוד מעט תגמר. אתם אולי תישארו בחיים, אני לא; אותי יהרגו מכיוון שאני שרטתי בצבא הגרמני, אבל דעו לכם שהמלחמה תיגמר מהר מאוד. כמובן שאני לא האמנתי לזה ואף אחד אחר לא האמין. הסבל היה לנו רב מאוד. מהקור ומהמסדרים מתו הרבה מאוד אנשים. כל בוקר ראינו שמובילים אותם בתוך שמיכות. אינני יודעת כמה נשארו עוד מאלף וכמה אנשים שלקחו לשם.
בהתחלת ינואר קבלנו פקודה לעמוד בשורות של חמש, כי אנחנו עוזבים את המחנה. נתנו לנו חתיכת סלק בהמות, לאלה שהספיק. למזלי לי לא הספיק, אבל גיסתי קבלה חתיכה די גדולה. אגב גיסתי הייתה מטורפת, היא הייתה מרביצה לי מכות ללא סיבה וגם לאחותי, לגמרה ללא סיבה. קרה מקרה שהוורמאכט הוציא אותי מהידיים שלה; עד כדי כך היא הרביצה לי, מפני שלא עשיתי את העבודה מספיק מהר. ראיתי שגיסתי אבודה, היא איננה נורמאלית.
התחיל המשא ברגל. שמענו יריות של תותחים והובילו אותנו ברגל, בריצה של לילה אחד, זאת אומרת מבוקר הראשון לינואר עד למחרת בבוקר אנחנו עשינו 48 ק"מ ברגל. יום ולילה הליכה כשדחפנו את העגלות של הגרמנים. מי שנרדם ונפל לצד, שם הוא נשאר, מכיוון שירו בו. בכביש אפשר היה לראות גויות פזורות של אנשים שפשוט הוכו עם רובה ונשארו במצב של חצי מת חצי חיי ולאיש לא היה איכפת. אני רק יודעת ששלושתנו, אחותי, גיסתי שרה ואני, שמרנו אחת על השנייה לבל תיפול מישהי. קרה שנפלנו, אז תמיד השנייה משכה והשלישית החזיקה שתוכל לעצום את העיניים בהליכה בלא שתיפול. אחר כך התחלפנו בתפקידים. למזלנו הינו צריכים להחזיק בעגלה. אלה שהלכו מבלי להחזיק בעגלה, היו בסכנה גדולה יותר כי נרדמו בהליכה.
למחרת בבוקר הגענו לברסלאו (BRESLAU – בגרמנית) היא העיר ורוצלאב (בפולנית) אשר נכבשה ע"י גרמניה מידי פולין. הגענו לבית חרושת לסוכר ושם אחסנו אותנו. שמענו שיש סוכר נוזלי בחביות שנשארו ואפשר ללקק את זה, אפשר לאכול מזה. למי שהיה מזל, מצא קצת סוכר סמיך ואכל, מי ששתה, שילם על זה ביוקר, מכיוון שקיבל מזה שלשול חזק. אחותי המסכנה נזרקה עם הראש לתוך חבית והייתה אומללה מאוד, מכיוון שזה גרם לה טראומה מפני שהיא כמעט נחנקה שם, כי אנשים עלו עליה, דחפו אותה, היא הייתה בלי כוחות, מוטלת על הרצפה ודרכו עליה... דפנות החבית היו דביקות וחלקות; שכבת הסוכר העליונה הייתה סמיכה והתחתונה דלילה. הראש של אחותי היה לגמרה דביק ממי סוכר.
בבית החרושת היה זוג זקנים גרמנים כשומרי בית החרושת. האישה הייתה חביבה מאוד, אישה נהדרת עם לב זהב. היא חפפה לאחותי את הראש עם מים חמים. אני לא אשכח את זה מכיוון שכנראה היו גם כאלה, לא כולם היו חיות.
למחרת בבוקר המשכנו משם והובילו אותנו דרך מחנה של גברים בברסלאו ושם קבלנו אורז בחלב; בכל אופן זה נראה כחלב וזה היה האוכל האנושי הראשון שטעמנו בגרמניה. כל אחת קבלה צלחת אורז כזו. המשכנו את דרכנו, הלכנו והלכנו ובכל אורך הדרך מצאנו בשלג אנשים מתים שנפלו באפיסת כוחות. הלכנו 480 ק"מ. ההליכה הייתה במשך היום ובלילה אחסנו אותנו לתוך אורוות או דירי כבשים, בלי אוכל, בלי שתייה ובלי להתרחץ. אם מצאנו באיזה שהוא מקום משהוא אז אכלנו, אם לא, המשכנו עם סלק הבהמות שהיה לנו, עד שהגענו לגרוסרוזן... זה היה מחנה גדול, ענקי, מסודר, נקי, יפה. את הכינים הראשונות קיבלתי בגרוסרוזן... לכינים כמעט שלא היה כבר מה לאכול אך הם נורא הציקו לי. בגרוסרוזן היינו שלושה ימים ושם נתנו לנו אוכל חם פעם ביום. מה היה האוכל, אל תשאל, אני לא יכולה להגיד לך. בגרוסרוזן פגשנו אנשים שהיו שם שנים רבות והם אמרו: "חבר'ה לצאת מפה כמה שיותר מהר כי אתם תהיו חלשים, יש משרפה ואתם הולכים לגז, לצאת מפה!" אנחנו עזבנו את גרוסרוזן; שמו אותנו בקרונות והתחלנו לנסוע. אני זוכרת שהגענו עד הנובר. בהנובר הסתכלנו מהקרונות למעלה ופתאום ראינו הצלה. ראינו שמתקרבים אלינו 15 קבוצות של מטוסים, כל קבוצה 15 מטוסים. אנחנו רק ראינו חוטים לבנים ולא הבנו מה זה. אנחנו חשבנו שאולי הם ינחתו ויצילו אותנו. פתאום ראינו שהקרונות האחרונים מתרוממים באוויר ואש אדירה, התפוצצויות... אנחנו היינו בקרונות של בהמות והקרונות היו פתוחים. כשראינו שזו הפגזה ולא הצלה, הנאצים שליוו אותנו עם רובה הסתלקו ראשונים ואז אנחנו קפצנו החוצה. אחותי לא רצתה לברוח, היא נשכבה מתחת לרכבת. גיסתי ואני התחלנו לרוץ ונכנסנו לתחנת הרכבת. לא זכור לי כיום אם המקום היה הנובר או לייפציג; הגרמנים בטח יודעים איפה הייתה תחנת רכבת בנויה לגמרה מזכוכית. אנחנו עברנו את זה והיה כתוב במקום אחד כניסה למקלט (ZUM BUNKER – בגרמנית) היה סימן ואנחנו רצנו לכיוון הבונקר כי לא רצינו למות. פתחו לנו את הדלת ונכנסנו; קבלנו שם מהגרמנים סוכר. הם ידעו שאנחנו יהודים ונורא, נורא הצטערו עלינו ואמרו עלינו מסכנים, אבל ברגע שנגמרה האזעקה, פתחו את הדלת וביקשו אותנו מבלי להתנער חלילה שהכינים לא יפלו מעלינו שאנחנו נסתלק. אנחנו באמת הסתלקנו, עברנו בתחנת הרכבת וראינו שזכוכית אחת שלמה לא נשארה מהתחנה. אנחנו ללא ברירה רצנו חזרה אל הקרונות; אלא מה, תחנת הרכבת הייתה על גבעה גבוהה מאוד והינו צריכים לרדת לעמק לקרונות הרכבת. מולנו עמדו הנאצים עם רובים וכשרצנו למטה ויהודים ניצלו את ההזדמנות, נכנסו לבתים בזמן האזעקה, לקחו מוצרי מזון שמצאו ולא הספיקו להסתיר את זה. אנשים אלה שראו בידם מזון או נראו אוכלים, את כולם הרגו, בכל אחד ירו, ירו בו למוות... לי היה סוכר, אבל אני לא סחבתי את זה, כי אם מיד אכלתי אותו. לאן הייתי רצה עם זה, כמה קבלתי, שתי כפיות סוכר?! זה מה שקבלתי ולקחתי את זה; נתנו חתיכונת לחם ביד ופזרו על זה את הסוכר. אני מיד שמתי את זה בפה וגיסתי אותו הדבר. קצת סוכר נשאר לי ביד עבור אחותי, אך ניגבתי את זה על הבגד שלי שחס וחלילה שלא יראו שיש עלי משהו. אלה שהיה להם אוכל – היו כאלה שרצו עם סיר חלב, כדי שיביאו את זה לאלה שנשארו בקרונות – עם סיר החלב ירו בו או הרגו אותו במכות בראש. אפשר היה לראות איך המתים מתגלגלים עד לקרונות. אחר כך חזרנו לקרונות – אלה שנשארו. בודאי שבקרונות שלנו היו רק מחצית האנשים... אחותי צעקה מרחוק, אני פה ונכנסנו שוב לקרונות.
הרכבת המשיכה, אינני יודעת כמה זמן אנחנו נסענו, מכיוון שנסענו קדימה ואחורה עקב ההפגזות ולא יכולנו להתקדם.
פרק שביעי: ברגן-בלזן סבל ושחרור
הגענו לברגן-בלזן. גם כאן בלוקים מסודרים, ממוספרים; נכנסנו להתרחץ. מה שהיה לנו, שוב לקחו מאיתנו... כל זה היה בינואר 1945. אנחנו הובלנו לבלוקים. אותי העבירו לבלוק 124. מכיוון שבחדרים כבר לא היה מקום, הצפיפות הייתה רבה, קיבלנו מקום בפרוזדור. בפרוזדור זה היו 1442 איש. אם התיישבנו, יכולנו לשבת רק כשהברכיים צמודות אל הבטן. אם רצינו לצאת לבתי שימוש או ליתר דיוק ללטרינות, עברנו דרך גופות; אבל לא הרבה זמן. אנחנו נשארנו פחות מ-40 איש מתוך 1442 איש שהינו בתחילה.
