סיפורה של רחל:
רחל רימרמן נולדה בוורשה פולין, ב- 26/11/29 למשפחה בת 8 אחים, שלושה נפטרו בילדותם, והיא הייתה השביעית. אביה היה צבעי ואמה עקרת בית.
ספטמבר 39, פרוץ המלחמה, הגרמנים פולשים לפולין וכובשים אותה במהירות.
בתחילה הגטו היהודי היה פתוח, רחל ומשפחתה יצאו ממנו בלילה בגניבה והלכו לתחנת הרכבת. עם הרכבת הם נסעו לגבול הרוסי, שם הגויים הכפריים עזרו להם לעבור את הגבול תמורת כסף. הגבול היה בעצם נהר והם עברו אותו בעזרת סירה לצד הרוסי. בצד הרוסי, הם נעצרו על ידי קצין רוסי שעצר אותם בתחנה וטען שהם צריכים לחזור לפולין אך בסוף ויתר. כשהמלחמה בין גרמניה לרוסיה התחילה, הם הועמסו על רכבת משא והועברו למחנה ביער (שם נפרדה מאחיה ואחותה). הם הוגלו למחנה ביער, כי נחשבו לאנשים מסוכנים. אמה חלתה והיא הייתה צריכה לטפל בה. למרות הניסיון שלהם למרוד ולבקש שישחררו את האסירים הפולנים, דרישתם לא נענתה. לאחר כמה ימים, אמה נפטרה במחנה.
כמה חודשים לאחר המרד, הם נשלחו מהמחנה לקולחוזים, והועברו לצידו השני של הנהר על גבי בולי עץ קשורים, במסווה של עצים הנשלחים למכירה. הם התקבלו בקולחוז על ידי משפחה נעימה שקיבלה אותם בסבר פנים יפות, שם קיבלו אוכל ומים חמים לרחצה. לאחר זמן מה גויסו שני אחיה הבכורים לעבודה והם נשלחו לעיר אחרת. היא נשארה רק עם אהרון, אחיה הצעיר, בקולחוז. סבתי חלתה בדיזנטריה קשה ונלקחה על ידי אחיה לבית חולים. שם שמו אותה בחדר בידוד ואפילו אחיה לא יכול היה להיכנס לבקר אותה. לאחר כמה חודשים היא הצליחה להתגבר על המחלה.
כיוון שהיה קשה בקולחוז, הם החליטו לעבור לעיר. למעשה לא היה להם כלום, לא רכוש ולא אוכל. הם הגיעו לאחותם, שלא יכלה לתת להם להישאר אצלה. הם מצאו צריף שלא היה בו דבר, מדי פעם גנבו כמה תפוחי אדמה מהשדה כדי לאכול.
אחרי חודשים רבים, חזר אליהם האבא, שהיה רזה כמו שלד. לילה אחד הוא נפטר ונקבר על ידי זרים בלי שהם השתתפו בלוויה. הם נשארו לגור באותו צריף והצליחו למצוא עבודה בבית חרושת לסוכר. מצבם השתפר, והיה להם מעט אוכל. אחיה הבכור הגיע לאחר כמה חודשים כדי לקחת אותם אליו. הוא הסתכן כי אסור היה לנסוע ברכבת. המסע ברכבת היה מסוכן, אך הם הצליחו לעבור לעיר אלמה אטה, שם התגוררו שני אחיה הבכורים. אחיה הבכור, פולק, עבד על פיגומים של בניין, והעבודה הייתה מסוכנת מאוד כי הפיגומים היו רעועים. באחד הימים הוא נפל ונהרג, ולסבתי היה קשה להשלים עם האובדן שלו. הם עברו להתגורר במוסד לעבריינים צעירים, שבו עבד אחיה, אולם ברגע שגילו שם שהם יהודים, מצבם הורע.
עם תום המלחמה, הפליטים הפולנים נשלחו מרוסיה בחזרה לפולין אולם הרוסים סרבו לשלח אותה ואת אחיה אהרון בטענה שהם למדו מקצוע על חשבון הממשלה. הם נרשמו ללימודים ורק אחרי זמן מה שוחררו לפולין. הם נסעו לפולין במכונית משא. שם, התגוררו בשטחים ששוחררו על ידי הגרמנים. לילה אחד תקפו אנטישמים את הדירה בה התגוררו. הם הצליחו להתגונן ולמחרת היא נשלחה עם אהרון לגרעין של השומר הצעיר. השליחים סיפרו להם על ארץ ישראל. בקבוצה הראשונה שיצאה לארץ ישראל הם נשלחו איתה. הקבוצה עברה מספר מקומות עד שהגיעה למרסיי, שם שהתה כמה חודשים. כיוון שהאנגלים עוד שלטו בארץ ולא אפשרו לעלות לארץ ישראל, כל אחד מהילדים קיבל שם של ילד שנפטר בארץ. לארץ הם הגיעו בסירת דייגים צפופה לכן הרבה ילדים לא הרגישו טוב. כשהגיעו לבסוף לארץ, הם נשלחו לקיבוץ עמיר וגרו באוהלים. בפעם הראשונה הם טעמו זיתים שחורים. הם למדו לחיות בקומונה, להתחלק במה שיש. רחל הכירה את יהודה, שהיה ניצול שואה בעצמו בקיבוץ שמיר והם התחתנו. מאז שמה הוא רחל וינדיש. אהרון אחיה התחתן עם הינדה, שהייתה השותפה שלה לאוהל בקיבוץ. שנה אחרי החתונה נולדה אסתר, שנקראה על שם אמה המנוחה. שלוש שנים מאוחר יותר, נולד דוד, שנקרא על שם סבו של יהודה. שלוש שנים לאחר מכן, הם עזבו את קיבוץ עמיר ועברו לגור בקריית שמונה. בקריית שמונה היא למדה קורס של הנהלת חשבונות. היא למדה בלילות. לאחר מספר שנים הם עברו לגור בפתח תקווה, שם יהודה היה נהג אמבולנס במד״א. ב30/8/68, בדיוק ביום הנישואים של הוריו נולד זיו, אח לאסתר ודוד. במשך עשרות שנים רחל לא כתבה הרבה על השואה, כי קשה היה לה להיזכר בזמנים הקשים.
