עבודת הנצחה
דוד (שמיל) יצחק
מגישה: יעל יצחק
סבי, דוד (שמיל) יצחק, נולד בשנת 1927 בחמישה ליוני ברומניה בעיר פוקשאן, פוקשאן היא עיר בחבל מולדובה שברומניה המשמשת כבירת מחוז ורנצ'אה, על גבול חבל מונטניה (חלקה מעבר לגבול זה).
קהילה יהודית התקיימה בפוקשאן מן המחצית השנייה של המאה ה-17. ב-1859 מנתה הקהילה 1,855 נפש, ובסוף המאה היו 6,000 יהודי פוקשאן רבע מכלל תושבי העיר.
ב-1941, בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) ישבו בפוקשאן קרוב ל-4,000 יהודים, בתוך 37,000 תושבי העיר. ב-1947 חיו בפושקאן יותר מ- 6,000 יהודים. תוך שלוש שנים ירד מספרם ל3,500, בגלל הגירה לארצות-חוץ.
בשנת 1970 ישבו בפוקשאן 150 יהודים, והיה להם בית כנסת אחד.
כאשר מלחמת העולם השניה פרצה(1939), סבי היה רק בן 12, היו לו שתי אחיות ושלושה אחים והוא היה הקטן ביותר מבין הבנים. הוא היה תמיד משחק עם אחותו מינה והוא היה בן למשפחה עמידה, משפחת כהנים בעלי עסק לפרוות ולא היה חסר להם דבר.
בבית הם היו מדברים ברומנית ויידיש והוא היה תלמיד מצטיין בבית הספר. בבית הספר היה חינוך נוקשה מאוד וגם אנטישמיות אבל זה לא מנע מסבא שלי להצטיין בכל אשר עשה.
היה להם בית גדול עם גינה וחיות כמו עיזים, תרנגולות וסוסים ובחורף היה יורד שם הרבה שלג. אמו של סבי הייתה מזמינה כל שישי יהודים עניים כדי לאכול איתם את ארוחת יום שישי ואביו של סבי היה תורם הרבה כסף ל"קרן קיימת לישראל".
בתחילת המלחמה אביו של סבי היה משלם לחיילים הגרמנים כדי שלא יקחו אותם מהבית, אך בשלב מסויים לקחו את סבא שלי לעבוד במחנה עבודה גרמני שם היה צריך לחפור שוחות בשדה תעופה נאצי ברומניה למטוסים הגרמנים.
סבי היה צריך לצעוד כל יום עשרה קילומטרים למחנה והוא מספר שהיו מגדלי שמירה במחנה העבודה ובראשם היו צלפים שבשביל "להשתעשע" היו יורים לידם, סבי מתאר כיצד הכדורים היו עוברים ממש ליד פניו וכיצד הוא ניסה לא להילחץ מכך בגלל שמי שהיה נבהל ובורח, היה ממשיך להיות חלק מאותו "שעשוע" של הגרמנים.
כל בני משפחתו שרדו את שואה ועלו לארץ בספינת "טרנסילבניה",
טרנסילבניה הייתה אוניית נוסעים רומנית, שהפליגה עם תיירים בים השחור, בים התיכון, בים סוף ובאוקיינוס ההודי. טרנסילבניה הובילה עולים חדשים שעלו לארץ ישראל לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה ובהמשך למדינת ישראל.
טרנסילבניה הייתה אוניית פלדה באורך 132 מטרלספינה היו שלושה סיפונים, הספינה הייתה מיועדת להובלת 412 נוסעים, אך בהובלת עולים חדשים צופפו על סיפוניה עד אלפיים נוסעים.
כאשר סבי עלה לארץ הוא היה בן 18 ובמשקל של 40 ק"ג, הוא מציין שאחד הדברים שהצילו אותו היה כמה גרמנים שהיו לפעמים נותנים לו לאכול שוקולד.
הוא עלה לארץ לבני ברק עם משפחתו אבל בגלל שהם ביטלו את האזרחות הרומנית שלהם כאשר נגמרה המלחמה, הרומנים לקחו להם את כל הרכוש והכסף שנשאר להם מהמלחמה, הוא מספר שלעומת החיים הטובים שלהם ברומניה בארץ לא היה להם הרבה כסף. כשגדל הוא היה מהנדס חשמל בארץ ואחרי שהתחתן והביא לעולם שלושה ילדים ונכדים רבים, סבי נפטר ב-2005 כ"ד בתמוז.
סבי תמיד היה אדם עם יד רחבה, תמיד היה נותן ודואג, כמו הוריו גם הוא היה משקם אנשים מהרחוב ומאמץ ילדים שלא היה להם משפחה, הוא היה דואג לכל משפחתו ותמיד היה תורם לקהילה.