אני זוכרת את מספרי הצריפים מכיוון שאנחנו חזרנו ואמרנו את זה, חזרנו וסיפרנו את זה וזה חרוט לנו בראש. אני יודעת דבר אחד, כשהוציאו את המת מליידי, אני הצטערתי מאוד, כי הוא שימש לי כמשענת... הוא לא הסריח מכיוון שהיה חורף והיה קר. המת הזה חימם אותי ושימש לי למשענת. הבעיה הייתה שהכינים ממנו עברו אלי. אולי הכינים האלה הצילו את החיים שלי מכיוון ש...טוב; שם עברנו את הפסח. לא היה קשה לא לאכול לחם בפסח... איזה מצות היו, איזה מצות? לא היה שום דבר. אנחנו היינו במצב קשה מאוד.
ב-26 למרץ שמעתי שיש מים במקלחת ואפשר ללכת להתרחץ; גם גיסתי שמעה את זה והיא קמה ללכת להתרחץ. היא חזרה ונעמדה לפני ואמרה לי: "יש לך טעות, אין מים, אני לא יודעת מאיפה את לוקחת שיש מים ואני כל-כך צמאה. אני מרגישה כל-כך לא טוב, אני לא אראה את ארפי (ARPI ) יותר" – אח של אמא. היא נפלה לאחור ונשארה עם עיניים פקוחות. אני אמרתי שאם זה כך, אני אבודה, מכיוון שהיא הייתה החזקה והיפה שבינינו. נשארתי עם אחותי. גיסתי לא חזרה להיות נורמאלית, לא הצליחה; היא הייתה מכונסת בתוך עצמה, אפאטית ולא תפקדה יותר. נשארתי עם אחותי ועוד כמה בנות שהיו מהסביבה שלי. הבנות האלה היו בדיליריום – הזיות בלטינית - והיו מספרות כל מיני דברים.
יום אחד באה אחת והיא אומרת: "אתם יודעים, אני ראיתי חיילים מסתובבים בחוץ עם פס לבן על הזרוע ואומרים שאנחנו השתחררנו"... אני באמת האמנתי שהשתחררנו. אחת צעקה בחלום: "הנה בא השחרור עלינו, קומו ונצא כולנו, נשארנו בחיים, בואו נחפש את המשפחה שלנו". למחרת בבוקר ראינו שבאים אנשים שלא ראינו אותם אף פעם, עם פסים לבנים, סרטים לבנים על הזרוע. הם מוציאים את כל המתים ומנקים את הבלוק. אנחנו הסתכלנו עליהם ולא הבנו למה הגרמנים האלה כל כך מרושלים, עם בגדים רשלניים, בלי חגורה, בלי שום דבר. אנחנו לא ידענו כי אנחנו לא יכולנו, אנחנו היינו אפאטיים, היינו ספק נורמאליים, ספק משוגעים. לא סחבנו את הרגליים, כבר לא היה לנו כוח לזוז, לא היה לנו כוח לחיות. אני למשל ביקרתי בבלוק אחד וראיתי שם אנשים שאם היו שואלים אותי – טוב; אני הבטחתי שלעולם לא אגיד על מישהו שהוא מת, כי אני ראיתי אותם והם באמת נראו יותר מתים מאשר חיים.
איך שראיתי שיש באמת חיילים* עם פסים לבנים, עזרתי עוז ויצאתי ללטרינה. חזרתי ואמרתי, רבותי שקר, אני לא יודעת מאיפה אתם לוקחים את הסיפורים שיש חיילים ויש פסים לבנים, יש חגורות לבנות, הכל היה חלום, זה היה חלום של בחורה אחת שהיא הייתה מעיירה מליד העיר שלנו; שמה היה איריינקה. אחותי התחילה לצעוק, אם אנחנו לא נסיג אוכל אז אנחנו נמות ברעב. אני אמרתי לאחת מלידנו , בואי אנחנו נלך ונסיג אוכל. למרות שכמה שבועות לפני זה, הלכתי להסיג אוכל ונאצי אחד תפס אותי, זרק אותי ארצה והכה אותי עד שאני אבדתי את ההכרה. הוא פצע לי את הצוואר, פתח לי את הכתף; לא היה לו קשה, הוא עשה זאת עם מקל. נשארתי שם שרויה עד שאחותי ראתה שמתקרב הערב ואוספים את המתים, ניגשה אלי, תפסה את הרגל שלי והתחילה למשוך אותי בחזרה לבלוק. עם המחשבה הזאת שאני כבר קבלתי פעם אחת את מנת חלקי, הרעב היה גדול מזה, אני את הפחד שכחתי והלכתי עם חברה שהייתה לידי, לחפש מאחורי הבלוק, מאחורי הSHERFKUCHJE – בגרמנית – המטבח בו קילפו את סלק הבהמות ממנו הכינו אוכל. מאחורי הבלוק היה פתח בגדר ונכנסנו שתינו; באותו רגע ירייה! אני קבלתי את הירייה בזרוע, הכדור עבר דרך הזרוע שלי ונכנס דרך המותן לבטן של החברה שלי. היא נשארה שם ומתה. לא נזל ממנה הרבה דם, כי לא היה בה כבר דם. היא מתה ואינני יודעת באיזה צורה זחלתי חזרה לבלוק. נשארתי בבלוק ספק חייה ספק מתה, כבר הייתי אדישה לגמרה וידעתי שיותר לא נקום. אמרתי לאחותי, עכשיו כולנו נמות פה.
אותה בחורה שחלמה חלום, התחילה לצחוק וצחקה צחוק גדול ואמרה: "אמרתי לכם, אנחנו משוחררים". למחרת בבוקר נעצר ג'יפ, נכנס אנגלי אחד ובגועל רב הסתכל עלינו ואמר: "אתם משוחררים".
הגרמנים באותו זמן לא היו, אנחנו היינו לבד לגמרה; כמה זמן אני לא יודעת, אני לא יכולה לזכור את זה, מכיוון שזה היה מזמן... נעלמו הגרמנים ולא היו; בעצם אני לא ראיתי גרמנים, כי למסדרים אנחנו כמעט כבר לא יצאנו. לא היה את מי להעמיד, הלא אנחנו כבר לא היינו מסוגלים לעמוד על הרגליים, אנחנו היינו יותר מתים מאשר חיים. איך להסביר זאת? כמו תולעים בקבוצה אחת, העולים האחד על גבו של השני כדי למצוא איזה מקום חם או נח יותר. הכל כאב בנו, הכינים אכלו אותנו והיו כאלה שאכלו את הכינים כדי, כדי להציל את החיים או אלוהים, כי נהפכו לחיות ואכלו את הכינים. לא כאילו שזה יציל את חייהם, אלא משום שהיו רעבים והיו מסכימים לאכול את הכל; היו מסכימים אפילו לאכול את זה השוכב לידם רק כדי לסתום ולהשפיע קצת על רעבונם.
______________________________________
* ניתן להבין שהיא לא ראתה, אלא האמינה – אוריאל.
יום אחד אני יוצאת ללטרינה ואני רואה שבמגדל השמירה יש חייל עם פס לבן, אני קופצת מהלטרינה בשמחה רבה להיכנס פנימה ולבשר כי מה שאיריינקה חלמה זה אמת והאנגלי שאנחנו ראינו זה לא חלום. איך שאני מסתכלת למעלה – אש! אני מקבלת מכה ברגל ומתחיל לנזול דם והכאב איום ונורא. זה היה חייל הונגרי נאצי שהיה בשמירה. הם עוד הוציאו את העוקץ האחרון וכמה שהיו יכולים עוד להרוג, הם עוד הרגו ואני קבלתי עוד ירייה ברגל...
באחד הימים אני רואה שמחלקים קופסאות עם שעועית ובשר... אני לא אכלתי, אבל אוי לאלה שאכלו את זה. האנשים מתו כזבובים, כי זה היה שמן וכבד... הם מתו משלשולים ומאפיסת כוחות אחרי שהם התחילו לאכול. אני נשארתי בחיים, זה היה המזל שלא הייתי כבר מסוגלת לאכול. שמעתי שהיו אנשים שפרצו למחנות ומצאו מחסנים מלאים עם אוכל, עם קמח, עם אטריות, עם אורז, עם שעועית, עם שוקולד, עם כרוב חמוץ; היה חדר מלא כרוב חמוץ וחתיכות בשר והם גנבו, ארזו ומה לא עשו שם.
