סבא שלי, עמנואל קורנגולד נולד בגדניה שבפולניה בשנת 1936. הוא היה הקטן מכל אחיו, לאבא שלו (סבא רבא שלי) קראו שמחה ולאמא שלו חנה.
יש 3 אירועים מרכזיים מיוחדים אשר קרו לסבא שלי במלחמת העולם השנייה-
הראשון היה בגטו ורשה, לפני מלחמת העולם השנייה כאשר היה בן 3, סבי ומשפחתו עברו לגור בורשה. לסבא רבא שלי היה בית חרושת למוצרי טקסטיל. כאשר מלחמת העולם השנייה החלה והגרמנים כבשו את ורשה, סבי ומשפחתו עברו לגטו ורשה בו חיו מספר חודשים. גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין, הוא הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940. בגטו היהודים חיו בצפיפות נוראית וברעב כבד.
באחד הימים בזמן שחיו בגטו סבתא רבא שלי, חנה, התגנבה מהגטו החוצה בשביל להביא לסבא שלי ולאחיו ואחותו אוכל אך היא נתפסה על ידי הגרמנים ונשלחה לתחנת הרכבת המיועדת להגיע למחנה הריכוז טרבלינקה. כאשר היא נתפסה, חבריו של סבא רבא שלי, שמחה, הודיעו לו על כך ואחד מהפולנים שהכיר, נתן לו את האוטו שלו והסביר לו היכן היא נמצאת. שמחה נסע לתחנת הרכבת, אבל זה היה כבר מאוחר מידי, וחנה כבר נשלחה לטרבלינקה.
לשמחה, סבא רבא שלי היה חלק חשוב במרד של גטו ורשה. בימיו האחרונים של הגטו סבא רבא שלי הבריח את סבא שלי, אחיו של סבא שלי ששמו אריה ואחותו של סבא שלי ששמה יפה, דרך תעלות הביוב החוצה מהגטו. לאחר שהבריח את סבי מחוץ לגטו, סבא רבא שלי שם את סבי אצל משפחה פולנית בכפר, סבא שלי חי שם במשך שנתיים. סבא שלי סיפר לי שהוא זוכר שפעם שהגרמנים באו, המשפחה הפולנית החביאה אותו מתחת לשמיכות פוך ובפעם אחרת הם החביאו אותו בשדה בתוך בור למשך מספר שעות. בתקופה הזו סבא שלי היה בן 6.
בזמן בו סבא שלי שהה אצל המשפחה הפולנית, אביו נלחם עם הפרטיזנים הפולנים נגד הגרמנים.
"תוכנית ההחלפה" - במלון פולסקי, היה האירוע המרכזי השני שקרה לסבי בזמן מלחמת העולם השנייה. בשנת 1943 סבא רבא שלי שמע שהגרמנים רוצים לעשות החלפה של יהודים עם גרמנים שחיים במדינות שונות ברחבי העולם כמו ארצות הברית וישראל, בישראל מדובר ב"טמפלרים"- גרמנים שחיו בחיפה ואהבו את הרעיון הנאצי.
שמחה אסף את סבי, אחיו ואחותו וקנה מסמכים בשוק השחור שמעידים שיש להם משפחה בארצות הברית. כאשר הגיעו למלון פולסקי, המלון בו אמורים היו כל היהודים להתרכז, סבא רבא שלי ראה שלאנשים רבים במלון היו תעודות שמעידות שיש להם משפחה בארצות הברית. לאחר שראה זאת החליט במהרה לשנות את התעודות. הוא יצא מהמלון, זרק את התעודות, יצר קשר עם אלמנה שחיה בישראל ובזמן ביקור בפולניה בעלה נפטר והיא "נתקעה" בפולין, שמחה קבע עם אלמנה זו שהוא יהיה בעלה ושילדיו יהיו הילדים שלהם, לאחר מכן קנה תעודות חדשות(סרטיפיקטים) שמעידים שיש לו משפחה בישראל. במלון פולסקי אספו אותם ושמו אותם על רכבת אשר הייתה אמורה להגיע לשוויץ בשביל החילוף , אך הרכבת אף פעם לא הגיעה לשוויץ. במקום זאת הרכבת הגיעה למחנה הריכוז ברגן בלזן.
אירוע זה מוביל לאירוע השלישי האחרון מבין 3 אירועים מרכזיים אשר קרו לסבי במהלך מלחמת העולם השנייה, שהוא סיפור הרכבת האחרונה שיצאה מברגן בלזן.
ברגן בלזן היה מחנה ריכוז הממוקם בסקסוניה תחתית, מדרום מערב לעיירה ברגן. המחנה הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה"
החיים במחנה לא היו קלים, סבי ומשפחתו סבלו חרפת רעב. סבא רבא שלי שהיה כבן 30 בשחרור מהמחנה שקל 30 קילוגרם.
ככל שעבר הזמן מאז ההגעה למחנה הסתבר שהגרמנים לא היו זקוקים לכל בני ערובה ורבים מהיהודים אשר היו חלק מ"תוכנית ההחלפה" נרצחו. בגלל שהיו מעט יהודים עם קרובי משפחה בישראל, בניגוד למספר הרב של יהודים עם קרובי משפחה בארצות הברית, סבי ומשפחתו ניצלו ולא הושמדו כמו רבים אחרים.
לקראת סוף המלחמה באפריל 1945 הגרמנים הוציאו שלוש רכבות השמדה מברגן בלזן אל תאי הגזים בטרזיינשטט. רכבת אחת פגשה סוף טראגי והגיעה ליעדה, הרכבת השנייה הידועה גם כ"הרכבת האבודה"- הרכבת לא הגיעה ליעדה הסופי אלא נעלמה ואחר כך הופיעה בשטח רוסי ושוחררה על ידי הרוסים, ולבסוף הרכבת השלישית שיצאה שוחררה על ידי האמריקאים.
סבי ומשפחתו היו על הרכבת אשר שוחררה על ידי האמריקאים ב-13 באפריל 1945 בעיר Farsleben .
לאחר סוף המלחמה, סבי ומשפחתו עלו לארץ שם גרו בחיפה. סבא שלי למד כימיה ומאוחר יותר בחייו הכיר את סבתי יוכבד.
כיום סבא שלי ,עמנואל, גר עם סבתי ,יוכבד, בבאר שבע, יש להם 2 ילדים, חמישה נכדים ושלושה נינים.
