עבודת הנצחה
מגיש: רוי זינגר
בית ספר: אליאנס
חיה זינגר, סבתי נולדה בוורשה שבפולין ב 3.11.1938, שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. הוריה היו אמידים, עם כסף, שהיו להם מכוני יופי ומספרה. גרו ברובע של הנוצרים. אמה התיידדה עם זו שעשתה מניקור בציפורניים. כשפרצה המלחמה ידעו הגרמנים שזה היה מכון שקשור ליהודים, הם מייד פלשו, לקחו את אבא שלה והרגו אותו. בינתיים היו הפגזות בכל העיר, בתים נהרסו, אנשים נהרגו ברחובות והרבה גרמנים נאצים הסתובבו בוורשה.
העיר כמעט נהרסה לגמרי. אמא שלה בתושייה גדולה לקחה אותה ואמרה למניקוריסטית הנוצרייה שייקחו את חיה שהייתה ילדה בת שנתיים וביקשה שישמרו עליה. בתמורה היא נתנה להם פרוות, יהלומים, זהב וכסף. אם היא תחזור – יחזירו לה את הכסף, ואם לא – רק שישמרו על חיה.
הנוצרים היו מאד טובים לחיה ושמרו עליה. האכילו אותה ודאגו לה, אך המלחמה התגברה והשכנים הלשינו שלאותה משפחה יש ילדה יהודיה שהם מחביאים. למרות שהאבא של המשפחה לא אהב יהודים, הוא כן אהב את התינוקת חיה.
יום אחד הגיעו הנאצים לבית של המשפחה הנוצרייה שהחביאה אותה. אב המשפחה ביקש ממנה להתחבא מתחת לספה. הגרמנים חיפשו, ואפילו אחד מהם לקח את קת הרובה וחיפש מתחת לספה ולא מצא. אחר כך התברר שהאבא שילם שוחד לגרמני כדי שלא ימצא את הילדה היהודייה חיה.
מכיוון שהמשיכו ההלשנות והיה פחד שיהרגו את כולם, הם היו חייבים להיפטר ממנה ולהציל אותה ואת עצמם. הם מאד אהבו את חיה והבינו שהם מאוימים, ובאמצע לילה גשום חורפי וקשה, חיבק אותה, ואמר לה שעוד מעט תגיע משאית עם הרבה בשר, והכניס אותה למשאית עמוק. המשאית נסעה למנזר רחוק 30 קילומטר מוורשה. הוא דפק בדלת המנזר ואמר לאם המנזר שהבית שלו נהרס וזו הבת של חבר שלו שנהרג וביקש שאם המנזר תיקח את הילדה הזו. הוא אמר להם שזו ילדה נוצריה שקוראים לה ברברה. היו לו תעודות של ילדה אחרת בשם ברברה.
מאותו רגע היא הייתה כמו נוצריה. קראו לה ברברה במנזר. היא התפללה תפילות נוצריות ואפילו לא ידעה ולא זכרה שהייתה יהודיה ומי זו אמא שלה או אבא שלה. היא גם נראתה נוצריה.
בינתיים אמא שלה שנראתה גם נוצריה, בלונדינית עם עיניים כחולות, חזרה לוורשה וביקשה עבודה ואמרה שהיא נוצריה. היא קיבלה עבודה כסוכנת בית. ובינתיים חיה הייתה במנזר. עם הרבה ילדים, מעט אוכל, מאד קר, הרבה תפילות.
הילדים היו מלפפים סיגריות במנזר ומוכרים אותם לפולנים בשביל כסף.
אנשים נוצרים היו באים למנזר לתרום כספים, ובינתיים הילדים היו עושים הצגות למבוגרים הנוצרים. הילדים היו בעיקר עושים את ההצגה שלגיה ושבעת הגמדים. חיה שיחקה את הגמד הכי קטן שהלך עם עששית. היא הייתה חמודה ולכן קיבלה הרבה מחיאות כפיים ותרמו הרבה כסף.
באחד הימים שבאו הנוצרים לתרום, אמא שלה הייתה גם בקהל ובאה לראות, אבל לא ידעה שהבת שלה הייתה שם.
המלחמה כבר התקרבה לסיומה, וורשה הייתה הרוסה, אמא שלה החליטה ללכת לחפש אחרי הילדה שלה. היא סיפרה לעבודה שלה שהיא יהודיה והיא רוצה לחפש את הילדה שלה. מרגישה שחייבת לעשות זאת. בעלת הבית אמרה שתיתן לה כסף לצאת לדרך אבל שלא תגלה לבעלה שהיא יהודיה כי הוא עוד יכול להסגיר אותה. אמא שלה יצאה לדרך לחפש אותה. היא אמרה שחיפשה אותה שנתיים. חזרה לבית שהשאירה אותה, אך הבית היה הרוס. המשפחה שם ברחה מחוץ לוורשה. היא המשיכה לחפש מבית לבית וממקום למקום. היא הבינה שלפעמים ילדים עזובים נאספים ע"י נזירות. באיזה שהוא שלב היא הגיעה למנזר שחיה הוחבאה שם. באותו יום קר, הכינו לילדים שכמיה שהיא מבדים שתפרו. באותו יום שלג חיה עמדה ליד החלון, היא הייתה בת 6 בערך, ואמרה לילדה שעמדה לידה: שלאמא שלה היה מעיל כזה כמו לאשה הזאת שעוברת פה. וחיה זכרה את המעיל של אמא שלה.
האשה הזו עלתה למנזר, הסתכלה על הילדים, ליטפה אותם, הסתכלה בעיניים, חיפשה את הילדה שלה. פתאום הגיעה לחיה, ליטפה בראש, הסתכלה לה בעיניים. ואז אם המנזר שואלת את חיה מי זו. והיא ענתה בלי היסוס: "זו אמא שלי". השם של אמה היה מלה. מלה נשארה להתנדב לעבוד במנזר, וכל זאת כדי לעקוב אחרי חיה ולראות אם היא באמת הבת שלה.
אי אפשר היה לדעת אם הבנות יהודיות כמובן. יום אחד מלה לקחה את חיה לטייל, ולא החזירה אותה למנזר לעולם, אלא לקחה אותה לוורשה. שם התרכזו קבוצות של יהודים באמצעות הסוכנות כדי לעלות לישראל.
בשנת 1948 הם עלו מפולין לישראל דרך אוסטריה בה שהו 8 חודשים, ואז עברו לעוד שנה באיטליה ומשם באוניית מעפילים לישראל. חיה הייתה בת 10 כשהגיעה לישראל.