...אינני יודעת מה אני אכלתי, אינני יודעת מה החזיק אותי בחיים, אינני יודעת איך היו הימים האחרונים; אני רק זוכרת דבר אחד בלבד, שנכנס דרך הדלת אנגלי גבוה ושמן. יכול להיות שלא היה גבוה, יכול להיות שלא היה שמן, כך נראה היה כשהוא יוצא מהג'יפ, אדם גדול מאוד. הוא זרק קוביות שוקולד לאלה שעוד נתנו סימני חיים בקורידור הזה, בפרוזדור הזה. הוא זרק גם לי קובית שוקולד. בשיניים שלי לא היה כח ללעוס את זה. זה היה בגובה של אולי 2 ס"מ ו-4 או5 ס"מ רוחב. קובייה גדולה של שוקולד אותה אני לא יכולתי אלא רק ללקק עם הלשון. פתאום אני אומרת לאחותי: "תראי הבן-אדם הזה הוא טוב" ואני זוחלת ואני נתפסת אל הרגל שלו, אני מחבקת לו את הרגל ואומרת לו בגרמנית – ICH WIL NOCH LEBEN, ICH WIL LEBEN, NEMEN SIE MICH IRGENTWHO, SHAUENSICH MICH AN כלומר – אני רוצה עוד לחיות, אני רוצה לחיות, כך אותי לאיזה שהוא מקום, תסתכל עלי! מיליונים של כינים אכלו את הפצעים ברגל וביד שלי. אפשר היה לקחת את זה בחופן ולזרוק אותם. הם אכלו את המוגלה שביד שלי. היד שלי באזור הזרוע הייתה נפוחה יותר מכל גופי. הוא סחב אותי עם הרגל שלו אל הג'יפ, זרקו עלי שמיכה ואני צעקתי באפיסת כוחות לאחותי: "אנחנו עוד נתראה". אותי לקחו ובאיזו מקלחת רחצו אותי, שמו עלי הרבה, הרבה .D.D.T ולא נשארה בי אף לא כינה אחת. נתנו לי זוג נעליים צבאיות, אולי מספר 42 אנגליות, כמו הפלדיום שלנו והעבירו אותי למחנה ברגן-בלזן הנקי. היו שם בניינים מפוארים, בניינים יפים נהדרים, בתים קומתיים... לקחו אותי לאמבולנס (מרפאה) ושם אני ביקשתי להישאר מכיוון שראיתי כי לשם באים אנשים ומקבלים שמיכות, סיר וסבון. אני תיארתי לעצמי שאלה אנשים נקיים כבר ושולחים אותם לבתי חולים או להבראה; תיארתי לעצמי ששם קורה משהוא. באמבולנס הזה עבדו רופאים פולנים. את היד שלי ניתח רופא פולני ואני ביקשתי אותו שיעשה לי הרדמה, כי הכאבים היו איומים, בלתי נסבלים. הוא אמר: "ילדתי, אם אני אתן לך משהו להרדמה, את לא תתעוררי יותר". נורא כעסתי עליו ואולי קיללתי אותו שאיך רופא יהודי פולני יכול להיות כל כך אכזרי שעם מספריים חתך לי חתיכות מהיד ואת הקליע מהרגל הוציא לי עם פינצטה וכפית ואני ראיתי את זה. כאשר הוא עשה לי דזינפקטאציה, אני ראיתי את מלאך המוות וידעתי שזה סופי. הוא חבש אותי ואמר: "אין לתת שום דבר" מכיוון שאני לא אוכל לסבול אם הוא ירדים אותי, אני לא מתעוררת יותר. הכניסו אותי לחדר עם 4 מיטות לבנות נקיות. נתנו לי לשתות חלב, קבלתי לחם ודייסת אורז ונשארתי שם חמישה ימים. לאחר חמישה ימים הביאו את אחותי עם החבר'ה שלי שנשארו עוד בחיים ואני אמרתי שאני הולכת איתם. נעמדתי בתור, קיבלתי את הסיר שלי, השמיכה שלי, חתיכת הלחם שלי והלכתי עם אחותי לאותו בלוק איפה שהובילו אותה. למחרת בבוקר שמעתי ברמקול כי האנגלים מחפשים את רוזי קליין שכנראה נכנסה לקבוצה שבאה אתמול, קבוצה מספר זה וזה. כל אחד שיש לו כרטיס במספר זה שיחפש אם היא נמצאת בשכנותו כי סכנת חיים אורבת לה, היא צריכה לבוא לטיפול באמבולנס. אני פחדתי נורא משום שבאמבולנס מטפלים ללא הרדמה ושוב פעם יעשו לי את מה שעשו יום קודם ולא רציתי ללכת. אחותי אמרה שהיא תמסור שאני פה ואכן היא עשתה זאת. באו ולקחו אותי בג'יפ. אני אמרתי בגרמנית שאני לא רוצה ללכת כי אני פוחדת מהרופא הפולני, יש לי כבר ניסיון רע איתו, אין לי אמונה בו ואני לא הולכת, אני מעדיפה אחרי הכל למות, בין כה וכה אין לי כבר אף אחד ואני מעדיפה למות. האנגלי אמר: "גם אני יהודי, אמנם אני חייל אנגלי אבל אני יהודי, אני אעמוד לידך כל זמן שהוא יטפל בך, אביא אותך חזרה וכל יום אבוא לקחת אותך לטיפול. אני אביא לך אוכל ושוקולד ואעזור לך להתגבר על הכל".
היד שלי התחילה להשתפר ומהאוכל הטוב שהאנגלי הביא לי, אני התאוששתי. עשו לכולנו צילומי ריאות; מי שהיה חולה מעט נשאר בבלוקים של הבריאים. אצל אחותי מצאו מחלת ריאות קשה והכניסו אותה לבית חולים. אני כבר איך שהוא חזרתי לכוחותיי. הייתי צריכה ללכת למצוא אוכל בשבילה משום שלא הייתה מסוגלת לאכול את האוכל של בית החולים. הייתי הולכת לשדות ולגנים של הגרמנים שגרו בסביבת ברגן-בלזן וגונבת פירות. בבית הייתי מבשלת מזה קומפוט (לפתן) על גחלים מחוץ לבלוק ומביאה לאחותי לבית החולים.
יום אחד באתי לבית החולים ואמרו לי שלקחו את אחותי לרכבת ויובילו אותה דרך המבורג לשבדיה. אני התחלתי לבכות נורא ולצעוק שזה מה שנותר לי, אני לא רוצה לעזוב אותה, אני רוצה להיות שם איפה שהיא נמצאת. במקום בו הייתי היו רק אחיות, הם צלצלו למפקדה של האנגלים, האנגלי היהודי שלי בא ושאל אותי: "VASIST GESHEIN? " מה קרה? סיפרתי לאנגלי – מונטי שמו – מה שקרה ואמרתי לו שאינני רוצה להישאר במקום. עד עכשיו הוא עזר לי לחזור קצת לחיים, אני מבקשת ממנו רק דבר אחד, שימצא לי את אחותי. אספתי את מאט חפצי, הוא הושיב אותי בג'יפ ונסענו לרכבת. עד שהוא לא הושיב אותי ליד המיטה של אחותי הוא לא עזב אותי. אמרתי לו: "אני לא נותנת לך נשיקה כי אני חולת ריאות, אבל אני אזכור את שמך ואיפה שאני אהיה אני ארצה לדעת עליך". הוא אמר שהמלחמה עדיין לא נגמרה, הוא יחזור לאנגליה ויחפש אותי בכל דרך שיראה לנכון, הוא יודע שדרכי לשבדיה. הסתכלתי למטה וראיתי שם את אחותי, היא הייתה במצב קשה מאוד. הובילו אותנו עד לובק דרך המבורג. נשארנו בחדר המתנה גדול ואחותי אמרה שהיא מרגישה מאוד לא טוב. העבירו אותנו לבית חולים ואני הלכתי איתה. הייתי יחד עם אחותי בחדר עם ארבע מיטות, אבל היינו רק אנחנו שתינו. למרות הכל הייתה אחותי במצב טוב ממני והיא עשתה את הרגיסטראציה – את הרישומים וכל הדרוש. לי לא היה כבר כח, הייתי שבורה לגמרה וביקשתי אותה שתסתכל מתחת למיטה שלי אם יש סיר לילה למקרה שאצטרך לרדת בלילה; היא אמרה שיש סיר לילה.
בערב שאלו אותנו אם אנחנו נוכל לישון בלילה או שאנחנו מעדיפות זריקה כדי שנוכל לישון טוב; אני אמרתי לא, אחותי הייתה דווקא במצב טוב ואמרה שהיא מעדיפה לקבל זריקה כי היא פוחדת שהיא לא תוכל לישון ונתנו לה זריקה. אמרנו לילה טוב אחת לשנייה והלכנו לישון. למחרת בבוקר באה אחות ואמרה לי: "DAIN SHVESTER IS AINGESHLAFEN " אמרתי לה: " "LASEN ZIZI SHLAFEN WARSEINLICH IST SIE MUDE…
היא אמרה לי שאחותי נרדמה ואני אמרתי, תני לה לישון, כנראה שהיא עייפה. היא חזרה ואמרה: "NAIN, DAIN SHVESTER IS AINGESHLAFEN OF EIBIG" - לא, אחותך נרדמה לתמיד. אני התחלתי לבכות; אני לא מבינה אם הייתי אדישה; לא שאלתי לאן מובילים ומה עושים איתה...
נודע לי שאחותי שוכבת בקבר אחים רק לפני שנתיים (1979 ), מהעיתון ההונגרי פה. אני קראתי שאחותי נמצאת בלובק, יש מוכר ביידישע געמאינדע בגרמניה שאחותי שם בקבר אחים ולא ידעתי עד לפני שנתיים לאן אחותי נעלמה... לא רק היא הייתה היחידה שנפטרה שם.
כדי שאני לא אשאר באותו חדר ואמשיך לבכות ולצרוח, לקחו אותי שוב פעם להתרחץ וכשחזרתי העבירו אותי לקומה עליונה, שם פגשתי אחת מהחברות שלי שאחותה נהרגה כשירו בי והיא אמרה שיש לה חברה הסובלת מאוד והיא חוששת שמא יקרה לה משהוא. מאוחר יותר נודע כי נתנו לה עירוי דם והתברר שהעירוי לא הכיל את הדם הנכון והיא נפטרה. אנחנו התחלנו לצעוק שהגרמנים עוד הורגים פה. אמרה לנו גרמניה אחת שטיפלה בנו כי אם אנחנו לא סותמים את הפה יזרקו אותנו דרך החלון החוצה... זה היה עוד בלובק שבגרמניה.
אינני יודעת כמה זמן היינו שם בבית החולים, אני קצת התאוששתי שם. אמרו לנו שנמשיך לשבדיה, יש אנייה בנמל ואותי ייקחו בשכיבה; אני הסכמתי. הייתה לי כתובת של אישה שבדית שדברה מאוד יפה. אני אמרתי שאני לא רוצה לעזוב את לובק כי אין לי בשום מקום אף אחד, לפחות יש לי את אחותי המתה שאני אהיה לידה. לא הבנתי, אני תמיד נקשרתי אליה, אני רוצה להישאר לידה; אבל בעצם אני לא ראיתי אותה יותר.
