דף לכבוד / לזכר

עבודת הנצחת דמות ניצולת שואה

מוגש על ידי- נדב קונפורטי, יא6

לידי- זהבה שפיר

דצמבר 2018

הקדמה

במשפחתי אין ניצולי שואה ולכן כאשר שיתפתי את הוריי בעבודה זו הם הפנו אותי לחברה שלהם, שאביה הוא בן לניצולי שואה. לאחר בירור טלפוני ראשוני עמו, הוא הסכים להיפגש איתי ולספר את סיפורם של הוריו.

נפגשתי איתו בביתו אשר בתל אביב בתאריך 30/11/2018 למפגש שארך כשעה וחצי. ראובן שמח לפגוש אותי ושיתף באופן גלוי ופתוח את סיפור משפחתו. ראובן רוזנטל הינו בנם של מילר דורותה ואהרון רוזנטל.     

את עיקרי הדברים אביא כאן בעבודתי.

סיפורה של האם-מילר דורותה

ראשית, אתחיל עם הסיפור של אמו של ראובן, מילר דורותה. מילר נולדה וגדלה בעיירה ויירושוב שבמחוז לודז', פולין. העיירה שוכנת על גדת נהר פרוסנה, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה וכן בית מדרש מקומי. באותה התקופה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והשואה, נמלטו יהודים רבים מויירושוב, עוד תוך כדי פעולות-המלחמה. צבאות הגרמנים כבשו את העיר, השוכנת בסמוך לגבול פולין-גרמניה, ביום הראשון או השני למלחמה. עם כניסתם הציתו החיילים הגרמנים את העיר מכמה צדדים, רוב הבתים עלו באש. בנוסף, הגרמנים ביצעו מעשי שוד ורצחו עשרות יהודים. בנובמבר 1939, נאסרו יהודי העיירה ונשלחו לבית כלא ליד לודז'. בד בבד, מונה בעיירה יודנראט, אשר נצטווה לספק לגרמנים כוחות עבודה יהודיים לעבודות כפייה, ולהעביר להם תשלומי כופר. מאביב 1941 החלו להישלח יהודי עיירת ויירושוב למחנות עבודה באיזור פוזנן.

הסיפור שלנו מתחיל בתאריך 23.11.1921, מילר, ילדה לבית דתי מבוסס כלכלית עם שבעה אחים, ולאבא ששימש כרב בבית כנסת מקומי.חייה היו רגילים, אפשר אף לומר כי היו לה חיים טובים מאוד, מאחר וליהודים הייתה השכלה גבוהה ורמת חיים טובה. אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והשואה, חייה השתנו. היא איבדה את הוריה, שהפנימו כי הגרמנים ייתפסו אותם, וכשהגיע הרגע, הוריה של מילר אמרו לה ולאחים שלה כי ככל הנראה לא ייפגשו יותר לעולם, ואם אכן ייפגשו, זה יהיה רק במדינת ישראל. מילר ושבעת אחייה ברחו מביתם שבויירושוב אך לרוע מזלם נתפסו בידי החיילים הגרמנים והועברו למחנות ריכוז ביניהם טרבלינקה, מיידנק ועוד שני חמנות שלטענת ראובן הוא לא זוכר את שמם.

לפי ראובן, תנאי המחנה היו קשים מאוד, רעב כבד שרר ואילץ את מילר ושאר יהודי המחנה להסתפק במזון דל כמו מנה אחת קטנה ביום של מרק תפוחי אדמה עד כדי כך שגנבו קליפות של תפוחי אדמה ששימשו כמקור לאנרגיה. מילר מצאה עצמה בגיל 18 במחנה ריכוז כשהיא לבד בלי הוריה. בשל יופיה הרב, על פי עדותו של בנה ראובן, שרדה מילר ושובצה לעבודה במחסן לתחמושת. במהלך השנים היא אף נשלחה לניסויים בבני אדם אשר נערכו על ידי הגרמנים בראשות ד"ר יוזף מנגלה הידוע באכזריותו.מילר סבלה רבות במהלך הניסויים וכך שרדה את שנות המלחמה במחנות הריכוז. בסוף המלחמה,ללא אף אחד מאח עברה מילר בשנת 1946 למחנה שיקום יהודים ניצולי שואה בפולין. שם השתנה גורלה והיא הכירה את בעלה לעתיד, אהרון רוזנטל, עליו אספר את הסיפור הבא.

