בטי קיסין (נולדה וידנפלד) נולדה בארבעה עשר לחודש מרץ בשנת 1936 במחוז בוקובינה אשר ברומניה. בוקובינה הוא אזור המחולק על ידי רומניה, מולדובה ואוקראינה. לפני מלחמת העולם השנייה חיו בבוקובינה יהודים רבים, אך רובם גורשו ונספו בשואה. כיום חיים מעט יהודים בבוקובינה. בעבר בוקובינה הייתה דוכסות באימפריה האוסטרו-הונגרית.
לבטי ולי קירבה משפחתית: היא בת דודתה של סבתי מצד אבי, אך בטי וסבתי חנה גדלו אחת לצד השנייה כאחיות.
בטי נולדה להוריה פרידה ווולף וידנפלד בשנת 1936, תופרת וסוחר. בטי היא בת יחידה. בטי מספרת שמה שהיא זוכרת מילדותה עד למלחמה הם זיכרונות מעורפלים אך טובים. כאשר המלחמה הגיעה לרומניה בשנת 1941, היא מספרת, חייה וחיי משפחתה התהפכו מקצה לקצה. כאשר התחילו הפרעות של הרומנים ביהודים, ברחו בטי ובני משפחתה ברחו לשדות ונאלצו ללבוש טלאי צהוב. כאשר הצבא התקדם כל המשפחות היהודיות עברו לעיר סוצאבה. בגרמנים נתנו הוראה לרומנים לגרש את היהודים והם (היהודים) קיבלו צווי פינוי מבתיהם. בטי מספרת שהיו אזורים מהם "רוקנו" את היהודים בעוד שהיו אזורים שלא פגעו בהם כלל. בטי והוריה נשלחו לכפר קצמארו באזור טרנסניסטריה שבאוקראינה (חבל ארץ שנתן היטלר לרומניה בשל שיתוף פעולתם בלחימה). בטי והוריה הופרדו ממשפחתם. דודה של בטי (אחיו של אביה), יעקב, היה רופא מוכר ואהוד ובשל כך קיבל מעט לחם וחילק אותו לכל בני המשפחה. את בטי והוריה שיכנו, עם שאר היהודים, באורוות של סוסים. היא מספרת שבגטו היה חורף קשה וקר, היה שלג כבד ושהיה מחסור חמור במזון. היא מספרת שהגטו היה מוקף בגדרות ושאף לא יצא ולא נכנס. היא מספרת גם שתנאי ההיגיינה היו גרועים ושהייתה צפיפות בלתי נסבלת. בטי מספרת שכל רגע מישהו אחר היה מת ושעל האנשים הבריאים היה לפנות את המתים.
בטי מספרת על כך שהכו את אביה שהיה איש גבוה וחזק מכיוון שסרב לפנות גופה.היא מספרת שהיא זוכרת את התאריך בו אביה מת בגטו – ט"ו בשבט תש"א-תש"ב. גם סבתה של בטי לא שרדה בגטו. שניהם נפטרו מרעב וממחלות. בטי מספרת שהיא עצמה חלתה בטיפוס ובדרך נס היא נותרה בחיים ללא תרופות.
בטי מספרת האוקראינים היו אכזריים מאוד. היא מספרת שהם היו באים לגדרות הגטו בשביל לבקש תכשיטים תמורת לחם, גזלו מהיהודים את כל רכושם. בטי מספרת שיום אחד גויה אוקראינית הגיעה לגדר וביקשה מאימה של בטי למסור את בטי אליה, שהיא תשמור עליה. בטי מספרת שאימה העדיפה שהיא תחייה ושיהיה לה טוב, אז היא מסרה אותה אל הגויה. הגויה האכילה את בטי, רחצה אותה, הלבישה אותה ודאגה לה. כשהגיע סוף היום והזמן לישון, בטי התחילה לבכות לבקש לחזור לאימה. הגויה ריחמה על בטי והחזירה אותה לאימה, לגטו.