בוקר אחד באו עם אמבולנס ואלונקה, לקחו אותנו לאנייה ושטנו לכוון שבדיה. רק בשבדיה, לאחר שקבלתי טיפול סופי ברגל ובזרוע שעוד היה בהם פצע פתוח, עשיתי חשבון נפש שנשארתי מכל משפחתי לבדי יתומה... בשבדיה הייתי הרבה זמן בבית חולים לשחפת ואחרי שהבראתי, הרגשתי כבר טוב יותר ורציתי להמשיך את הלמודים. נודע לי שמארגנים בתי ספר לניצולי שואה ואפשר יהיה להמשיך את הלימודים. מכיוון שבבית חונכתי ברוח הציונות, החלטתי שאם אני אבריא לגמרה, אני לא נשארת בשבדיה, לא אחזור יותר להונגריה מאיפה שגירשו אותי, אלא רק דרך אחת לפני, לארץ ישראל. החלטתי שאני אארגן את כל הצעירים שלידי, אנחנו נחשוב על זה ונתארגן.
העבירו אותנו לבית ספר. בבית הספר היינו רק צעירים. חולקנו לכמה קבוצות לימודים. שאפתי כמו שבנעוריי, בלימודים תמיד להיות ראשונה; גם פה בחרתי בקשה כדי שאני אלמד. למדתי בבית הספר וכשהגעתי לגיל שמונה עשרה וחצי, הייתי צריכה לעזוב את בית הספר... בכל הלימודים האלה תמכו השבדים.
יצאתי לעבודה. עבדתי קצת בעיר האוניברסיטאית באופסלה במלון. זה לא היה לגמרה לטעמי, אבל מבחינה בריאותית זה היה טוב מאוד, מכיוון שאכלנו טוב מאוד ובאמת זה היה בית הבראה הגון בשבילי. כשחזרתי לכוחות אמרתי שאני רוצה לארגן קבוצה ולהכין אותה לארץ ישראל... אני הייתי פעילה, פעילה מאוד בזה... היה לי כח בזה וחזרתי לאיתני. אני קבלתי את המחשבות הצלולות חזרה והתארגנו בקבוצה גדולה של בנות; יצאנו למקום איפה שהיינו יכולות להיות בפלוגה... זה היה בשבדיה. בפלוגה היינו יותר ממאה בנות והחלטנו לעבוד בבית חרושת אחד כולנו. היינו מאורגנות בבתים שהיו לכולנו; זאת אומרת, שתיים בחדר קטן ושלוש בחדר גדול יותר. היינו חיים חיי פלוגה במשותף. שתי בנות היו מבשלות ושתיים עוזרות. היינו אוכלות ביחד ועובדות בבית חרושת לשוקולדה.
שבדיה חגגה את המועצה ה-13, במועצה הזו בנורצ'פינג הייתי שליחה ושם אני נפגשתי עם בן-גוריון; שמעתי אותו וכשליחה נאמתי על אותה במה עם בן-גוריון ואז אני נשבעתי שבועה, שיש לנו רק דרך אחת: לעלות לארץ ישראל, לעזור לבנות את ארץ ישראל ואם יש צורך, להלחם עבור שלמותה של ארץ ישראל.
חלק גדול מהפלוגה עלו ארצה עם האניה חיים ארלוזורוב, ששמה היה אולואה כשהיא יצאה משבדיה. אני אמנם ארגנתי את כל הקבוצה והשתתפתי בהכנתם אך אותי לא רצו לקחת איתם מכיוון ששבוע לפני יציאתם התברר שיש לי שחפת פעילה ולא רצו לקחת אחריות עלי. אני הצטערתי מאוד מכיוון שאני הייתי צריכה להישאר שם, אבל הישארותי בשבדיה נשאה פרי מכיוון שאני ארגנתי קבוצה חדשה והקבוצה החדשה הזו, פניה היו לארץ ישראל ובאמת עלינו ארצה כולנו מאוחר יותר. אני נורא התאכזבתי מזה שאני נשארתי שם לבדי, מפני שבקבוצה החדשה אני הרגשתי את עצמי בודדה וביקשתי שיעלו אותי ארצה בנפרד. הבטיחו לי את זה ובאמת קיימו. הייתה קבוצה אחת שעזבה את שבדיה בעליה; זו לא הייתה עליה ב', זו הייתה עליה ביבשה, מבלגיה לצרפת והלאה באיזו שהיא צורה, אינני יודעת מה היה המסלול שלהם, אך הם הגיעו עד טורקיה ומשם באיזו שהיא צורה לישראל. כאשר נודע לי שהם נמצאים בבלגיה ומשם הם יעברו לצרפת, אז הטיסו אותי לצרפת ושם קבלתי את ההודעה שהקבוצה המשיכה בדרכה. אני לא יכולתי להשיג אותה ולמחרת החזירו אותי לשבדיה ואני הייתי נורא, נורא מאוכזבת. אני אמרתי שאני רוצה לצאת עם הקבוצה הראשונה שתעזוב את שבדיה. אני התאכזבתי ממפא"י שלא עשו למעני מספיק והתקשרתי עם השליחים של השומר הצעיר והם באמת עשו למעני הרבה. הם ארגנו קבוצה ואני יצאתי עם הקבוצה הזו כמורה לצרפת. הילדים הלכו לבתי ספר בצרפת והמבוגרים יותר שארגנתי לעליה, ירדו למרסיי. במרסיי חילקו אותנו לנקודות עליה. לביש המזל שלנו או למזלנו יצאה אקסודוס ב-10 ליולי ואנחנו הגענו ב-20 ליולי, כך שנשארנו בצרפת בנקודות העלייה. אני הייתי בדפנה, בגרנד ארנס, בבולונס ובסן ג'רום. אנחנו קבלנו חזרה את שלושת האניות בהם החזירו האנגלים את אנשי אקסודוס ואחר כך הובילו אותם להמבורג חזרה. מהמבורג היו קבוצות אנשים שבאו חזרה לצרפת; הם התאספו אצלנו ויחד איתנו עלו אחר כך על סירת הדייגים שלנו*. אנחנו עלינו בסך הכל 180 איש, כי זו הייתה ממש סירת דייגים טורקית קטנה... אנחנו יצאנו מטולון מאורגנים, נדמה לי בראשון לנובמבר והגענו לנהריה ב-14 לנובמבר. אני זוכרת שאמרו לנו בערב בערך בשעה 10 שנתכונן לעבור לאניה גדולה יותר. אינני יודעת איזו אניה הייתה, נדמה לי שבאה אניה מכיוון רומניה. כדי שלא נפסיד עוד אניה, רצו להעביר אותנו לאניה הגדולה משום שבמילה אבודים היינו, מפני שהאנגלים השגיחו בנו. אלה שהיו מקודם על אקסודוס, בשום אופן לא הסכימו שהסוכנות תפסיד
______________________________
*הכוונה לספינת דייגים – כמובן. אוריאל
עוד אניה, אבל הם לא עוברים לאניה השנייה, כי באניה השנייה, הגדולה בודאי ישגיחו. באותו זמן יכול להיות שאנחנו יכולים עם סירת הדייגים שלנו להגיע לחופי ישראל וזה כך היה. במחשבה שיחליטו אני הלכתי לישון וכשהתעוררתי היה שקט מסביב. אני התחלתי לצעוק את השמות של החברים שלי ואף אחד לא ענה. פתאום מהסיפון אני שומעת: "חבר'ה יש עוד מישהו פה" – בעברית, אחר כך אני שומעת קוראים באנגלית ויורד מישהו וצועק: "סי נוך דו עימעסן?" ואני צעקתי: "יו איך..." כלומר – יש עוד מישהו פה? (ביידיש) כן אני ואז העלו אותי, זרקו אותי לסירה ואמרו לי: "כמעט ונשארת באניה". הייתי אני יחידה, לקחו אותי עם סירה בים ופתאום אחד לוקח אותי על גבו ואני שואלת אותו: "מה הם הציצכסים האלה?" הוא אמר שאלה הם רימונים לשם ביטחון. אז נפגשתי בפעם הראשונה עם רימון ועצם זה שהוא אמר שזה רימון, כל כך נבהלתי ששוב התחילו לי חששות, שמא תהייה פה שוב פעם מלחמה. דבר אחד ידעתי, שהגעתי לחוף ארץ ישראל; זה לא צחוק וזה לא שקר, אני נפלתי על הברכיים ונישקתי את האדמה, לקחתי חופן חול, נישקתי ושוב נשכבתי ונישקתי ואמרתי את הברכה: "שהחיינו" וראיתי שכולם רצים קדימה, רצתי גם אני ובחדר של בית החולים הישן בנהריה חלקו חלב ושוקולד. לי לא נכנס חלב דרך הגרון ואז אמר לי רופא אחד ששמו היה דר' איינשטיין, תשתי, קחי שוקולד ורוצי קדימה עד לפסי הרכבת, שם יש בניין ותמצאי כבר מישהו שידריך אותך... רוצי עד לשם ורוצי, רוצי מהר. אני רצתי ונכנסתי לבניין הזה, ראיתי קבוצות של צעירים שהולכים עם טוריה על הגב ונותנים לי סימן לאן להיכנס. אני לא הבנתי אבל ידעתי שפה יש איזה שיתוף פעולה. אני נכנסתי לבית ואני ראיתי שהגעתי. אמרו לי היכנסי, שם יש קבוצה, אם את יודעת גרמנית, דברי גרמנית, אם את יודעת הונגרית או רומנית, דברי שפה שאת רוצה כי תקבלי צמוד מישהו שמבין כל שפה. השכיבו אותי שם במיטה, נתנו לי כוסית קוניאק לשתות וארבע סיגריות דפנה; זה היה האושר בחיים.