סיפורו של האב

סיפורו של אהרון רוזנטל מתחיל בתאריך 20.4.1919, התאריך בו נולד. אהרון נולד וגדל בעיר ורשה, בירת פולין, לבית אמיד עם תשעה אחים, אביו היה חייט וממנו רכש אהרון את מיומנויות התפירה. עד פרוץ השואה, אהרון חי וגדל בעיר ורשה, ששוכנת על שתי גדותיו של נהר הוויסלה לאורך גדותיו.

באותה התקופה, בוורשה חיו קרוב ל400 אלף יהודים מבוססים כלכלית עם השכלה גבוהה.לפני מלחמת העולם השנייה ופרוץ השואה, ורשה הייתה מרכז החיים היהודיים. ורשה הייתה מקום מושבם של מרכזי המפלגות והתנועות היהודיות בפולין. כמו יהודי פולין, כך יהודי ורשה התחלקו לקבוצות אידיאולוגיות: החסידות הייתה בו גורם ציבורי ניכר, ורבים מן האדמו"רים ישבו בוורשה. מאבק מפלגתי חריף היה נטוש בין הסיעות הציוניות, לבין החרדים והחסידים, שהתלכדו במסגרת "אגודת ישראל". גם ה"בונד" - תנועה בעלת אוריינטציה סוציאליסטית, אך דוברת יידיש – לחם על מקומו בעיר.

ב-1 בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החלה גרמניה הנאצית בהפצצות ובהפגזות כבדות על ערי פולין בכלל, וורשה בפרט. הפצצות אלו היוו את תחילתה של מלחמת העולם השנייה. במהלך הימים בהם התנהלה המערכה, נהרגו כ-8000 יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה ורשה תחת שלטון גנרלגוברנמן שהיה אזור שלטון גרמני. כל מוסות החינוך היהודים נסגרו ויהודי ורשה, אשר היוו כ30 אחוזים מכלל העיר(למעלה מ300 אלף) נשלחו לגטו ורשה, שם עברו ייסורים קשים מאוד.

אהרון רוזנטל ומשפחתו הבינו כי הנאצים באים לפנותם אל הגטאות, וכפי שתואר וצויין בסיפורה של מילר, גם הוריו של אהרון נפרדו לשלום מבני משפחתם, ואף אמרו להם לנסות ולברוח.למרות נסיונם של אהרון ותשעת אחיו לברוח מהעיר, החיילים הגרמנים תפסו בעדם ושלחו אותם לגטו ורשה. במהלך השנים הועברו אהרון ואחיו למספר מחנות ריכוז. באחד מנסיוני הבריחה שלו, לפי דבריו של ראובן בנו, קפץ אהרון באחת מהנסיעות מהרכבת המובילה למחנה ריכוז וברח מהאזור. לאחר כמה שבועות בהם היה חלש ללא מזון ושתייה והלך אינספור קילומטרים במטרה לחזור לביתו בורשה, הוסגר אהרון על ידי הפולנים שקראו לגרמנים להחזירו למחנה הריכוז בו שהה והוחזק. ניסיון בריחה נוסף שאציין כאן הינו שאהרון הצליח לברוח ממחנה הריכוז בו היה אך לאחר מספר ימים חזר בעצמו לשם מאחר והיה רעב, צמא ובאפיסת כוחות טוטאלית. למרות הכמות הדלה מאוד במזון ושתייה שהמחנה נתן, אהרון הבין שהוא לא יכול היה להמשיך ולברוח מכיוון שידע שלא ישרוד ללא אוכל ושתייה. בתום המלחמה, בשנת 1945, שוחרר אהרון רוזנטל בידי הכוחות הרוסים שטבחו בגרמנים. ראובן אמר כי הגרמנים לא פחדו מהאמריקאים או מהבריטים, אלא אך ורק מהרוסים. הגרמנים הבינו שהרוסים מגיעים למחנות הריכוז במטרה לטווח בהם, וכאשר הגיעו הרוסים, הפנימו הגרמנים כי סופם קרב. כך, לאחר עשרות נסיוני בריחה שלא צלחו, הצליח אהרון רוזנטל לשרוד את השואה ולא להיכנע לתנאים הקשים שהיו ושררו בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה.