כשבטי הייתה בת חמש אימה הצליחה לברוח איתה דרך פרצה בגדר הגטו. הן הסתתרו באסמים ומקומות שונים ובחלק מהמקומות אימה זכתה קיבלה מעט מזון עבור עבודה. בטי מספרת שהיא זוכרת את הקור הקשה והשלג. לאחר כמה זמן הגיעו בטי ואימה לעיר מורפה, שם התאחדו בטי ואימה עם שאר בני משפחתם מצד אביה של בטי ומצד אימה. משפחתה של בטי התגוררה במרתף מחוץ לגטו ( באזור שאין בו גדרות). פעם ביום האו"ם או האונר"א היו מניחים סיר מרק גדול וכל אחד היה מקבל צלחת מרק. דודה של בטי, יעקב (עליו דיברתי בקצרה בעמודים הקודמים), השגיח על המשפחה.
בשנת 1943 (במהלך המלחמה) הג'וינט הקים ארגון הצלה עבור ילדים יתומים. אימה של בטי ידעה שכך לבטי יהיה סיכוי גדול יותר לשרוד ולחיות, ולכן נפרדה ממנה וצרפה אותה יחד עם בת דודתה מרים ועוד הרבה ילדים אחרים לרשימה למסע בחזרה לרומניה ומשם לארץ ישראל.
בטי מספרת שארגון הג'וינט הבריח אותם בחושך על עגלות דרך גבול אוקראינה. הם הגיעו לעיר רומן שלא נפגעה במלחמה. לאחר שישה שבועות הם הגיעו לעיר בוזו, ושם פוזרו בין משפחות יהודיות. ילד יהודי בן גילה שראה אותה שם ביקש מהוריו שבטי תצטרף אליהם. בטי הסכימה להצטרף אליהם בתנאי שהם ייקחו גם את בת דודתה מריה. בשל כך ניצלה גם בת דודתה.
בטי שהמשפחה שאימצה אותן כללה זוג הורים, ילד סבתא ודודה שהתגוררו בבית עם חצר פתוחה. ההורים אמרו להן לא לדבר ביידיש כאשר הן משחקות בחוץ ולא לשותת ברחובות כי מסתובבים שם נאצים (שלא יזהו שהן יהודיות). בטי מספרת שהיא כלל לא הרגישה את המלחמה בבוזו אף על פי שהיו הפצצות מהאוויר ועליהם והיה להסתתר בשדות. השפחה טיפלה דאגה לבטי כמעט חצי שנה. סוף-סוף הייתה לה קורת גג רואיה ואוכל. אבי המשפחה היה אחד מהאנשים היהודיים המרכזיים אשר עסקו במסגרת הקהילה בכל ענייני העלייה לארץ. הוא דאג שהם יפליגו באוניית המשא המשובחת ביותר מבין האוניות ששכר.
הג'וינט ארגן את מסע העלייה לארץ ישראל. קודם כל הם נסעו לקונסטנצה (עיר הגובלת עם הים השחור) ושם עלו על ספינות מסע שהפליגו לעבר תורכיה. מרים ובטי היו אמורות לעלות על הספינה המפוארת. מרים ובטי נקראו לספינה של הילדים. לפתע בני גילה של מרים, אשר היו על ספינה אחרת, קראו לה להצטרף. מרים לא הסכימה לעלות על הספינה בלי בטי ולקחה אותה איתה. נאצים ראו את הספינה שהן היו אמורות לעלות עליה, שלחו טיל טורפדו והטביעו את הספינה. אף אחד לא שרד. ובכך מרים הצילה את בטי.
כאשר הגיעו לתורכיה הם (כל היהודים) עלו על רכבת ללבנון ומשם לישראל. בארבעה עשר לאוגוסט בשנת אלף תשע מאות ארבעים וארבע הגיעו בטי ובת דודתה מרים למחנה בעתלית. המחנה היה מוקף בגדרות כמו הגטו, מספרת בטי. בטי מספרת שהם הגיעו כעולים לא חוקיים אך התקבלו כעולים יתומי מלחמה.
דודתה של בטי (אימה של סבתי חנה), ריקה, ראתה מודעה בעיתון עם שמות הילדים. היא מייד זיהתה את בטי, אספה אותה אל ביתה וגידלה אותה כבת לצד סבתי.