ביד שלי לא היה שום בגד. אני רק ביקשתי לכבס את התחתונים ואת החזייה שלי. על משהו אחר לא הייתי יכולה לחשוב, כי אז הייתי נשארת ערומה. הייתה לי חגורה עם כמה דולרים משבדיה והיה לי מעיל רוח... בצרפת ביקשו שלא לקחת איתנו הרבה דברים ושנשאיר שם בצרפת מזוודה והיא תגיע לארץ ישראל. כמובן שאנחנו לא האמנו לזה.
אני הגעתי לעין שרה, שם הייתה קבוצה ששמה היה קבוצת תימורים, עם סטודנטים מדרום אפריקה, מאוד, מאוד נחמדים. אני נחתי קצת, אחר כך הלכתי, התרחצתי, כיבסתי את החזייה והתחתונים שלי ובלי אלה נכנסתי למחסן בגדים, כך שבשעה שש בבוקר כבר ישבתי ותפרתי... בעין שרה אני ישבתי במחסן בגדים ותפרתי ופתאום ראיתי מישהו נעצר עם סוס לבן והבנתי שזה חייל אנגלי והוא שאל אם יש פליטים, אם יש עולים. מכיוון שאני ידעתי שירים עבריים שלמדתי בתנועה, בקבוצה שהייתי בה בחוץ לארץ; כי הייתי בתנועה ציוניסטית , היו שירים שלמדתי שם ואני התחלתי לדקלם: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה, מי ברכב מי ברגל, נעשנה אגודה..." אני לא ידעתי מה שאני אומרת, כי עברית לא ידעתי אף מילה ואותה חנה'לה עונה לי, אני לא יודעת מה היא ענתה לי, היא יודעת מה שהיא ענתה לי והאנגלי ראה שאנחנו מדברות עברית ותוך כדי דיבור אני הורדתי בגדים, מפני שזה היה מחסן בגדים והתחלתי לתפור ואני אומרת: "שאו ציונה נס ודגל..." ואני נותנת לה את הבגד ונדמה לי שהיא ענתה לי שמזה לא תופרים דגל והאנגלי הלך. כך נמשכו דרכי בארץ ישראל...
מעין שרה חולקו האנשים קבוצות, קבוצות ורציתי נורא לדעת לאן נעלמו החברים שלי. כמובן שבעין שרה העמידו אותי ליד הקיר וצילמו אותי לקבלת תעודת זהות ונתנו לי שם: "שושנה", אני אף פעם לא רציתי בזה מכיוון שלי יש שם, שם יפה, קוראים לי: חייה הדסה לא להפך. בעין שרה רצו מאוד שאני אשאר שם ואהיה לחברה. אני אמרתי לא, מכיוון שלי יש מקצוע ואני רוצה לעבוד במקצועי ולהתמסר לטובת האנושות. אני לא רוצה להישאר אצלם ולבזבז את עצמי (זמני – כמובן. א.), אני רוצה רק דבר אחד, למצוא את החבר'ה ואז אני באמת פגשתי אותם בעברון. רכזו אותנו ולקחו אותנו לרמת יוחנן ומשם לכפר המכבי. בכפר המכבי אני נשארתי מכיוון ששם היו לי מכירים, חנן ברקוביץ' ושלומית אשתו, חברים טובים שלי. כשארגנתי את הקבוצות לעליה, הייתי לעזרתם וביקשתי להישאר בכפר המכבי ובאמת נשארתי... אינני יודעת אם זה היה נובמבר או תחילת דצמבר, אני את התאריכים כבר לא זוכרת בדיוק. אני רק יודעת שנצלו אותי; לא זאת התמונה שאני תיארתי לעצמי, שאם אני אהיה בקבוצה, כך יעזרו לעולה, כי לי היו רגשות אחרות ואני לא אמרתי להם שאני אשאר שם. אמנם הם בקשו שאני אביא את החבר'ה שלי שעלו עם אולואה, עם חיים ארלוזורוב. הם היו בקפריסין ואני ידעתי שאות-אות הם צריכים להגיע ארצה ואני רציתי להתאחד איתם וללכת איתם לאן שהם יחליטו. מכיוון שמכל הקבוצה שלי נשארתי בודדה, אני נשארתי בכפר המכבי וכאמור הם ניצלו אותי והעבידו אותי קשה מאוד ועשו ממש צחוק ממני ואז אני החלטתי שבשום אופן לא אביא את החבר'ה שלי לכפר המכבי; אני רציתי ללמד אותם לקח.
החבר'ה הגיעו לקריית שמואל, אני הלכתי לבקר אותם עם חבר כפר מכבי אשר חשב עד הסוף שאני בכל זאת אשכנע את החבר'ה לבוא לכפר מכבי. כשאני ראיתי אותם לאחר שלא נפגשתי איתם מאז שבדיה שם עזבו אותי; שאלתי מה התכניות שלהם והם אמרו שהם רוצים לעלות לקבוצת כינרת וזה מוחלט. אני הסתובבתי ואמרתי לחבר מכבי שלום, אני חוזרת אמנם איתך לקחת את החפצים שלי אבל דע לך שאני כועסת עליכם ואני הולכת עם החבר'ה. אותו בחור היה שמו זימבה, לא מזמן ראיתי אותו בטלביזיה עם אשתו רות זימבה. הדברים בינינו התנהלו בעברית אך בעיקר בגרמנית. אני חזרתי לקחת את החפצים שלי וחזרנו לקריית שמואל ובאותו משוריין כבר אז נסענו לקבוצת כינרת ושם היינו גרים. היינו שנה בכינרת...
בקבוצת כינרת פגשתי אנשים מאוד מפורסמים, בין אלה היה בן ציון ישראלי שנהרג במעגן בתאונת מטוס שנפל עליהם. בקבוצת כינרת התחיל סיפור חיי, הייתה לנו אם בית, קראו לה צילה; מאוד נחמדה. אני אמרתי לה שאני יודעת אמנם לתפור ואני מוכנה לתפור במתפרה, אבל אם יתפנה מקום במרפאה, אני רוצה לעבוד במרפאה כיוון שאני אחות; אמנם אין לי תעודה ביד כי אני באתי בעליה אי לגאלית (לא חוקית) ואין לי שום תעודות, אבל אני יכולה להוכיח את עצמי. הכניסו אותי למתפרה ותפרתי בגדי ילדים. ראו שאני יודעת לתפור והיו מאוד מרוצים ממני. רק במטבח לא רציתי לעבוד, אף יום אחד, אבל לרחוץ כלים פה ושם הייתי צריכה.
יום אחד פנו אלי ואמרו שבעצם יש בית חולים קטן בכינרת, אם אני רוצה לעבוד בבית חולים. בית החולים היה עם 9 או 10 מיטות; ארגנתי אותו והתחלתי לעבוד בו. בזמן שעבדתי בבית החולים הקטן, אנחנו ידענו שאנחנו מתקרבים למלחמה, שהערבים יפתחו במלחמה ואנחנו התכוננו לזה. הייתה מין תקווה שאנחנו נשחרר את הארץ שלנו כי אותה מחשבה של החלוקה הייתה בלתי נסבלת. היו פה הרבה דברים שאני שכחתי לספר מכיוון שאני הגעתי ב-14 בנובמבר ארצה ואחרי זה היה ב-29 בנובמבר הכרזת המדינה. איך יצאנו לרקוד, זה אי אפשר לתאר את ההרגשה, את הרגשות בלב שאת רוקדת על אדמת ארץ ישראל, על אדמת ישראל, איך אנחנו רקדנו הורה.
אותה השמחה לא זכורה לי כדוגמתה עד היום הזה, כי אני נשארתי פטריוטית וכשאומרים שהארץ שלנו מקולקלת, שאנחנו הולכים בעקבות אמריקה, אני אומרת לא, מכיוון שבארץ הזאת יש בכל זאת משהו אחר. עם ישראל חי פה, כי עם ישראל לא חי באף מקום אחר, עם ישראל חי בארץ ישראל. אני ממשפחה מכובדת, היה לנו הכל, תמיד הכל. השם שלנו הלך לפנינו, כולם ידעו מי אנחנו. אנחנו קיבלנו חינוך יוצא מין הכלל טוב, היה טוב לנו, בין יהודים ובין גויים; אבל אותה ההרגשה שאת תמיד צריכה להתחרות, תמיד להראות שאת יותר טובה, המלחמה הזו שאת תצליחי בכל דבר כי אחרת רומסים אותך; לא מספיק שאת יהודיה, את עוד יהודיה טיפשה או משהו כזה. תמיד היינו צריכים להיות עליונים ולהלחם. כל החיים שלי זה בעצם היה מלחמה. שם אני נלחמתי באנטישמיות, במחנה נלחמתי עבור קיום. בשבדיה לא היה אנטיסמיטיזמוס? לא נפגשתי עם אנטישמים בשבדיה? אני מתפלאת על אותם היהודים שנשארו בשבדיה להיות אזרחים שבדים. לא עלה על דעתי אף פעם לעשות את זה. לי רק הייתה דרך אחת – לעלות לארץ ישראל.
אני הייתי בקבוצת כינרת, היו שם הרבה אפיזודות. בעצם את כל מלחמת השחרור הייתי בקבוצת כינרת. קצת איבדתי את הסבלנות שלי מפחד מהמלחמה ויצאנו כולנו לעין-חרוד. עבדנו שם ואחר כך התחילו ההפגזות במקום וביקשנו שאם זה כך, נחזור לכינרת, כי שם אנחנו בכל זאת בבית. המצב התחיל להיות מסוכן, כבר פינו את כל הנשים והילדים מכינרת; רק הגרעין שלנו היה שם. אנחנו רצינו להיות שם מפני שהנוער היה בצבא; אז מי אם לא אנחנו. אחר כך שלחו אותנו לחיפה להיות עם ילדי כינרת. אני לא מצאתי את מקומי, אני רציתי לחזור וכשטבריה הייתה כבר משוחררת ויכולתי לעבוד בבית חולים, אני נכנסתי לעבוד בבית החולם המקומי בטבריה כדי לטפל בבנים שנפצעו במלחמה. תמיד הייתה לי מטרה ללמוד שלא יהיה מצב בו לא אהיה בלי שום דבר. תמיד מה שאבא אמר, את יכולה להתקיים אם יש לך איזה מקצוע ביד. אני רציתי לגמור את הלימודים. אם כבר התחלתי להיות אחות ומצא חן בעיניי המקצוע אחות ובשבדיה המשכתי תקופה לעבוד כאחות בתי חולים והייתי אחות מגישה בחדר ניתוחים בבית חולים לשחפת; אני נורא רציתי להמשיך בזה לעזור לזולת, להיות לעזרת הזולת, אני נורא רציתי את זה.