לאחר המלחמה, בשנת 1946, הגיע אהרון למחנה שיקום יהודים בפולין שם פגש את אהובתו, מילר, שהגיעה גם היא למחנה זה. השניים התחתנו באותה שנה, נשארו בפולין 4 שנים ובנוסף ילדו את בנם הבכור ואחיו הגדול של ראובן אריה, ובשנת 1950, לאחר גילויי אנטישמיות מצד הפולנים, החליטו לעלות למדינת ישראל ושם ראובן נולד.אהרון פתח מתפרה ומילר הייתה העוזרת שלו, לפי דבריו של ראובן, העסק של אהרון הצליח והבית היה אמיד מאוד. בנוסף, ראובן סיפר שאביו החליט לפתוח מתפרה בארץ מכיוון שרכש ניסיון עוד מתקופת ילדותו בורשה ולמד את מיומנויות התפירה מאביו. זהו סיפור חייהם של אהרון רוזנטל ומילר דורותה, אשר ראו את מותם לנגד עיניהם בכל פעם אשר ניסו לברוח או להימלט ממחנות הריכוז, מבחינתם, הם ניצחו את הנאציזם בכלל ואת היטלר בפרט.

סיפורו של הבן- ראובן- החיים לאחר השואה

כששאלתי את ראובן האם הוא יודע את כל הפרטים אודות סיפורם של הוריו מהוריו, הוא אמר לי שהם לא כל כך שיתפו אותו. הוא סיפר לי כי ידע ורכש את הידע משלוש בנותיו, אשר היו עדות לסיפורם הקשה והמצמרר של הוריו. בנוסף, שאלתי אותו אם הוא התעניין בסיפור, והוא אמר לי שהוא התעצבן לדעת שאביו וחבריו במחנות הריכוז לא ניסו למרוד בגרמנים.הוא סיפר לי ששאל (בתמימות) את אביו מדוע היהודים במחנה הריכוז, שהיו אלפים, לא ניסו לתקוף כמה חיילים גרמנים בודדים. אביו הסביר לו, ואמר כי היו מותשים ועייפים, רעבים וצמאים ובעיקר "מרוסקים" מבפנים. למרות ההסבר ההגיוני, ראובן עד היום לא מבין מדוע אהרון וחבריו לא ניסו לעשות זאת. עוד דבר שראובן סיפר לי הוא ששאל את הוריו האם אי פעם הם רצו למות במהלך שהותם בגטאות ובמחנות, והם ענו לו בחיוב. הם טענו שכל יום נעשה גרוע יותר ויותר, ככל שהזמן חלף, כך תנאי המחנות הלכו ונהיו קשים יותר.

מערכת היחסים עם הוריו ואחיו:

ראובן, נכד הזקונים, סיפר כי מערכת יחסיו עם אחיו גרועה מאוד והוא לא שמר עמו קשר עד היום. עם הוריו, הוא סיפר, הקשר ביניהם היה קר, הוריו עבדו עד מאוחר הרבה שעות(משבע בבוקר עד שמונה בערב), הוא טען שלא ראה אותם מספיק. האווירה בבית הייתה שקטה, הוריו של ראובן כמעט ולא שיתפו וסיפרו על ילדותם וסיפור חייהם, אלא רק כאשר בנותיו של ראובן נולדו, הם בחרו לספר להן. ראובן סיפר לי שהוריו שלחו אותו לפנימיות ומוסדות חינוך, לטענתו, הוא היה ילד שובב ומעט מופרע.

ראובן התחתן, נולדו לו שלוש בנות(בתיה, יפית וליאת) והוא סבא ל8 נכדים, מתגורר בתל אביב ונמצא בקשר מצויין עם בנותיו.

זהו סיפור של ניצחון והישרדות. שמחתי לפגוש את ראובן ולהתוודע לסיפוריו, נהנתי לתעד את שיחתנו ועיקרי הדברים הובאו בעבודה זו.