אחרי המלחמה אני ביקשתי לעבור מכינרת לאשדות יעקב, שם היה חובש, אני רצתי ללמוד רפואה עברית. לא רציתי להיכנס ישר לבית חולים, כי השאיפה שלי הייתה לעבוד בכפר ולא בבית חולים; להיות בקונטאקט (בקשר) ישיר עם האנשים ושם למדתי רפואה עברית.
הקבוצה שלי, הגרעין שלי מכינרת יצאו להתיישבות בבית העמק ואחרי שאני כבר אמרתי, זה כבר מספיק בשבילי, עזבתי את אשדות יעקב ובאתי לבית העמק. באתי לבית העמק, פגשתי את כל החבר'ה ושוב פעם היינו יחד. זו הייתה כבר הקבוצה שלנו, היה הקיבוץ שלנו. התחלתי להתארגן כאחות; אבל מכיוון שמקצוע האחות לא נתן לי מספיק שעות עבודה, הייתי גם מחסנאית ילדים. בסך הכל היו לנו אז 12 ילדים, אחרי זה עוד נולדו 4.
פגשתי את אבא בבית העמק, כאשר הינו גרים עוד בבתים ערביים. בבתים ערביים יש חדרים גדולים מאוד ובחדר כזה היו גרים שלוש משפחות ושניים שלושה פרימוסים (רווקים). הייתי הולכת לשבת בחדר האוכל וקוראת, אבא היה יושב בחדר האוכל והיה כותב, כל הזמן כותב. אינני יודעת, כתב לאבא שלו ולחברה שלו, לחברים פה בישראל, תמיד היה יושב וכותב. כותב, קורא, כותב והיינו יושבים עד מאוחר. הוא ישב עד מאוחר מכיוון שגר עם איזה זוג ורצה שקודם יגמרו... דעתי הייתה אותו הדבר. הוא היה מהנדס בניין והחליט יום אחד שהוא רוצה לראות את הבניה בקבוצת כינרת, איך בונים בכינרת לולים ורפתות ושיהיה לו מוסג איך הבניה בישראל. עם מרכז המשק החליטו שהוא ייסע. הנסיעה אז הייתה כך שאוטומובילים שבאו מכינרת לקחת זיפ-זיפ (חול ים גס) משפת הים, היינו יושבים על האוטו ונוסעים טרמפ עד לכינרת; או שהיינו פוגשים בחיפה אוטומובילים, אבל פה היה זה יותר קרוב, היו באים לנהריה לקחת זיפ-זיפ והיינו יושבים על זה עד לכינרת.
שמעתי שהוא נוסע לכינרת. אני אמרתי: בעצם אני לא נפרדתי מאנשי כינרת, אני גם כן רוצה לנסוע לשבת ואני אדריך אותך באשדות יעקב, באפיקים, בבית זרע ובשער העמקים, כך שתוכל לראות את המקומות האלה. נסעתי איתו והגענו... קודם כל זה היה הקמצנות שלו, הוא הוריד מאוטו שעבר לידינו שני תפוזים והוא אכל אותם, לא נתן לי אף טיפה. החול נכנס לי תמיד בעיניים, לי היה רק סודר דק ולו היה מעיל גשם, מעיל סטודנט ארוך. הוא עטף את עצמו בזה והחול לא נכנס לו לעיניים. לי נכנס חול לעיניים מכיוון שאני לא הייתי מכוסה וזה לא היה אכפת לו. אני אמרתי בליבי, פעם אחת אתה תיפול בידיים שלי, אני אלמד אותך לקח. זה לא היה מספיק, אנחנו מגיעים לכינרת, אני עם החבר'ה שנשארו שם להכשרה; לולנים ורפתנים, ללמוד את המקצוע. בכל אופן בערב החלטנו ללכת למעגן לראות סרט: "פרח האבן". יושבים בסרט ואני הכרתי שם את טוטו ואת יונה רוזן במעגן. לי היו חבר'ה במעגן ולו הייתה איזו מכירה במעגן. הוא נכנס לבחורה הזאת ואני אמרתי לו: "כשאתה הולך תגיד לי ונלך יחד מכיוון שזה מאוחר וממעגן ללכת עד כינרת זו דרך ארוכה מאוד". הוא אמר טוב ונכנס לאותה חברה. כשאני באה לחפש אותו, הוא איננו; אמרתי לעצמי, הבן אדם בזה כך משחק איתי?! נו לא חשוב, אני לא כזאת שלא מסתכלים עלי בכלל. הופעתי הייתה דיי נאה בימים ההם; אני אלמד אותו לקח. מחשבות צדדיות לא היו לי איתו, אני לא יודע מה הוא חשב. בכל אופן הוא עזב אותי במעגן והלך לכינרת, שם הוא ישן אצל אחד החברים. בבוקר מוקדם התעוררתי כדי שהוא לא יתעורר לפניי ויברח לי. בלילה הקודם הלכתי ברגל לבד חזרה לכינרת; ישנתי שם אצל חברים ובבוקר קמתי. הוא אמר לי כך: "את רצית לבוא איתנו להראות". אמרתי יפה מאוד, אתה לא מתבייש? מה זה? אני לא חברה שלך אבל אתה יכולתה להגיד לי כי אני אמרתי לך, מה אני הייתי צריכה ללכת בלילה ממעגן עד כינרת? אתה לא מתבייש? טוב! אני אשתדל לא לעזוב אותך ובאמת הוא לא עזב אותי עד שחזרנו הביתה.
כשהיינו בחדר האוכל הוא פתח את הפה והתחיל לדבר, שאל מאיפה אני, איפה הייתי ואז אני שאלתי אותו מי יש לו. הוא סיפר על ההורים שלו וכך הלאה. אז כבר הוא כתב פחות ואני קראתי פחות ודיברנו יותר בחדר האוכל. יום אחד אני אומרת לו: "תראה, אתה עושה פה עבודות בניין, תעשה לי טובה, תבנה לי מרפאה". הוא אמר לי: "טוב אני אבנה לך מרפאה בתנאי". אמרתי: "את התנאי שלך אתה תגיד לי אחר כך, תבנה מרפאה". "איפה את רוצה?" ואני אמרתי לו איפה אני רוצה וסיפרתי לחבר שלי, איזה בלק (BALEK –פתי) יש לי, שהוא הבטיח לבנות לי מרפאה ותראה שהוא כבר בונה את המרפאה. היה לי חבר נחמד מאוד, בחור יפה אבל...
קצת בטלן, קראו לו פולק לוצי (POLAK LACI ), אבל היה נעים להיות בחברתו. אנחנו אפילו רכבנו על פרידות פראיות ביחד וערכנו סיורים... יש צילומים. בכל אופן, אבא בנה לי מרפאה, מותק של מרפאה, זה היה לא יותר משניים וחצי מטר באורך וברוחב. הייתה בפנים ספה, ארון, שולחן וארון תרופות ועוד היה קצת מקום לעמוד שם. זו הייתה המרפאה שלי, מרפאה נהדרת. אחר כך אני אמרתי לו, תראה, אתם עומדים לחלק את החדרים בבתים הערביים, מה יעלה בגורלי? הזוגות מקבלים חדרים, מחלקים את זה לשלוש, שני זוגות בפנים ועל המרפסת עוד זוג אחד. לאן אני אלך לגור שאלתי. תראה אמרתי, מעל גן הילדים יש מאין מרובע שאפשר לבנות שם חדר; אז הוא אמר: "את רוצה שאני אבנה לך שם חדר?" אני אמרתי: "כן", אז הוא אמר: "אני אבנה לך חדר בתנאי" אמרתי לו: "את התנאי הזה אני כבר שומעת מזמן, תגיד לי מה התנאי שלך". "אני אבנה את החדר ואחר כך אני אגיד לך את התנאי שלי". הוא בנה את החדר וכל פעם שבנה, אני עליתי למעלה לראות איך הוא בונה ונתתי הוראות. הוא התקין שם שני חלונות יפים שגנב בעמקה באיזה בית ערבי ובנה חדר למופת. זה גם לא היה יותר משניים וחצי מטר לאורך ולרוחב, אבל היה חדר יפה. כשהחדר היה מוכן, הוא אמר: "התנאי שלי היה ששנינו נגור בו". אבל הוא התחיל את זה כך, כשהלך למקלחת להתרחץ, השאיר לי תמיד את הנעליים לצחצח וכשהוא חזר, לקח את הנעליים הנקיות. אני ידעתי מהסיפורים שלו, שהוא אדם נורא עצוב ושהוא נוטה לשתות. היו לנו חברים שהיו בצבא והם הסיגו אלכוהול, קוניאק והיו מביאים וחשבו שהם עושים מעשה טוב. הוא היה עצוב בגלל ההורים. הוא השאיר אבא זקן, אין לו אמא ואחותו לא חזרה. הוא היה אדם שבור ועצוב ונטה לשתות.
יום אחד כמנהגי שאני אהבתי את כל הבחורים והבחורים אהבו אותי, אני נתליתי בזרועות של שני בחורים וכך לקחו אותי כמו שלוקחם ילד קטן, הרמתי ידיים, הם תפסו אותי בזרועות וסחבו אותי והורידו אותי בדיוק בדלת הכניסה לחדר שלהם ומה אני ראיתי? שאבא עמד עם בקבוק עראק קימל ושותה בקבוק שלם. שאלתי מה פשר הדבר? אז אמרו שכך הוא שותה. אני אמרתי: "טוב, מהיום והלאה אין שתייה; לא כך שאתה מחר שותה פחות ומחרתיים פחות, אלא מהיום ואילך אתה לא תשתה בכלל. אני אבדוק אותך כך שאתה תבוא אלי שלוש ארבע פעמים ביום ואתה תעשה לי הו ואני ארגיש אם אתה שתית או לא שתית. הוא בא ועשה לי הו ולמחרת עשה לי הו ועשה כמה ימים הו וכל פעם הוא נשאר קצת ואם כבר עשה הו, אז הוא התיישב. הוא אמר יום אחד: "את יודעת מה?! החברה שלי כתבה לי שהיא החליטה שהיא לא תעלה לארץ ישראל, אלא היא תיסע לאמריקה, כי אמא שלה יצאה לאמריקה וגם היא רוצה. אני החלטתי להפסיק את קשר המכתבים איתה, מה דעתך על זה?" "למה אתה שואל שאלה שכזאת? אני הבטחתי למישהו שאם אני לא מתחתנת עד 26 למאי,
אז אני אתחתן איתו ואיתו אני לא רוצה להתחתן" אז אבא אמר: "אם את לא רוצה להתחתן איתו, אז תתחתני איתי". אמרתי בסדר.
אני לא זוכרת אם קיבלתי נשיקה, אני לא הייתי כזאת שמנשקים. בכל אופן על הבחור הקודם נורא כעסתי מפני שהוא לא נישק אותי ובגלל זה עזבתי אותו; הדבר היה באספה כללית. אני רק יודעת דבר אחד, היה ליל ירח, אני עליתי על סולם, אבא עמד לרגלי הסולם וליטף לי את הרגל, בטח נתן לי גם נשיקה; ילטף את הרגל ולא ייתן נשיקה? הוא אמר לי מילים יפות, מה הוא אמר אני לא זוכרת... אני לא זוכרת מה הוא אמר, הוא אמר מילים יפות, כי כולם צחקו. אני לא יודעת אם היה רגש, הרגש שלי היה שאני בודדה, אני לבד ואני רוצה חברה.
לכל אלה שאני פגשתי ולכל אלה שביקשו אותי להתחתן איתם אמרתי לא! מכיוון שאני רוצה להמשיך בלימודים; פה ויתרתי על הלימודים ואמרתי שאני נשארת לידו. אני לא חושבת שהייתי נשארת לידו אם לא היה לי איזה רגש; הרגש שלי היה שאני בטוחה לידו והוא יגן עלי, אהבה תיוולד אחר כך. אנחנו התארסנו ב-6 למאי שנת 1949 וב-11 ביוני נכנסנו לחדר זוגי. הזמנו חברים שיראו שאנחנו זוג ואז הם נתנו צעקה, מה זה נקרא זוג? את לא מתביישת? בבקשה להתחתן. אני אמרתי שאי אפשר להתחתן. עד שאין 4 זוגות, הרב לא יבוא. אמרו לי שאם הרב לא יבוא, תכנסי את לרב. אבא ראה שהחברות לוחצות עלי, שכולן נשואות, מה זה לחיות כך עם מישהו ואם מחר יתחשק לו הוא יזרוק אותך, אנחנו מכירים אותך. עד שלא תלכי להתחתן אנחנו לא נדבר איתך. החלטנו שאנחנו הולכים להתחתן. הזמנו תור והלכנו להתחתן בנהריה אצל הרב קלר. לנהריה הגענו בעגלה עם סוס; קיבלנו חמש לירות. החתונה עלתה שלוש לירות ומשתי לירות הלכו לשתות אצל לאופר. כשחזרו חסרה להם עוד לירה אחת, כך ששילמנו עבור החתונה עם הקנס (עקב איחור – א.) שלוש וחצי לירות. אני חושבת שבגלל שחסרה לנו לירה, האישה של הרב לא נתנה כוס לשבור; בעצם אני לא זוכרת אם שברנו כוס.
אני זוכרת את העדים שלי, כששאלו אותם אם הם נשבעים שהם (אנחנו) לא קיימו יחסים לפני זה, הרימו שניהם את היד ואמרו: "אדוני הרב, אנחנו יודעים הכל".
החיים בקיבוץ היו נחמדים. הגיעה אלינו איזו קבוצת אנשים והתחילו כל מיני אינטריגות. אני ראיתי את עצמי מנוצלת, כי אני עבדתי נורא הרבה והיו כאלה שלא עשו דבר, רק התבטלו. אני נורא כעסתי, מה היא השותפות שאני עובדת והם מסתכלים; נורא כעסתי ואמרתי שזה נותן לי רגש שאני לא אוכל לבסס פה את החיים שלי. התחילו אז המשחקים בין מפא"י למפ"ם והייתה קבוצה אחת של מפ"ם שהחליטה פתאום לעזוב את המשק; בעצם גם אני הייתי מפ"מניקית, אבל אני עוד לא הייתי בשלה לעזיבה. לאחר מכן עזבו גם חברים טובים שלנו את המשק ואז אני כבר לא ראיתי יותר את מקומי במשק והחלטתי לעזוב. עזרה גדולה קיבלנו מהרופא שלנו, דר' איינשטיין שהגיע לבית-העמק ואני נפגשתי איתו שנית, אחרי המקרה שפגשתי אותו בנהריה. השמחה הייתה רבה, הוא לקח אותי לביתו, גמר אומר שהוא יעזור לי בכל דרכיי והוא קיים את הבטחתו.
כשעזבנו את המשק, הוא נתן לנו 400 ל"י שאנחנו נקנה ירה בנהריה. אני את ה-400 ל"י החזרתי לו, מכיוון שאני לא רציתי לקנות את הדירה. זה היה חדר שבאמצע היה באר וכל השכנים היו באים לבאר הזאת...
חלק מהחברים שעזבו את בית-העמק, התאחדו ובאו הנה להתיישבות לצה"ל דאז (כיום כפר לימן). הם היו משוחררי צבא הגנה לישראל. אנחנו החלטנו עם אבא לעזוב את המשק כשאתה כבר הייתה בן שנה וחצי.
דבר אחד רציתי וזה היה ילד, תמורה עבור הכל, זו הייתה דעתי. החינוך שחינכתי אותך, היה מההתחלה ועד הסוף לקוי, מכיוון שאני הייתי מלאת חרדה לבל יקרה לך משהו ואני אאבד את התמורה ואני תמיד הייתי בדרכך. אני לא נתתי לך להתרחק מהבית כי תמיד רצתי אחריך. אתה הייתה בן 16 ועוד לא נתתי לך לנסוע לנהריה לבד*. כאשר הלכתה איתי בנהריה, אני נתתי לך יד לבל תעבור את הכביש לבד וזה היה שיגעון. אותה החרדה יש בי גם היום.
כשהגענו למשק קיבלנו את הבית הקטן שלנו שזה היה חדר קטן ונראה כמו קריפטה בבית קברות ולא בית. אוכל, כסף וביגוד לא היו. אני זוכרת שהכריחו אותי בקופת חולים לעבוד בשמלה וחלוק לבנים ופעם תפסו אותי כשאני במכנסיים קצרים וחולצת טריקו ושאלו אותי: "מה זה, עם זה היית במרפאה?" ואז עניתי להם: "מה פתאום, אני כבר החלפתי בגדים" ובעצם לא הייתה לי אף לא שמלה אחת. היו לי רק שתי זוגות מכנסיים קצרים ושתי חולצות טריקו; אחד הורדתי וכיבסתי ואחד לבשתי.
המשק היה ריק, עוני בכל מקום. אני זוכרת שרציתי לקנות שני קילו תפוזים שנתנו בחלוקה ולא היה לי 4 אגורות** לקנות אותם. בשר היה בחלוקה, זה היה הצנע הגדול ביותר. לזכותו של דרוזי אחד מאבו סנאן, עבאס שמו שהיה
*לא מדויק,הרי בכתה ח' (14) למדתי בנהריה – אוריאל.
**מדובר כמובן בפרוטות – אוריאל.
מביא לנו אורז, קצת סוכר חום ושמן זית בלתי מעובד. היינו מטגנים בזה בצל והיינו מכניסים בזה חתיכות לחם שיקבל איזה טעם שאפשר יהיה לבשל בו. פירות היינו יוצאים ואוספים. אלה היו תותים שחורים של פטל בר. אבא היה הולך איתך, אוסף כוס או שתי כוסות של פטל כזה והיינו אוכלים את זה כך או אתה הייתה אוכל את זה. ענבים שטיפסו על הברושים; אבא היה מתפס על הברושים ומוריד לך ענבים שהיו בעצם של קיבוץ גשר-הזיו. אלה היו הפירות שבעצם אתה אכלת, מכיוון שלא היו פירות וגם לא היה לנו כסף לקנות את הפירות.
אבא בנה לול וקנינו עופות, כי היינו צריכים לקנות עופות. אני קבלתי את המשכורת שלי במשק בבונים (שטר כסף מקומי – א.) ובהם אי אפשר היה לקנות מחוץ למשק, לכן קניתי מה שהיה במשק. הייתי קונה עופות. היו לי כבר 40 עופות בלול. מהלול היו כבר ביצים והיה בשר. הייתה לנו חלקת אדמה גדולה, אותה חילקנו. זרענו ושתלנו עגבניות, בצלים, בוטנים ותפוחי אדמה. הכל היה לנו בגינה וזה היה מאוד יפה. הייתה אפיזודה חמודה, כשאני שתלתי את שתילי העגבניות והם גדלו ופרחו יפה, יום שישי אחד, הבן הקטן שלי ששמו אוריאל, יצא החוצה ורצה לשמח אותי, הוא הוציא את כל השתילים ואמר: "אמא הבאתי לך פייחים" (פרחים). נו זה היה באמת שמחה שהילד הקטן שלי מביא "פייחים", אבל אלה היו שתילי העגבניות שלי; מה להגיד?! אלה היו החיים הראשונים, לציין אותם לטובה? אינני יודעת אם לא היינו יותר מאושרים, כי עבור כל מסמר וכל דבר עבדנו וכל דבר שהסגנו זה היה שמחה בשבילנו. כמובן ששמחה גדולה לא הייתה מכיוון שבתקופה הזו אבא היה עובד בתרשיחה, עבודה קשה בבנין. הוא היה נוסע בבוקר מוקדם וחוזר בערב מאוחר. בחורף חוזר רטוב, בקיץ שטוף זעה וזה היה קשה מאוד. כשלא הייתה עבודה בתרשיחה, הוא עבד אצל המושבניקים שספק שילמו, ספק לא. הייתה יכול ללכת להסתפר אצל מישהו בשביל הכסף שאבא עבד או לקנות חלב מהכסף שאבא עבד. אני חושבת שהיו לו 50 נותני עבודה בזמן זה.
אני עבדתי במרפאה, חצי משרה. הזמן ההתחלתי היה קשה מאוד, קשה, קשה ביותר. המזל שלי היה שביגוד לא היתי צריכה לקנות לך, כי הייתה לי איזו דודה טובה בשבדיה שהייתה שולחת לך בגדים ותמיד הייתה אלגנטי. כשאני הייתי צריכה לקנות לעצמי מעיל גשם, זה היה קשה ביותר. אני יודעת ששנה שלמה לא היה לי מעיל גשם, לא לך ולא לאבא. אנחנו היינו פשוט מאוד בבית, בלי כלים במטבח, בלי כלי מיטה והיה לנו קר. כל מה שהיה לנו בבית שמנו על המיטה כדי שלא נקפא מקור. הבית היה מלא עקרבים, החצר הייתה מלאה נחשים; זה היה הזמן ההתחלתי.
התקדמנו, כל יום הוספנו משהו והנה למה הגענו היום. אני חושבת שזה האושר כשאתה מסתכל על זה מה שיש לך היום; אתה יודע שלפני 28, 30 שנה התחלתה מכלום. היום תודה לאל פאר אלע ידישע קינדער געזוקט...
מהבית הישן עברנו לבית הזה (בכניסה לכפר – א.). היה גר פה נהג של המשק בשם פיל והוא מכר לנו את הדירה ב-1300 ל"י. 1000 במזומן והיתרה בתשלומים. כל פעם הוספנו חדר או מרפסת. אומרים שיש לנו ווילה, זה רחוק מווילה אבל בית מרווח...
השיחה עם אמא המשיכה וקלחה עד שעה מאוחרת בלילה. מסביב היה כבר שקט וכל יושבי הבית נרדמו.
סיימנו את השיחה על בעיות הקשורות בבית ועברנו לנושא הקשיים שבהגדלת המשפחה. אמא תמיד נראתה לי חזקה; בתור ילד קטן ושמור, לא יכולתי לתאר לעצמי כי אמא הפילה מספר פעמים. אמא החליטה לזנוח את רעיון הגדלת המשפחה ובמקום זאת להשקיע את מרצה בלמודים. הקושי העיקרי באותה תקופה היה דווקא בבית, זה היה היכן להשאיר את הילד הקטן. אמא העבירה אותי ממקום למקום וליבה כאב מאוד על היחס אשר קיבלתי.
סוף, סוף קבלה אמא את התעודה בסיום לימודיה והייתה יכולה לעבוד כאחות מוסמכת ולא עוד כח עזר.
תוך כדי משבר רציני לאחר הפלה רביעית, שוכנעה אמא על ידי חברתה אסתר שוורץ, אשר ילדה בגיל 40 כי תנסה ללדת בכל זאת. אמא החליטה לנסות שוב, תוך כדי סיוע של אישה אשר לקחה לה לעזרה – חלימה שמה. ירון נולד ברביעי בינואר 1961 והשמחה בבית הייתה גדולה. חלימה המשיכה לעזור לאמא עוד זמן מה.
התגייסותי לצבא לא גרמה משבר עקב ההמשכיות שלאחר בית הספר הטכני של חיל האוויר. יום הגיוס היה יום מזעזע, עקב נפילתו של יוסי קליין (באותו היום) שהיה אחד מחברי הטובים.
עכשיו, כשלא הייתי יותר תחת חסותה של אמא, היא רצתה כי אחרים ינהגו בי יפה לפחות כמוה ולכן הזמינה את כל הטייסת שהייתה בטיול אליה הביתה, על מנת להראות להם כי מוצאי מבית טוב.
מלחמת יום הכיפורים החזיקה את אמא במתח רב, לפחות עד שידעה כי אני נמצא במקום בטוח. את דאגתה פרקה באחד הימים כאשר עבדה במרפאה והאחות הראשית סלקה שמה, ביקרה במקום ושתיהן ניסו להרגיע זו את זו.
בדבריה על מלחמת יום הכיפורים הקדימה אמא את המאוחר משום שלאחר מכן שאלתי אותה בנושא נשואי אשר התקיימו שנה אחת לפני שחרורי משרות חובה. מדבריה של אמא ניכר כי היא הייתה מרוצה מנישואין אלה, למרות שרצתה כי שנינו עוד נלמד לפני כן, אך משגברה האהבה, היא לא עמדה בדרכה. אמא הכירה את משפחתה של יהודית מצד אביה עוד מחוץ לארץ; ידעה מה המנטאליות שלהם ורמזה כי זה מה שהייתה רוצה גם עבור ירון, במילים: "הלוואי פאר ירון געזוקט".
אמא תמיד רצתה נכדה (למעשה היא דברה על נכדה לפני שדברה על כלה) ואכן נולדה הנכדה. לאחר מכן היא שוטחת את טענותיה בעד ונגד קצב הילודה אצלנו, אך מסיימת נושא זה בנימה חיובית ואומרת: "בעצם אני חושבת היום שמשפחה גדולה היא יפה".
במאי 1976 יצאתי לשליחות לימודים בארה"ב מטעם הצבא. ימים אלה היו לאמא ימים של גאווה. כמובן שאמא שמחה מאוד כאשר חזרנו.
ירון גדל, אך לא עזרה המודעות כי יבוא יום ויצטרך להתגייס לצבא. גיוסו של ירון לצבא היה זעזוע חזק לאמא. הרגשתה הייתה שמנתקים ממנה משהוא והיא נשארת בלי שום דבר. בחצר המשיכו להסתובב רק עופות וחתולים, אליהם הייתה אמא נוהגת לדבר. מדבריה עולה כי בעצם היא שונאת אותם; היא שונאת את המצב שבו הם מהווים תחליף לא רצוי. אמא ישבה בבית ולפעמים בכתה מתוך מחשבה כי קלקלה משהוא, שכן הבית נשאר ריק. לא קלקלת דבר אמרתי לאמא, אלה צורתם של החיים. שאיפתה של אמא הייתה כי ירון ימשיך ללמוד לאחר הצבא; כאשר הוא יוצא מהבית ושלא יתחתן מוקדם.
אותם ימים קשה המצב הכלכלי בארץ, אך אמא ממשיכה להיות פטריוטית ומתנגדת למחשבה של ירידה, היא מזכירה את הגדרתו של יצחק רבין על היורדים: "נפולת נמושות". אמא מסתמכת על מסקנות העבר וקובעת כי ארץ ישראל זה מקומם היחיד של היהודים ובכל מקום אחר הם יהיו נרדפים במוקדם או במאוחר. את המצב הכלכלי הקשה היא זוקפת לחובתה של ממשלת הליכוד בראשותו של בגין. אמא רואה ימים אלה כימים שחורים ומקווה כי לאחר שלטון הרביזיוניסטים, למרות הקשיים הכרוכים בתיקון העיוותים, שוב תהיה לנו ארץ פורחת. ויכוח המתגלה בינינו על רקע שביתות המורים מסתיים בכך שיש להכניס לתכנית הלימודים את נושא השואה, בדיוק כפי שקיימים נושאי לימוד אחרים הקשורים בהיסטוריה של העם היהודי.
האם אמא מרוצה ממה שעשתה עד היום שאלתי והיא ענתה שלא. היא מרגישה שטמון בה הרבה כח שהולך לאיבוד. אמא רוצה עוד ללמוד, אך צרכים אחרים תמיד דחקו זאת לצד. היא תענה כי לא הייתה מספיק חזקה והייתי צריך להזכיר לה כי הייתה בין 42 איש אשר נשארו בחיים מתוך 1442 איש, האין זה חוזק?! לא, היא אומרת; לאלוהים היו עוד תכניות לגבי. אמנם בעבודתי כאחות אני תורמת, אך אינני מושלמת ויכולתי יותר. שאיפותיה של אמא לאחר פרישתה מעבודה, לעזור בהתנדבות לחולם, מנותחים וישישים שאינם מסוגלים לטפל בעצמם; ללמוד ולהתבונן בתנ"ך... אמא מזכירה את הרקע הדתי שלה.
עד להגשמת שאפות אלה, שקועה אמא בעבודתה כאחות. אנשים רבים פונים אליה והיא שמחה לעזור להם. (התיאור על כך ארוך וישאר בכתב יד ובקלטת).
לסיום חזרנו לנושא השואה. אמא משתדלת ביום להיות עסוקה, אך הלילות שלה תפוסים עם חלומות הזוועה.
לאמא לב פתוח לכולם, לחולים נזקקים, לבני משפחה, לזקנים וצעירים. הדלק של אמא זו האהבה ובמרץ שלה היא הגיעה רק למחצית דרכה.
- סוף -
june50
